בשבע 393: המסירות של רות

חגית רוטנברג , י"ד בסיון תש"ע

רותי חזרה הביתה בריצה ופתחה את הדלת בהתרגשות. "אמא, את לא מאמינה!" נכנסה לסלון מתנשפת, "היום סגן המנהל הזמין אותי לשיחה, והודיע לי שבגלל שאני תלמידה מצטיינת בשכבה שלי, הוא ממנה אותי לתפקיד יו"ר מועצת התלמידים בבית הספר". אמא חיבקה אותה בשמחה: "כל הכבוד, רותי! אני כל כך גאה בך". רותי חייכה באושר: "זה התפקיד שחלמתי עליו כל החיים, עכשיו אוכל להגשים את כל התכניות שלי למען התלמידים בבית הספר". צלצול הטלפון קטע את השמחה של השתיים. "הלו, כן. מה שלומך, נעמי?" השיבה אמא במאור פנים לאחותה המבוגרת. "מה את אומרת? ואת מרגישה טוב? כן, אני מבינה", נמשכה השיחה, בעוד רותי מנסה לנחש מה אירע.

"טוב נעמי, אני אדבר עם רותי. כן, אני אחזיר לך תשובה בעוד כמה ימים. תרגישי טוב, להתראות", סיימה אמא והניחה את השפופרת על כנה. רותי כבר הבינה שמשהו כאן קשור גם אליה. את דודה נעמי היא הכירה היטב, ואף יותר מכך: מדי שבוע היא היתה מבלה איתה יום שלם, ולפעמים גם עוזרת לה בקניות ובסידורים, כי דודה נעמי היתה כבר די מבוגרת והרבה פעמים לא הרגישה טוב. "אז מה קרה?" התעניינה רותי. אמא התיישבה על הספה, והניחה את ידה על כתפה של רותי: "דודה נעמי היתה היום אצל הרופא. הוא אמר לה שיש לה בעיות נשימה די קשות, והיא חייבת לעבור לגור לפחות לשלושה חודשים באזור עם אוויר יבש יותר, רצוי במקום הררי". רותי הקשיבה היטב, והתחילה להבין. "את יודעת שדודה נעמי לא יכולה להסתדר לבד, היא צריכה מישהו שיגור איתה ויעזור לה, במיוחד בתקופה הזו, שהיא חלשה יותר. אז היא מציעה שתעברי לגור איתה במקום החדש למשך שלושה חודשים, כי אחרת היא תצטרך להישאר כאן ומצבה הבריאותי ידרדר מאוד".

רותי דמיינה לעצמה את המעבר ליישוב ירוק בצפון, אבל לפתע נזכרה בשיחה שקיימה רק לפני כמה דקות עם אמה: "רגע, אבל אם אני עוברת למקום אחר, זה אומר שאני עוברת ללמוד בבית ספר אחר", התחילה לומר, ואמא המשיכה: "נכון, ואז זה אומר שאת מוותרת על התפקיד הנהדר שהציע לך סגן המנהל. נכון, יש לך בחירה קשה מאוד, אבל ההחלטה היא רק שלך, רותי". אמא ליטפה את ראשה וחזרה למטבח, ורותי נשארה על הספה, שקועה במחשבות. למחרת התקשרה לדודה נעמי: "שלום דודה, מה שלומך? כן, אמא סיפרה לי. אני החלטתי: לאן שתלכי – אני הולכת, הבית שלך – יהיה גם הבית שלי, ואיפה שתשני גם אני אישן". מעברו השני של הקו השתררה דממה. דמעות תודה חנקו את גרונה של דודה נעמי. אחרי כמה דקות היא נרגעה ואמרה: "תודה רותי, אני אזכור לך תמיד את החסד שעשית איתי. את יודעת שאולי יהיה לך קשה במקום החדש. את מוכנה לעשות את זה בכל זאת?". רותי כבר היתה נחרצת בהחלטתה, ואמרה: "אני לא אעזוב אותך בשום מקרה".

כעבור שבוע הן עברו לדירה החדשה ביישוב הקטן בגליל. רותי החלה ללמוד בבית ספר חדש, שהתלמידים בו היו מאוד זרים לה, וביישוב החדש לא היו כל כך הרבה בנות בגילה. כשהיה לה משעמם אחר הצהריים, היא היתה עוזרת לדודה נעמי להשקות את הפרחים הקטנים שהן שתלו יחד בחצר. מיום ליום התחזקה הדודה נעמי, וכמעט ולא השתעלה יותר. רותי היתה מביטה עליה בשמחה, וכעבור קצת פחות משלושה חודשים הודיעה לה דודה נעמי: "הרופא אומר שהמצב שלי כל כך השתפר, שאני יכולה לחזור הביתה. תודה לך, הכל בזכותך". רותי חיבקה את דודה נעמי, והן החלו לארוז את החפצים. ותנחשו מה הודיע לה סגן המנהל כשחזרה לבית הספר...