בשבע 393: חופש העיתונות - לא לכולם

לעומת ההתגייסות הרחבה למען הכתב הנמלט אורי בלאו, לא נרשמה הזדעזעות תקשורתית כאשר צלם עיתונות נעצר בזמן עבודתו רק בגלל חזותו החרדית.

יאיר שפירא , י"ד בסיון תש"ע

לעומת ההתגייסות הרחבה למען הכתב הנמלט אורי בלאו, לא נרשמה הזדעזעות תקשורתית כאשר צלם עיתונות נעצר בזמן עבודתו רק בגלל חזותו החרדית. המחיר שמשלמת המדינה על קידום נשותיהם של נשיא ביהמ"ש העליון וסגנו לתפקידי שיפוט בכירים. היועץ המשפטי הורה לקיים רציפות דיונים במשפטים פליליים. בפרקליטות ישתמשו בזה כאמצעי לחץ על ההגנה.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, מועצת העיתונות טרם יצאה בהודעה מיוחדת. גם לא נרשמו עדיין מחאות של עיתונאים בכירים. העובדה שדבר מעצרו של צלם העיתונות דוד קורן לא הכה גלים עלול היה להפתיע, בהתחשב בתשומת הלב הציבורית הגדולה שהוקדשה לשאלת גורלו של כתב הארץ, אורי בלאו.  כזכור, בלאו יושב בלונדון וממתין להבטחה כי לא ייעצר אם יחזור ארצה, למרות שהוא חשוד בעבירות ביטחוניות. את יהבו תולה בלאו ברצונם של צה"ל והשב"כ להשיב אליהם את המסמכים המסווגים שבחזקתו, אך גם בלחץ הציבורי שדורש לא לאלץ אותו לשלם מחיר כלשהו על אחזקת המסמכים.

דוד קורן לא החזיק במסמכים סודיים, הוא החזיק מצלמה. הוא רק תיעד את פינוי הקברים העתיקים ליד גבעת אנדרומדה ביפו בידי אנשי רשות העתיקות, ואת מחאת אנשי 'אתרא קדישא' במקום. הוא לא היה שם לבדו - עיתונאים וצלמים נוספים היו במקום. אך חזותו החרדית הטרידה מאוד את מנוחתם של החופרים, שחששו מהתיעוד. הם לא יכלו לעשות הרבה בעניין, אך אז הגיעו שוטרי היס"מ והחלו לפנות בכוח רב את המפגינים החרדים. עובדי רשות העתיקות הפנו את תשומת ליבם לחרדי המצלם, והשוטרים דרשו ממנו לעזוב את המקום. קורן טען כי הוא עושה את מלאכתו, התרחק והמשיך בתיעוד. כאשר הבין שכלתה אליו הרעה הוא ניסה לעזוב, אך שוטר יס"מ תפס אותו, החרים את המצלמה ושלח אותו בניידת למשטרת יפו.

במשך 11 שעות נופף קורן בתעודת העיתונאי שלו, אך לשווא. במשטרת ישראל לא התרשמו מהתעודה בכלל, עד כדי כך שאף את זכויותיו של עציר מנעו ממנו. הוא לא קיבל מזון ושתייה, וגם שיחת טלפון של מספר שניות הותרה לו רק לאחר שהתחנן כי הוא חייב לדאוג שמישהו יאסוף את בתו הקטנה מהגן.

קורן הוא צלם הבית של פורטל החדשות החרדי 'בחדרי חרדים'. הוא מעניק שירותים גם לעיתונות המודפסת ולערוצי הטלוויזיה השונים. כשנודע דבר מעצרו פנתה מערכת האתר בדחיפות למפקד מחוז תל אביב ודרשה את שחרורו. רק שעות מאוחר יותר הגיעה ההוראה למשטרת יפו. את המצלמה ובה תמונות וסרטים של אירוע הפינוי סירבה המשטרה להחזיר, ומערכת 'בחדרי חרדים' נאלצה לשכור עורך דין שיטפל בעניין. "התנדבתי במשך מספר שנים במשטרה" אומר קורן "ואני מכיר את החוקים. אני מחזיק תעודת עיתונאי ולא עשיתי שום דבר לא חוקי. אני לא מבין, אנחנו כבר לא דמוקרטיה?"

קורן באמת לא מבין. ישראל היא אכן דמוקרטיה ובה נשמרים, לעיתים אפילו בקפדנות יתרה, זכויות אזרח. תלוי איזה אזרח.

שופטות ממשפחה טובה

עד לפני שנים אחדות עמד בראש בית המשפט העליון השופט בדימוס אהרון ברק. סגנו במשך שנים היה השופט בדימוס תיאודור אור. שני השופטים היו בעלי רקע דומה. שניהם נולדו במזרח אירופה טרם מלחמת העולם השנייה. שניהם עלו ארצה בילדותם המוקדמת ולמדו משפטים באוניברסיטה העברית. אל בית המשפט העליון טיפס תיאודור אור דרך משרות שיפוט בערכאות הנמוכות יותר. ברק הגיע לשם אחרי קריירה מזהירה באקדמיה ובמשרד המשפטים.

