בשבע 393: כלא במקום צל"ש

בני הזוג שלמה ואוליביה לישה מרעננה עזבו את החיים הטובים בצרפת ועלו לישראל מתוך אידיאליזם טהור. החלטתו של שר הביטחון לבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, סחפה אותם אל מאבק ציבורי כהורים.

חגית רוטנברג , י"ד בסיון תש"ע

בני הזוג שלמה ואוליביה לישה מרעננה עזבו את החיים הטובים בצרפת ועלו לישראל מתוך אידיאליזם טהור.החלטתו של שר הביטחון לבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, סחפה אותם אל מאבק ציבורי כהורים לשני בנים תלמידי הישיבה, שאחד מהם נשלח לכלא צבאי כעונש על התנגדותו לעבור לישיבה אחרת. ד"ר שלמה לישה, רופא שיניים ואיש הרשימה הדתית בעיריית רעננה, מסביר מדוע הוא וילדיו אינם חוששים לשלם מחיר על מאבקם ולא מבין כיצד סגירת ישיבה בשל התנגדותה לגירוש יהודים עוברת בשקט בציבור הדתי .

למרות השקט והנימוס האירופאי המאפיינים את בני הזוג שלמה ואוליביה לישה מהעיר רעננה, לא קשה לזהות את תחושות הכעס והאכזבה הנשקפות מעיניהם. ד"ר שלמה לישה, רופא שיניים במקצועו, ורעייתו אוליביה - הנושאת גם היא תואר דוקטור בענף הרוקחות, יושבים איתנו לשיחה בסלון דירתם המטופחת והמעוצבת להפליא במרכז העיר, ועדיין לא מבינים איך המשפחה הנורמטיבית שלהם הפכה מטרה לחיציו של שר הביטחון אהוד ברק. שני בניהם הבוגרים של שלמה ואוליביה, נתניאל ויוחנן, הם תלמידי ישיבת הר ברכה. נתניאל, עד לאחרונה לוחם בחטיבת 'כפיר', מסיים בימים אלו את ריצוי מאסרו בכלא הצבאי. יוחנן, תלמיד שיעור ב' באותה ישיבה, עומד גם הוא בפני עתיד מאיים ולא ידוע.

שם שאי אפשר לבטא בצרפתית

משפחת לישה הקריבה הרבה למען הזכות להיות אזרחים במדינת ישראל. אוליביה ושלמה היו סטודנטים צעירים מצרפת, כאשר נפגשו במסגרת פרויקט התנדבות בצה"ל. הם שבו לצרפת, ולאחר שהקשר ביניהם התפתח וכלל גם ביקור נוסף בארץ, הם נישאו והתגוררו בפרברי פאריס. לשניהם היה ברור שלאחר תקופה של התארגנות הם עולים להשתקע בישראל. לידת שני הבנים עיכבה את העלייה בכמה שנים, אולם הכמיהה העזה של בני הזוג לעלות לארץ ניצחה את המכשולים הביורוקרטים ואת שאר הקשיים. אפילו בחירת השם יוחנן לבן השני כוונה למטרה זו: "זה שם שאי אפשר לבטא אותו בהברות בצרפתית", מסבירה אוליביה. "עם שם כזה, ידענו שלא נוכל להישאר שם".

ד"ר לישה מסביר כי בקרב חברי הקהילה היהודית בצרפת קיימת מעורבות עמוקה ביחס למתרחש בישראל. "אם היו פיגועים או ששמענו על בעיות בארץ בחדשות - מיד כולם היו מגיבים. היינו שומעים שם את שידורי 'קול ישראל'". הקשר העמוק לישראל הביא רבים מהיהודים בצרפת, ביניהם משפחת לישה, לוותר על מנעמים ונוחות לטובת הגשמת החלום: "יכולנו להישאר שם, להרוויח, להיות מסודרים עם פרנסה קלה", אומר שלמה, שעבד במקצועו כרופא שיניים עוד בצרפת, "יכולנו להיות שם עם המשפחה והחברים. אשתי כמעט לא עבדה בצרפת, וכאן אם היא לא תעבוד נצטרך לגור בגינה ציבורית. אבל בכל זאת באנו לפה. לא יכולתי להתפלל שלוש פעמים ביום, לראות את מרכזיותה של א"י בתורה - ולהישאר מחוץ לתמונה. רציתי להיות חלק מההיסטוריה של עם ישראל בארצו, להיות שחקן ולא רק צופה מן הצד". כשעמיתיו למקצוע בישראל מרימים גבה על החלטתו לעלות לארץ לפני 12 שנה, שלמה משיב להם בפשטות "זאת הארץ שלי".    

