בשבע 393: עת להתפשר ועת להיאבק

מתי מתפשרים ומתי נאבקים - דרכה של ישיבת הר ברכה בעניין שמירת היהדות בצה"ל. התעקשות של חיילים תוך נכונות ללכת לכלא הביאה לפתרון יסודי של בעיות שנמשכו שנים.

הרב אליעזר מלמד , י"ד בסיון תש"ע

מתי מתפשרים ומתי נאבקים - דרכה של ישיבת הר ברכה בעניין שמירת היהדות בצה"ל. התעקשות של חיילים תוך נכונות ללכת לכלא הביאה לפתרון יסודי של בעיות שנמשכו שנים.  דעתם השונה של חלק מהרבנים, שמאמינים כי דרכם אינה שתדלנות אלא הסברה והידברות. הצגת עמדתנו באופן מסולף במסגרת הוויכוח עם רבנים שסוברים אחרת. הסיפור האמיתי על חיילים שבאו לחתונה והתביישו להישאר במדי צה"ל * הסיפור האמיתי על מפגין שנעצר ל-15 יום וקיבל היתר להיעדר ממילואים.

האם אתם מחפשים עימותים

שאלה: שמעתי שהסיבה שבעטיה ראשי ישיבות ההסדר לא עמדו לצידה של ישיבת הר ברכה, היא מפני שהקו של הישיבה לחפש תמיד דרכים להתעמת עם הצבא, לעורר בעיות ולהקצין מחלוקות. עד שהתלמידים היו אומרים: "מי ייתן ותבוא לידי הזדמנות לסרב פקודה ולשבת בכלא". וזו עמדה שכמובן לא מקובלת על שאר הרבנים, ולא זו בלבד, אלא שהיא מסבכת את כל הישיבות בעימותים מיותרים עם הצבא.

מתי מתעקשים

תשובה: תלמידינו לא חיפשו הזדמנות לסרב פקודה ולשבת בכלא. עודדנו אותם להצטיין בצבא. וגם אם יתעוררו בעיות, כל זמן שהן נובעות מחוסר הבנה, חוסר מודעות או טעות בתכנון - לפתור אותן בדרכי נועם, בגישור ופישור. ובמקרים כאלו הורינו לנהוג לפי כללי ההלכה של שעת הדחק, שבה נוטים לקולא. ובדרך כלל זהו הרקע לבעיות, שכן לרוב המפקדים יש יחס של כבוד לקודשי ישראל.

אבל כאשר מדובר בעמדה עקרונית שפוגעת בקודשי ישראל, כגון פעילות מעורבת עם חיילות, או פקודה לגירוש יהודים או החרבת בתיהם, או מפקד שמתעקש לקלל, אינו נותן זמן ראוי לתפילות, או פוקד באופן שרירותי להסתיר את הציציות ללא צורך צבאי, אז עמדתנו היא שלא צריך לפטור את הבעיה בשתדלנות ולא לחפש קולות של שעת הדחק, אלא לעמוד על זהותו היהודית של צה"ל. כי פתרון שתדלני אינו פוטר את הבעיות בשורשן, אלא רק מאפשר להסתדר למי שיודעים להפעיל קשרים, אבל הציבור הרחב נמצא מקופח, וצביונו היהודי של צה"ל נפגע. ולכן אם קצין מתעקש שלא לכבד את מסורת ישראל - אז מסרבים לפקודה הפוגענית, גם אם צריך בגלל זה לשבת בכלא. ולא כדי להתגרות במפקדים, אלא מפני שאין ראוי להתחנן על דברים שהצדק מחייב. היהדות אינה צריכה לעמוד כעני בפתח בצה"ל.

בדרך כלל, לאחר התעקשות של חיילים שמוכנים לשבת בכלא, הבעיות מתוקנות באופן יסודי. לעיתים דברים שבמשך שנים לא הצליחו להשיג בדרכי פשרה, מושגים על ידי עמדה עקרונית ותקיפה.

בטחון ישראל

בנוסף לאמת העקרונית, צריך לדעת שישנו ציבור רחב שמתלבט בין העמדה החרדית לעמדה התורנית (הרואה בשירות הצבאי מצווה). וככל שיקשה יותר ליהודי שמדקדק בשמירת תורה ומצוות לשרת בצה"ל, כך יתמעטו המתגייסים. כיום, שרוב תלמידי כיתות א' היהודים מתחנכים בחינוך החרדי והדתי, יש לעניין זה משמעות קריטית.  

