בשבע 393: ההפגנה הסודית, שיעור קצת בעריכה ונגד הזרם

עדי גרסיאל, חני לוז, ישראל מידד , י"ד בסיון תש"ע

ההפגנה הסודית

מי שחיפש בעיתוני יום ראשון השבוע התייחסות להפגנת השמאל הלאומי במוצ"ש בירושלים ("ציונים לא מתנחלים"), התקשה למצוא משהו. האירוע אמנם זכה בפרומואים יפים לפני שהתרחש, אך לאחר מעשה, מבין ארבעת העיתונים היומיים, רק 'ישראל היום' טרח להתייחס אליו, בעמ' 12 למטה. אתר nrg-מעריב אף לעג למארגנים בזמן אמת כשקבע: "רק אלפיים השתתפו בהפגנת השמאל בירושלים". אכן, מספר מאוד לא מרשים, אפילו עלוב למדי. כנראה זו גם הסיבה מדוע העדיפו העיתונים המודפסים להתעלם מהביזיון.

לכאורה יכולים עורכי העיתונים לטעון כי מדובר בשיקול מקצועי טהור - הפגנה קטנה וחסרת חשיבות לא צריכה לקבל כל טיפול. אלא שלא קשה לנחש מה היה קורה אם מועצת יש"ע, נניח, היתה מארגת הפגנה גדולה ומצליחה להביא 'רק' 20 אלף איש.

* בעיתון זה נכתב לא פעם כי הסיקור התקשורתי של הגירוש מגוש קטיף היה מגויס לטובת ממשלת שרון. עכשיו קיבלו האבחנות הללו גם גושפנקה מדעית. מחקר של ד"ר ירון כץ, ראש החוג לתקשורת במכללת 'אורות ישראל', בדק את מאפייני סיקור ההתנתקות בתקשורת הישראלית באמצעות ניתוח הכתבות בידיעות אחרונות - העיתון הנפוץ בישראל -  בחצי השנה שקדמה לגירוש. על פי המחקר, הסיקור ביטא את עמדות הממשלה והתעלם מעמדות המתנגדים. הוא בחר להציג את ההתנתקות בצורה רגשית, וניצל את העובדה שמבצעי הפינוי בפועל, כוחות הביטחון, נהנים מתמיכה רבה בציבור כדי להימנע ממתיחת ביקורת עליהם. המחקר מצא כי העיתונות יצרה תסריט מסודר: תחילה צוירו המתיישבים כקיצונים ואלימים ("בכיר בצה"ל: קשה עם המתנחלים כמו עם הפלשתינים"), בהמשך תוארה עמדתה הנחושה של הממשלה, ולבסוף פורטו הפעולות שהצבא ינקוט נגדם הגורמים האלימים ("הקומנדו הימי יפנה מתנחלים דרך הים"). כותרות רבות עסקו גם בתיאור הפיצוי 'הנדיב' שיקבלו המפונים ("הצעה למפונים: וילה מול הים").

המחקר קובע כי הסיקור העיתונאי התייחס להתנתקות כאל עובדה מוגמרת הרבה לפני שהיא החלה, ובכך יצר מעין נבואה שמגשימה את עצמה. לסיכום קובע ד"ר כץ כי "חלק ניכר מההצלחה של ביצוע התוכנית היה בזכות השליטה התקשורתית ושיתוף הפעולה היעיל בין הכוחות הלוחמים והקמפיין התקשורתי". לתשומת לבנו, לקראת הפעם הבאה, שנקווה שלא תגיע.

עדי גרסיאל

שיעור קצר בעריכה

הרי לפניכם תרגיל קצר כיצד להשתמש בטכניקות כתיבה עיתונאית כדי להעביר מסר לקוראים שיש לתת אמון בסיפור, או להיפך.

לאחר יום ירושלים הופיעה ב-ynet כותרת זו בכתבה של שמוליק גרוסמן: "מתנחלים שנסעו בסילואן: 'ניסו לעשות בנו לינץ'". בכותרת המשנה נכתב: "בני משפחה שהגיעו אתמול לחגיגות יום ירושלים טענו כי הותקפו".

בכתבה אחרת של אותו כתב שהתפרסמה ביום שני השבוע נכתב: "ערבים תקפו אותי סתם בי-ם, השוטרים התעלמו". כותרת המשנה היתה: "צעיר ירושלמי וחבריו נפלו בשבוע שעבר קורבן לתקיפה מצד צעירים ערבים, שיידו אבנים לעבר המונית שבה נסעו וניפצו את שמשותיה. השוטרים כלל לא טרחו לרשום את פרטי האירוע...".

מדובר אם כן בשני אירועים דומים: נוסעי מכוניות שהותקפו באבנים בירושלים. בשני המקרים המשטרה לא הגיעה, למרות הקריאות, וערבים התקרבו לטווח אפס וזרקו סלע פנימה, שרק בנס פספס את ראשם של הנוסעים.

בכתבה השנייה, הציטוט של דברי המותקפים בכותרת מובא ללא ציון המקור, וכותרת המשנה מעבירה לקוראים תחושה של  מידע עובדתי. לעומת זאת, בסיפור הראשון, בעריכת הכתבה ישנם פעלולים מילוליים היוצרים תחושה של אמון מופחת בסיפור והזדהות פחותה: הכותרת מיידעת את הקוראים שמדובר ב"מתנחלים" שנסעו בסילוואן. כותרת המשנה מוסיפה את המילה "טענו". זאת ועוד - מדובר במתנחלים. אפילו התיאור "ניסיון לינץ'" מובא במירכאות.