תחושת האכפתיות והמעורבות במתרחש בישראל שהביאה את שלמה לארץ, גרמה לו גם להקריב את תנאי העבודה הנוחים שהיה יכול לקבל, לטובת המאבק על האחיזה בשטחי א"י. "אם הייתי עובד פרטי הייתי מרוויח יותר. עכשיו אני עובד במסגרת קופת חולים 'מכבי', כי אני משקיע הרבה במאבק על חשבון העבודה". הוא הקים קבוצת פעילים ברעננה המכונה 'המתעוררים', שמטרתה חיבור אנשי הערים ליישובי יש"ע. שלמה ארגן אוטובוסים שיצאו לאירועים שונים ביהודה ושומרון, וגם בחבל קטיף לפני חורבנו. הצמיד הכתום עדיין ענוד על ידו, והדיבור השוטף והנלהב של שלמה כשעוסקים בענייני א"י איננו ניתן לעצירה: "הבנתי שחשוב שאנשי העיר יהיו מחוברים ליישובים. אין ישראל ו'שטחים'. הרבה אנשים לא יודעים מה זה שילה, איפה קבר יוסף. הם מפחדים לנסוע, לא יודעים שאפשר להגיע לשם באוטו". ד"ר לישה כואב את עקירת מרכזיותה של א"י ממצוות הדת בקרב חלק גדול משומרי המצוות: "אנשים חושבים שיש דת – שהיא תורה של דתיים רועדים עם זקן, ויש ארץ ישראל שזה משהו אחר - פוליטיקה, אל תערב את זה. אני שומר כשרות, מניח תפילין אפילו של רבנו תם, אבל ללכת לחברון? זה מסוכן, מה יש לי לעשות שם? אני אומר להם - יש לנו פה קברים של אברהם יצחק ויעקב, מה אתה משלם כל כך הרבה כסף כדי להגיע לקבר הבעש"ט או לטוס לאומן? משהו פה לא נורמלי. ועל זה המאבק של קבוצת 'המתעוררים' - להחזיר את מרכזיותה של א"י בתורה". הבולטות שרכש לעצמו ד"ר לישה בקרב הקהילה הגדולה של יוצאי צרפת ברעננה, הביאה אותו גם לחבור לרשימה המאוחדת של הדתיים בעירייה. בשנה הבאה, במסגרת רוטציה ברשימה, הוא אמור לכהן כחבר במועצת העיר.  

ישיבה שהולכת עד הסוף

כשאנו מגיעים לעניין העיקרי שלשמו התכנסנו, מסביר שלמה במבטא הצרפתי המתנגן ובחיתוך הדיבור הנחרץ האופייניים לו, שמבחינתו יש כאן מטרה אחת: "אני רוצה שאנשים יבינו שהמאבק שלנו צודק". שלמה, ובעיקר רעייתו אוליביה, לא שיערו שההחלטה התמימה של בניהם להירשם לישיבת ההסדר בהר ברכה תהפוך אותם למובילי דגל של מאבק, על המחירים הכרוכים בכך. נתניאל, בכורם של בני הזוג, בלט עוד כנער בתסיסה וביכולת הארגון, שעברו אליו כנראה בתורשה מאביו. כתלמיד בישיבה התיכונית ברעננה, הוא היה פעיל בתור קומונר של סניף הצופים הדתיים בעיר. לאחר נפילתם במלחמת לבנון השנייה של רועי קליין ובנג'י הילמן הי"ד, שניהם בני הקהילה הדתית ברעננה, הקים נתניאל יחד עם חבריו בית מדרש לזכרם. במסגרת פעילות בית המדרש התקיימו ערבי לימוד, ורבנים ידועים התארחו בשבתות בעיר והעבירו שיעורים לצעירים ומבוגרים. "כל שבת נתניאל דאג שיהיה פה רב ממקום אחר", מספר שלמה. "המטרה שלו היתה לאפשר לחיילים שמשתחררים לשבת לשמוע שיעור תורה. בליל הושענא רבה הוא קיים פה ערב לימוד גדול בו השתתפו כאלף איש".