העמדות בקרב הרבנים

אכן יש גישות שונות בקרב ראשי ישיבות ההסדר. רבים סבורים שצריך להתאמץ מאוד כדי להימנע מעימות עם מפקדים ועם צה"ל, וכמעט את כל הבעיות ניתן לפטור לדעתם בדרכי נועם. ודרכי נועם לדעתם אינם שתדלנות, אלא צורה אידיאלית לפתרון בעיות, לטווח הקצר והארוך. ועצם כינוי פעילותם כשתדלנות נתפשת בעיניהם כעלבון, מפני שלדעתם מדובר בהסברה והידברות. ואף שבמקרים מסוימים דעתי שונה, הנני יודע שהם מכוונים לשם שמים, ומן הסתם יש מקרים שעמדתם עדיפה על עמדתי. ובכל אופן, ברור שעל ידי שילוב של כל הדעות, נוכל להביע את דברי התורה באופן השלם והמאיר ביותר.

הרבנים שבחרו בדרך הקלה

אבל יש רבנים מעטים שבחרו בדרך הקלה, וכדי לשכנע בצדקת דרכם הם מציגים את עמדתנו בצורה קיצונית ומעוותת, ואז הם מצליחים לשכנע את עצמם ואת שומעיהם. אבל באופן זה אין דיון פורה והאמת נעדרת. ונמצאים גם אנשים שמחזירים להם מנה אחת אפיים, ואז הם מתמרמרים שלא מכבדים אותם כראוי ואין אחדות...

דוגמא לעיוות

הנה לדוגמא, באתר של אחת מישיבות ההסדר מובאים דבריו של ראש ישיבה שהוא בין הפעילים באיגוד, שכדי לחזק את עמדתו הציג את עמדתנו בצורה מוקצנת כמי שרוצים "לחדד מחלוקות ולהגיע לעימות", ומתוך כך גורסים "כי על החייל הדתי לחתור לעימות עם פקודות הצבא בכל הקשור לקיום מצוות, גם אם אין הכרח בהתנגשות זו".

"בעלי גישה זו מתייחסים לעתים לצבא כאל אויב שיש להתמודד איתו בדרכים שמתמודדים עם אויב. על כך יורו הדוגמאות הבאות: יהודי שנעצר בגין הפגנה בלתי חוקית וישב במעצר 15 יום, קיבל היתר, על סמך הגישה הנ"ל, להשתמט משירות מילואים במשך 15 יום, יום כנגד יום. חייל לבוש מדים שהגיע לחתונה נתבקש להחליף את מדיו לבגדים אחרים כי זה ביזיון לבוא לחתונה עם מדי צה"ל, שכן צה"ל שעשה דברים מבוזים - הוא דבר מבוזה..."

והוא מסיים: "על דברים אלו אני עומד ותמה, איזה אחוז ממה שצה"ל עושה הם דברים רעים? מה היינו עושים אם לא היה כאן צה"ל? מי מגן על המדינה הזו לולי צה"ל? וכמובן כל זאת בזכות הסיעתא דשמיא".

הדברים הללו שנכתבו עלינו, במקרה הטוב מוקצנים ובמקרה הרע אינם נכונים. הנה לפניכם המקור לסיפור על הורדת המדים בחתונה, וישפוט הקורא.

הסיפור על המדים

'רביבים' י"ט טבת תשס"ו (מספר חודשים אחר הגירוש): "בשבוע שעבר חגגנו את נישואי בננו הבכור. לחתונה הוזמנו חברים ששירתו איתו בצבא, וגם עשרות תלמידים מהישיבה שמשרתים עתה בצבא, ביניהם קצינים צעירים. רציתי שיבואו עם מדים ונרקוד יחד, להראות שלמרות כל הסיבוכים, כולנו יחד למען העם והארץ. באו אמנם חיילים מהצבא, אבל כולם פשטו את המדים. אף אחד לא נשאר עם מדי צה"ל. בעבר, בחורים שהגיעו לחתונות מהצבא היו מתגאים במדים שלהם, היו רוקדים בהם. אילו הייתי יודע זאת, הייתי אומר להם מראש שטוב שיישארו עם המדים, כי אחרי הכול מצווה לשרת בצבא, שעיקר תפקידו להגן על העם והארץ. אבל אחרי כל מה שעברנו - הבחורים מתביישים במדים. לאחר החתונה שאלתי חיילים שהזדמן להם להתקשר אליי כדי לשאול בהלכה, האם גם הם מזדרזים לפשוט את המדים ביציאתם לבית. והתשובה היתה חיובית. אף אחד לא מדבר על זה, אבל בפועל פושטים את המדים בהזדמנות הראשונה. האשמים בכך הם המנוולים היושבים בממשלה, שהפכו את מדי צה"ל לחרפה".