מדוע ההבדלים בין הכתבות? משתי סיבות עיקריות: האחת היא זהות המותקפים - במקרה הראשון "מתנחלים". במקרה השני מדובר ב"סטודנט" מהאוניברסיטה - עיסוק לגיטימי בחיים, המתגורר בנחלאות.

הבדל נוסף הוא עיתונאי: במקרה השני הצליח אחד מנוסעי הרכב לשלוף בזמן את הטלפון הסלולרי שלו ולצלם חלק מהאירוע. ברגע שיש סרט חי, אמיתי - כללי המשחק משתנים. בעל הסרט יכול להעביר את החומר באופן בלעדי לכתב מסוים, מה שיגדיל מאוד את הסיכוי שהכתבה תהיה ידידותית כלפיו. כמו כן, הסיפור מובא בפני הקוראים עם הוכחה חד משמעית מהשטח.

ראוי לציין שהסיפור השני הופיע אף בערוץ 2, תחת כותרת חד משמעית המציינת עובדה מוצקה: "צפו: סטודנט יהודי ניצל מלינץ' בהר הצופים".

מסקנה: הותקפתם? אם אתם מתנחלים - אין מצב שאתם לא מצלמים!

חני לוז

נגד הזרם

גילוי נאות: בן-דרור ימיני משמש כחבר בנשיאות הכבוד של האגודה לזכות הצבור לדעת, ואף זכה לפרס מטעמה. ובכל זאת, אני רוצה לציין לשבח את אומץ ליבו כעיתונאי לוחם. זה למעלה משנה שבן-דרור מקדיש רבים מהטורים שלו ב'מעריב' למאבק נגד הרוחות הרעות הנושבות מהאקדמיה ומהאינטליגנציה התרבותית בארץ ובעולם. ואותן רוחות וסערות מועברות אל ההמונים, בארץ ובחו"ל, דרך התקשורת.

ימיני מנהל קרב בלימה נגד הסילופים הנפוצים אודות מהותה של הציונות, תולדות ההתיישבות בארץ ומיתוס ה'נכבה'. הוא מתריע על אי-המוסריות בהופעותיהם של ישראלים ואנטי-ציונים באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, על השקרים שהם משמיעים ועל תנועת החרם והסנקציות שהם מקדמים ומובילים.

חשוב לדייק: ימיני אינו תומך של מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. דאגתו היא לעצם האמת ולסיפור של הציונות במאה וחמישים השנים האחרונות בארץ הזאת. זה עניין פשוט שהתקשורת לא מסוגלת לטפל בו. כדאי לציין בהקשר זה את פרופ' אמנון רובינשטיין, אשר פרסם מאמרים באותו עניין ב'הארץ' בטרם נסחף המו"ל שלו אל שולי השמאל הקיצוני. בשבוע שעבר, לדוגמה, העיתון של שוקן קבל על כך שרבבות תלמידים מבקרים באתרים בירושלים "המזוהים עם הימין", כגון הר-הבית, עיר דוד והכותל הדרומי. האם העיתון לאנשים חושבים לא חושב שיש משהו עקום בקביעת זהות פוליטית למקומות שהם בקונצנזוס הבסיסי של כל יהודי באשר הוא?

ישראל מידד

חדשות בחדשות

רדיו ללא הפסקה ישלם קנס של 30 אלף שקל בגין התבטאויותיו של גבי גזית נגד החרדים. כך החליטה הרשות השנייה. מנכ"ל הרשות מנשה סמירה אמר כי "גזית (עשה) שימוש בלשון בוטה ביותר החוצה את המותר גם בחברה דמוקרטית שחופש הביטוי הוא נר לרגליה".

המכללה החרדית בירושלים החליטה לפתוח לימודים לתואר אקדמי בתקשורת. משך הלימודים כשנתיים וחצי. גם בית הספר לתקשורת ה'בצפר' פתח לאחרונה שלוחה המיועדת לציבור החרדי. כך דיווח nrg

בית משפט השלום בראשון לציון חייב השבוע את קבוצת ’הארץ’ להסיר מאתר TheMarker את הכתבה ’הגל של בושינסקי’, ולשלם לאביב בושינסקי פיצוי בסך 25 אלף שקל בגין הוצאת לשון הרע כלפיו. בכתבה נטען בין השאר כי לבושינסקי "ידידות מופלאה" עם אחד מבעלי חברת לייפוויב, שהוצג כ'מאכער'.  

עדי גרסיאל

ביקורת הנקרא

תגידו לי, אתם שם, נפלתם על הראש? כו-לה עיתונאי. בניתם עשרות ישובים, יש בכם ענקי רוח, חולמים ולוחמים... גדולי תורה. מה שעשיתם עד היום לא יעשו אלף עיתונאים גם בעוד אלף שנה

nrg

קלמן ליבסקינד מכניס את אנשי מועצת יש"ע לפרופורציות אחרי ביקורו המיתולוגי של יאיר לפיד

כך פונו קברי מוסלמים למען מוזיאון בי-ם

הארץ

איזה מזל שהרב שמידל לא קורא את התחקירים המיוחדים של 'הארץ'

אוכפים את החוק: חמאס הרס עשרות בתים בעזה

ynet

לידיעת רם עמנואל

"כל פלסטיני שנחתך בגילוח בזמן שכוח צה"ל עבר ברחוב מגוריו ראוי לכפולת עמודים ב'אזור הדמדומים', כולל כל תולדות חייו מאז גורשה סבתו משייח מוניס"

(גדעון לוי, 'עשרת הדיברות לעוכר ישראל', הארץ)

מי אמר שללוי אין חוש הומור, לפחות פעם בשנה?