יחד עם שאר חבריו השמיניסטים שוטט גם נתניאל בין הישיבות השונות, ודי בקלות נפלה ההחלטה להירשם לישיבת ההסדר בהר ברכה. "הוא, וגם אחיו יוחנן אחריו, הרגישו שהכי טוב להם שם. זו גם הסיבה שהם לא מוכנים כיום לעבור מהישיבה הזו", מסביר שלמה. לדבריו, הם גילו בישיבה שלושה מאפיינים ייחודיים שמשכו אותם למקום: "זו ישיבה שהולכת עד הסוף בשלושה יעדים: בלימוד התורה - החבר'ה שם לא נרשמים ואחר כך הולכים לחדר לשמוע מוסיקה. הלימוד שם רציני. בצבא - הם מעודדים ללכת לקרבי, מראים את החשיבות של הצבא. לא אומרים להם 'תישארו עוד שנה כדי ללמוד', אלא מסבירים שצבא זה מצווה ויש לקיים אותה למהדרין, כלומר שירות קרבי. תרומה לחברה ולמדינה - הם מעודדים לקחת חלק בעשייה במדינה, שולחים את התלמידים ללמוד מקצוע כל אחד לפי כישרונו. בדרך כלל ישיבה גאה רק בתלמידים שנשארו בישיבה אחרי שיעור ה'. שם רק חלק קטן ממשיך להוראה, הרוב הולכים למגמה של שילובים - לימודי מקצוע בבוקר, ואחר הצהריים חוזרים לישיבה ללמוד".

כשעמד נתניאל לפני גיוס, התברר שהפרופיל שנקבע לו ימנע ממנו להתגייס לשירות קרבי. נתניאל לא ויתר: "הוא רצה להיות לוחם כמו שצריך, לעשות צבא למהדרין, כמו שלימדו אותו בישיבה". תחילה קיבל אישור לשרת כחובש קרבי, אך גם בזאת הוא לא הסתפק. לאחר מאמצים רבים קיבל נתניאל את השיבוץ המיוחל כלוחם בחטיבת 'כפיר', שם שירתו גם חבריו לישיבה. בסיום הטירונות הוכתר נתניאל בתואר חייל מצטיין, וכאות הערכה אף קיבל בטקס את כומתת מפקדו. אולם כשהציעו לו לצאת לקורס מ"כים - סירב: "הוא רצה להיות בטוח שיהיה בתפקיד מבצעי, ולא מפקד של טירונים או קורסים, ואת זה לא הבטיחו לו", מסביר שלמה. "מעבר לזה, הוא גם חשש שאולי כמפקד ייקלע למצבים שאינו רוצה להגיע אליהם, למשל להעניש חייל שמסרב פקודה". שלמה מספק אנקדוטה שממחישה את נחישותו של נתניאל בעמידה על עקרונותיו גם בצבא: בצום גדליה ניתנו הוראות של הרבנות הצבאית לפיהן אין לקיים כל פעילות לחיילים הצמים. אחד ממפקדיו של נתניאל ביקש לקיים פעילות עיונית לחיילי המחלקה, אולם נתניאל עמד על כך שהוראות הרבנות הצבאית צריכות להתבצע בדיוק כפי שמתבצעות פקודות שגרתיות אחרות בצה"ל, דוגמת סידור המיטה בבוקר. על התעקשותו זו שילם מחיר של ביטול יציאה הביתה לשבת.

