בשבע 393: בשבחי הדו-קיום

כיצד יש להתמודד עם התגברות החתרנות בקרב גופים רדיקליים של ערביי ישראל?

ח"כ דניאל בן סימון (עבודה) , י"ד בסיון תש"ע

אני לא רוצה לדון בחתרנות, אלא לדון דווקא בדו-קיום שיש בין שתי האוכלוסיות האלה.

לפני ימים אחדים הייתי בבית החולים 'כרמל' בחיפה, כדי לבקר את אמא שלי שמאושפזת שם. כמעט כל הצוות הרפואי שם ערבי. שאלתי את אמא שלי אם מטפלים בה במסירות, והיא אמרה שהיחס יוצא מן הכלל. את הדו-קיום בין יהודים לערבי ישראל רואים בכל מקום, במסעדות, במקומות עבודה ובמקומות רבים, והכול שם בסדר. אין עימותים. אין חיכוכים. אין מריבות.

אני שומע שמדברים על חתרנות, אבל מדובר במקרים אחדים בלבד, ולא נכון שבגלל מקרים אחדים צריך להכתים אוכלוסייה שלמה שנמצאת בתוכנו. לכן אם עזמי בשארה וכדומה החשודים בחתרנות כל שהיא כלפי המדינה הייתי רואה בכך מקרה נקודתי שבו יש לטפל, אבל חלילה שמקרים אלו יגרמו להטיל סימן שאלה על אוכלוסייה שלמה. אסור להכליל, וצריך להסתכל על האורות ועל שיתוף הפעולה.

נכון, ערביי ישראל שומעים את שייח' ראיד צלאח שמשלהב אותם – ובו צריך לטפל בו בכל החומרה אם אכן יש בדבריו עבירה על החוק – אבל באותה מידה ראיתי אותם משתלהבים בניצחון של הפועל תל אביב. כמה שעות לאחר הניצחון של הפועל תל אביב אי אפשר היה להסתובב ביפו כי אנשים יצאו ושמחו. הם לא שמחו על ניצחון של בני סכנין, אלא של קבוצה ישראלית. זה מראה את המורכבות הכרוכה בשילוב של ערבי-ישראלי. ואני מוכרח להוסיף שיחסית למצב שבו ערבי ישראל נמצאים, כלומר בכך שהם רואים שאחים שלהם נמצאים בסכסוך לאומי אתנו, ההתנהגות שלהם לא רעה בכלל. המצב לא רע, והלוואי שיימשך כך.