לקראת שנות השמונים שוב התקרבה הביוגרפיה של השניים, והם מונו כשופטים בבית המשפט העליון. פרט ביוגראפי נוסף ומעניין במיוחד המשותף לשניים הללו הוא שנשותיהם מונו לשופטות וזכו לקריירה נוסקת במערכת, בעוד בעליהם מכהנים כבכירי השופטים במדינה. מיכאלה שידלובסקי-אור מונתה לשופטת שלום בחיפה עוד לפני שהתחתנה עם תיאודור אור. תשע שנים מאוחר יותר היא כבר היתה נשואה לו כאשר קודמה אל בית המשפט המחוזי היוקרתי בירושלים.

אלישבע ברק זכתה בקריירה מדהימה ממש. היא הוסמכה כעורכת דין בגיל מבוגר יחסית, באותה שנה שבעלה מונה לביהמ"ש העליון. באותה שנה היא גם קיבלה שם משרה של עוזרת משפטית.  תשע שנים כעורכת דין הספיקו לה כדי לקבל מינוי של רשמת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. כעבור שלוש שנים הפכה לשופטת. חמש שנים מאוחר יותר, עת התמנה בעלה לנשיא ביהמ"ש העליון, קודמה אלישבע ברק לבית הדין הארצי לעבודה, ומאוחר יותר הפכה בו לסגנית נשיא.

אלישבע ברק ומיכאלה שידלובסקי-אור לא היו שופטות מוערכות במיוחד. כך למשל, משובי לשכת עורכי הדין שרווחו בתחילת העשור הקודם ובאמצעו, העניקו לשתיים ציונים נמוכים במיוחד. והנה, בצרוף מקרים מעניין עומדת הנהלת בתי המשפט בימים אלו לשלם מאות אלפי שקלים על מחדלים בהן היו מעורבות שתי השופטות, שפרשו זה מכבר.

עובד שתבע את מעסיקו לאחר שפוטר יקבל מהמדינה 185 אלף שקלים, לאחר שפסק הדין בעניינו התעכב במשך 15 שנה. עשר שנים תמימות נדרשו לשופטת האזורית לפסוק את דינה, ועוד חמש שנים נדרשו לשופטי בית הדין הארצי, ביניהם השופטת ברק, לפסוק בערעור. כשטחנות הצדק סיימו את מלאכתן לא היה לעובד ממי לגבות את חובו. לפני כחודשיים התפרסם בעיתון 'הארץ' כי לאחרונה שולמו לאזרח פיצויים של 20 אלף שקלים, לאחר שתיק בו דנה ברק נעלם.

210 אלף שקלים תשלם המדינה לעו"ד עדיאל חשין, אחיו של שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין, שתבע לקוח שלא שילם את שכר טרחתו. התיק הגיע לטיפולה של שידלובסקי-אור. הדיונים בתיק הסתיימו בתוך שלוש שנים, אך לשופטת נדרשו עשר שנים כדי לפרסם את פסק הדין. גם לחשין לא היה מהיכן לגבות את חובו לאחר כל אותם שנים.

רוח המפקד, רק להיפך

במכתב ששלח השבוע היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין אל פרקליט המדינה משה לדור, מבקש וינשטיין מהפרקליטות לסייע לבתי המשפט לשמור על החוק, ולדרוש דיונים רצופים, יום אחר יום, במשפטים פליליים. התנהלות שכזו מייעלת את הדיונים, וגם חוסכת עינוי דין מאזרח שהואשם בפלילים. אלא שמציאות שכזו מאלצת את הסנגורים למוד את כל חומר הראיות היטב לפני תחילת המשפט. על כן ביקש וינשטיין מלדור להסכים בבית המשפט לדחייה גדולה יותר מהמקובל היום עד לפתיחת המשפט, כדי להניח לסנגורים זמן ללימוד הראיות, כך שהדיונים הרצופים לא יפגעו ביכולתם להגן על לקוחותיהם.

במכתב ששלח לדור לכפופים לו, ראשי המחלקות השונות בפרקליטות המדינה, הוא חזר על ההוראות החדשות של הממונה עליו. אך את רוח הדברים, הקוראת למשפט יעיל והוגן יותר, הוא שינה לחלוטין. פרקליט המדינה הורה לאנשיו לנצל את ההוראות החדשות של היועץ, ולהתנות למעשה את הסכמת המדינה לדחייה בתחילת המשפט - כאמור צורך חיוני לסנגורים במתווה הדיונים החדש - בויתור של הסנגוריה לתביעה על זכויות נאשמים שהם לצנינים בעיניו של לדור.

כך מבקש לדור, בתמורה להסכמת התביעה לדחיית תחילת הדיונים, לצמצם טענות מקדמיות של נאשמים, כמו למשל הגנה מן הצדק. תמורה אחרת היא ויתור על בקשות של סנגורים לגילוי מסמכים של התביעה, כשהפרקליטות חושבת שהם אינם נוגעים לכתב האישום שהוגש. הצורך של ההגנה בדחיית הדיונים ינוצל גם להפעלת לחץ על נאשמים ובאי כוחם שלא לכפור בהאשמות, אם ייראה ללדור ולאנשיו כי הכפירה באשמה היא לצרכים טקטיים בלבד.