מסירותו ותושייתו של נתניאל גם הצילו את חבריו ומפקדו מלינץ' במהלך שירותם בחברון: 12 חיילים מהמחלקה יצאו עם מפקדם לאימון ריצה בחברון, כשברשותם כלי נשק אחד בלבד. המפקד הוביל את חייליו בטעות אל לב הקסבה של שכונת אבו סנינה העוינת. כעבור דקות מספר הסתבר לו שתעה בסמטאות, והוא פנה לאחד הערבים שיסביר לו כיצד לצאת מהמקום. הערבי, שהבין כי החיילים לא מתמצאים בשטח, נתן למפקד הוראות מטעות, ובינתיים שרק לחבריו שיגיעו למקום. הללו החלו ביריקות, קללות, השלכת אבנים ולאחר מכן גם מכות לחיילים. נתניאל שמר על קור רוח ותפס פיקוד על הסיטואציה המורכבת. הוא לקח את הנשק היחיד, אותו ניסו הערבים לחטוף ממנו, והרחיק בעזרתו את הערבים. כשניסו לחטוף חייל לאחת החנויות -הוא דרך את הנשק לעבר החוטפים והם שחררו אותו. הוא הורה לחבריו לחזור במהירות לכיוון מחסום צה"ל ולהזעיק תגבורת, בעוד הוא ממשיך לאיים על הערבים ולהרחיקם באמצעות הנשק. שני חיילים נפצעו מהמכות, אך לבסוף הגיעו כוחות נוספים והחבורה נחלצה מניסיון הלינץ' בשלום. "אחרי האירוע, במקום להגיד לו תודה ולתת צל"ש, המפקדים ביקרו אותו על שלא ירה בנשק. הרי אם הוא היה יורה, או שהיו מכניסים אותו לכלא או שהערבים היו מחסלים אותו", תמה שלמה ומוסיף: "הכי ציער את נתניאל שלא היתה אחר כך שום תגובה של צה"ל כלפי אותם ערבים".

הסמיכות בין מעשה הגבורה של של נתניאל לבין ההתנכלות של צה"ל כלפיו וכלפי חבריו, מעצימה מבחינתו של שלמה את האבסורד: "אני מציע שהכותרת של הכתבה תהיה 'החייל שהציל את חבריו  מלינץ' בחברון נשלח לכלא במקום לקבל צל"ש'".

"לא משנים את כללי המשחק באמצע"

זמן קצר לאחר אותו אירוע, זומנו נתניאל וכשלושים מחבריו לישיבה המשרתים כעת בצה"ל, לשימוע בבקו"ם. הם נתבעו לחתום על מעבר לישיבה אחרת בעקבות ביטול מסלול ההסדר של הישיבה ע"י שר הביטחון, כאשר האלטרנטיבה היא הדחה ממסלול ההסדר ושירות מלא של שלוש שנים ללא שילוב של לימוד תורה. נתניאל ועוד שלושה מחבריו החליטו לצאת למאבק עקרוני נגד הוצאת ישיבתם ממסגרת ההסדר רק בגלל עמדתה השוללת גירוש יהודים, וסירבו להירשם בישיבה אחרת.

לאחר הפסח קיבלו הארבעה את ההוראה הסופית, לפיה הם מתחילים בשירות מחוץ למסלול ההסדר. הארבעה פתחו בשביתה, והודיעו למפקדיהם כי הם לא מתכוונים להמשיך לתפקד כחיילים שלא במסגרת ההסדר. לאחר כמה ימים נוספים, במהלכם הועברו לבסיס אחר ועמדו תחת מסכת לחצים נוספת, החליטו המפקדים כי נתניאל וחברו אבידן קמינר יודחו משירות קרבי, ואת המסלול בן שלוש השנים יעשו כג'ובניקים. השניים נשלחו לבתיהם לחופשת יום העצמאות, אולם שבוע לאחר מכן, כאשר היו אמורים להתחיל בתפקידם החדש בבסיס, הסתבר כי הם נפקדים. במשך שבועיים ישבו שני החברים ולמדו בישיבת הר ברכה, ולאחר מכן החליטו להסגיר עצמם לצבא, על מנת להגיע להכרעה בעניינם. השניים נשפטו ל-18 ימי מחבוש על נפקדות, אותם כאמור סיימו לרצות לאחר חג השבועות. עתידם של ארבעת החברים, גם אלו ששוחררו מהמאסר, עדיין לוט בערפל, אולם עמדתם שלא לעזוב את הישיבה - איתנה.