אפשר להתווכח על הסגנון

הנה, לא ניסיתי לייפות את הדברים, וציטטתי אותם במלואם עד המשפט החריף שהכתיר את האחראים על חורבן היישובים כמנוולים - משפט שמן הסתם מקומם כמה נפשות יפות. אבל איזה תואר התאים אז יותר למי שהפרו את הבטחתם לבוחרים, החריבו יישובים, וזרקו את המגורשים בחרפה? ואע"פ כן אפשר להתווכח ולטעון שגם אז לא היה נכון לקרוא להם מנוולים, אלא חוטאים או טועים או תינוקות שנשבו, או חמורי-משיח שאבדה להם דרכם. אבל תודו שהסיפור על המדים הובא בצורה מעוותת לחלוטין, עד שכל שנותר לומר עליו שהוא בדיוק נכון - רק ההפך...

אגב, במשך הזמן הולך ומתברר כי לא רק לגבי הגירוש נהגו חברי הממשלה כמנוולים, אלא גם בכל פרשיות השחיתות המרובות שלהם. וגם כבוד השר אהוד ברק קורץ מאותו החומר, אלא שהוא עוד לא נתפס...

למי שכבר הספיק לשכוח את אותם ימים עצובים שבהם הצבא עסק בגירוש יהודים והחרבת יישובים, הנה סיפור לדוגמא: קצין, בנו של אדם מכובד ומוכר בציבור הדתי, הגיע באותם ימים לביתו מהצבא. מרוב תסכולו פשט את מדיו, דרך עליהם ובכה. הוא חש שאינו יכול להמשיך לשרת ורצה לערוק. אביו, שהזדהה עם צערו, שכנע אותו לסיים את תקופת שירותו.

על היחס לשירות הצבאי ולהשתמטות ממילואים

אותו רב גם ציין דוגמא נוספת לעמדתנו הרואה לעיתים את הצבא כאויב: "יהודי שנעצר בגין הפגנה בלתי חוקית וישב במעצר 15 יום, קיבל היתר, על סמך הגישה הנ"ל, להשתמט משירות מילואים במשך 15 יום, יום כנגד יום".

ראשית, מי אמר שאותו יהודי הפגין בניגוד לחוק. ההפגנה היא מיסודות המשטר וזכויות האזרח. לכל היותר הוא הפגין בניגוד להוראות המשטרה והצבא, שיחד עם הממשלה הפרו באותם ימים את כל הנהלים המקובלים. זה כמו שיכתבו על מרטין לותר קינג שפעל בניגוד לחוק, ואוי למי שתמך בו.  ומכל מקום, מעצר של 15 יום בגלל השתתפות בהפגנה בלתי חוקית הוא בלתי מקובל לחלוטין, ורק באווירת ההתעמרות המשפטית של אותם ימים אפשר היה שיקרה.

ועכשיו לתיאור דברי (המופיעים בספרי - רביבים עם ארץ וצבא, עמודים 330-336). באותם ימים שאלו אותי רבים, האם לאחר עיסוקיו המכוערים של הצבא בגירוש יהודים נכון להתגייס לסדיר ולמילואים. ותשובתי הבסיסית היתה שיש מצווה גדולה לשרת בצבא, כדי להגן על העם והארץ. אמנם מי שנפגע מאוד ממפקדו במילואים, שהביע נכונות לגרש אותו ואת ילדיו לרחוב, רשאי שלא להתייצב למילואים עד שיחוש שוב את אחוות הלוחמים. ומי שהצבא מתנה את גיוסו ליחידה קרבית בהבעת התנצלות על השתתפותו בהפגנות, שלא יתנצל וישרת ביחידה עורפית.

והנה המקור (רביבים ג' תשרי תשס"ו): "שאלה: בעקבות ההפגנות נגד הנסיגה והגירוש נעצרתי למשך חמישה עשר יום, הפסדתי ימי עבודה והרגשתי מושפל. אני כועס כיום על הממשלה והמשטרה ולא רוצה לשרת במילואים. מה לעשות?

תשובה: כמו שיש מצווה להגן על העם והארץ בשירות הצבאי, כך יש מצווה להפגין למען העם והארץ. ואם כבר יצא שישבת בכלא חמישה עשר יום, תוכל להחשיב זאת כחמישה עשר יום במילואים..."

הנכם רשאים לשפוט, האם כתבתי את דברי כמי שרואה את הצבא כאויב, או מתוך שיקול דעת מאוזן שנובע מרצון לתקן.