אימהות החיילים קיימו לאחרונה פגישה עם סגן שר הביטחון מתן וילנאי, שהבטיח לסייע בפתרון הבעיה. אולם בשיחה השבוע (א') עם רדיו 'קול חי' אמר וילנאי כי "אין שום סיכוי סביר שעם ההנהגה של היום הר ברכה תשוב להיות ישיבת הסדר. המלים נאמרו, נפגשתי (עם הורי התלמידים הכלואים) רק כדי לנסות להתמודד עם בעיות אישיות כאלה ואחרות אבל לא מעבר לזה. ההחלטה היא החלטה והיא כבר מאחורינו".

 

נתניאל, שבעת קיום הראיון עדיין נתון במאסר בכלא 6, אינו יכול להתראיין ולהסביר את מניעיו, אולם אביו מצטט את הדגשים העקרוניים ששמע מפיו בעניין החלטתו להיאבק: "נתניאל אומר שיש פה מאבק בשני מישורים. כלפי הציבור הדתי, צריך להסביר שמדובר פה במאבק אידיאולוגי על א"י. כלפי התקשורת הכללית, צריך להסביר שמדובר בלוחם שהתחיל מסלול של שנה וחצי, ובלי שעשה שום אקט חריג, מישהו משנה לו את כללי המשחק. הוא התחיל מסלול חוקי, ומעבר לשלוש שנים יפגע בשנות הישיבה שלו. זה לא חוקי לשנות לו את כללי המשחק באמצע מסלול מוסכם".

אם הוא היה חותם על מעבר לישיבה אחרת, הוא לא היה נקלע למילכוד הזה. מה הבעיה במעבר שכזה?

"נתניאל אמר: אם זה לא משנה איזו ישיבה, אז למה אתם כל כך מתעקשים שאעבור? הרי זה לא משנה. אם אני חייב לעבור, זה אומר שיש הבדל בין הישיבה שלי לאחרות, ובדיוק על ההבדל הזה אני נאבק".

כאמור, גם הבן הצעיר יותר, יוחנן, נתון כעת במסכת לחצים ואיומים מצד הצבא, אולם בוחר ללכת בעקבות אחיו הגדול. למרות נחישותם האידיאולוגית, ניכר כי לכל בני המשפחה ברור המחיר הכבד שאותו נאלצו לשלם על המאבק בשר הביטחון.

מבחינתכם, המאבק שווה את המחיר של כלא, חוסר ודאות ואולי פגיעה בעתידם המקצועי של הילדים?

אוליביה מהוססת משהו, אבל שלמה משיב בבהירות: "זה שווה מאוד. זה מושג שקוראים לו מסירות נפש. מסירות נפש זה אומר שאני ממשיך גם כשהדבר פוגע בי, שאני לא מוותר גם אם אצטרך לשלם מחיר על האמת שלי. בנוסף, אני כאבא לא יכול להגיד לבן שלי לוותר. אני נאבק למען א"י, ולא יכול להיות שבשעת מבחן אגיד לבן שלי שהכול היה רק בתיאוריה והוא צריך לוותר". יחד עם זאת, שלמה מתאר בציניות מרירה את הפרדוקס שיוצר הממסד בישראל בענייני ענישה: "חייל כמו נתניאל, שלא עשה כלום, שהיה חייל מצטיין וגם הציל את חבריו, שרוצה להמשיך לשרת כלוחם - נשלח לכלא. אבל ענת קם, שמסרה מסמכים ופגעה בצה"ל ובביטחון המדינה - יושבת במעצר בית עם החברים שלה והפייסבוק".  

ביניים: כשרות כן, וא"י לא?

שלמה גם לא מבין את האסכולה הגורסת ש"צריך להיות חכם, לא צודק". לדבריו, הניסיון של הציבור הלאומי להיות "חכמים" המיט עליו תמיד אסונות וחורבן. לכן גם במקרה זה, הוא מבכר את העמידה על הצדק על פני ניסיונות התחכמות שיצילו את הבנים מעונש. אבל קודם לכל, הוא תמה כיצד עצם ההחלטה לבטל את ההסדר עם הישיבה בשל עמדותיו של הרב מלמד, התקבלה באדישות וללא קולות מחאה רמים בקרב ציבור חובשי הכיפות. בעניין זה הוא נוהג להסביר לחבריו בקהילה את המסר על ידי משל: "נניח שהגענו בוקר אחד לבית הכנסת וראינו שהוא סגור. אנחנו רואים שומר בחוץ ושואלים אותו מה קרה. הוא אומר שראש העיר החליט לסגור את בית הכנסת. כששואלים למה, הוא מסביר שזה בגלל שבדרשה שלו בשבת, אמר הרב שאסור ללכת למסעדה מסוימת כי היא לא כשרה. את זה אנחנו לא מקבלים: זו סיבה לסגור בית כנסת? הרי התפקיד שלו הוא בדיוק לומר דברים כאלו. אם הוא לא אומר אותם הוא מועל בתפקידו!". שלמה ממשיך ואומר כי גם האיסור לעקור יישובים חמור בדיוק כמו כשרות, ולכן רב שלא ייצא נגד האיסור - אינו ממלא את תפקידו. "רבנים שחוששים להגיד את האמת לא ממלאים את תפקידם. זה אמנם יוצר התנגשות חזיתית עם הצבא, אבל אין ברירה, זה תפקידם. אלא מה הבעיה? שאנשים אומרים: כשרות זה חשוב, צניעות זה חשוב. ארץ ישראל? לא נורא. אם רב היה נענש על שאמר לא לאכול חזיר כולם היו מתקוממים, כי זה קדוש. אבל א"י? זה לא".

שלמה ממחיש בעזרת המשל את ההשלכה ההרסנית של שתיקת הציבור מול העריצות השלטונית: "אחרי שהחליטו לסגור את בית הכנסת, אנשים יאמרו: טוב, היתה פליטת פה של הרב, עכשיו נעבור לבית כנסת אחר. גם שם יש מניין, ספר תורה, רב, מה זה משנה? להתפלל שם זה גם טוב. אבל אם במקום להתלונן על מה שעשתה העירייה ולהצדיק את דברי הרב, אתם תקבלו את הגזירה ותעברו בית כנסת, יקרה דבר יותר חמור: בעוד שבוע יסגור ראש העיר בית כנסת אחר, בו הרב אמר שאסור לבוא בשבת עם מכונית לתפילה, וכן הלאה. ואז מה תגידו לו? הרי אם בהתחלה הסיבה שלו היתה מספיק טובה לדעתכם כדי לסגור את בית הכנסת, גם עכשיו אתם לא יכולים לומר כלום. לכן אני מוחה נגד סגירת הישיבה", הוא חוזר למציאות "ואני גם לא מחליף ישיבה. צריך להבין שהמאבק שלנו הוא לא כדי לתמוך ברב מלמד או בישיבה שנקלעה לצרות, אלא על יישוב הארץ".

 

בוקסה: תומכים בעצורים: (תמונה)

למעלה מאלף איש הגיעו במוצאי השבת האחרונה להביע הזדהות עם שני החיילים תלמידי ישיבת הר ברכה שמרצים את ימי המחבוש שנגזרו עליהם בכלא 6. באירוע נשאו דברים רבנים וחברי כנסת, וכן הורי החיילים. הרב דב ליאור מסר טלפונית דברי חיזוק לחיילים, וח"כ אריה אלדד אמר כי "חיילי הר ברכה מראים לנו את הדרך. כל חייל שמגיע לבקו"ם צריך להודיע - אני לא מגרש יהודים". את מפגן התמיכה ארגנו ועדי המתיישבים בשומרון ובנימין, מטה חומש תחילה וארגון 'הלב היהודי'.