בשבע 394:שלוש דיספרופורציות

ועוד בטור- בלש מהעיתונים, בקטנה ויודע את מקומי..

אבי סגל , י"ד בסיון תש"ע

שלוש דיספרופורציות                 

א. הבלשן הידוע נועם חומסקי לא הורשה להיכנס לארץ בדרכו לרמאללה, והשמאל רועש וגועש. הוויכוח הפוליטי וכותרות העיתונים ממשיכים לתחזק אלה את אלה, ויחד הם מגדירים מחדש את הדיספרופורציה. האם היה נכון למנוע את כניסתו? האם זה תקין? חכם? טקטי? למי בכלל אכפת? אין כאן לא הרס הדמוקרטיה ולא פגיעה בביטחון המדינה, לא הידרדרות מוסרית ולא חיסול הפלורליזם המחשבתי. בסך הכול התנכלות קטנה לאחד מאויבי המדינה, גם אם הוא מהמשכילים והמפורסמים שבהם, ביג דיל. אולי זה לא קרה לפי הנהלים, ואולי זה אפילו מנוגד לפלורליזם המחשבתי – אבל אסון גדול זה לא.

ב. ארגוני השמאל הציוני הצליחו להביא לכיכר ציון כאלף איש כדי להפגין תחת הכותרת "ציונים לא מתנחלים", והימין רועש וגועש. בעצם, למה רק הימין? אפילו התנועה הקיבוצית פרשה מהשתתפות בהפגנה, ולא מעט אנשי שמאל אחרים הסתייגו מהסיסמה הבעייתית. יש לרבים בתוכנו נטייה להתייחס יותר לסיסמאות מאשר למהות, כפי שקרה בימי "נתניהו טוב ליהודים", ולכן צריך מבוגר אחראי שיפריד בין העיקר לטפל: הבעיה האמיתית היא שאין היום שום דבר המאחד את השמאל מלבד שנאת מתנחלים, וגם היא – כפי שהוכיחה כמות המפגינים בכיכר ציון – סחורה לא מבוקשת מדי. הפגנת השמאל הלאומי בעייתית כי היא חסרה תוכן קונסטרוקטיבי ממשי. הכותרת עצמה? בסדר, קצת מנותקת מהקשרים היסטוריים, קצת פרובוקציה בשקל – אסון גדול זה לא.

ג. שאלון בחינת הבגרות במתמטיקה דלף החוצה, או לפחות כך הודיעו בחיפזון-מה כותרות העיתונים, והארץ רועשת וגועשת. הידיעה הפכה לכותרת ראשית בחלק מהעיתונים, אולי משום שלא היה שום משחק כדורגל באותו יום, ותוכניות הרדיו לא הפסיקו לפטפט עם אנשי חינוך ותלמידים שאינם קשורים לאירוע בשום דרך. דיספרופורציה כבר אמרנו? אם אלה הנושאים הכבדים על סדר היום הציבורי, לא נעים לי לדמיין את הכותרות שהיתה אמורה לעשות הישיבה התיכונית שלי בזמן שנבחנתי בה לבגרות. נעזוב לרגע את התהייה הקיומית אם הדלפת מבחן בגרות בתלמוד היתה עושה רעש דומה. מה שחשוב כעת זה להירגע. גם אם כמה תלמידים יגיעו לאקדמיה מבלי לדעת באמת על לוגריתמים וחשבון דיפרנציאלי – אסון גדול זה לא.

בלש מהעיתונים                    

קראתי בעונג את "שרלוק הולמס – כל הסיפורים חלק א'", ספר המכיל את סיפוריו הקצרים הראשונים של הבלש המפורסם לפי סדר פרסומם המקורי. את הסיפורים כתב ארתור קונן דויל בעשור האחרון של המאה ה-19, וגם אם על כמה מהם חל חוק ההתיישנות, רוב הסיפורים נותרו מרתקים ומתוחכמים עבור הקורא בן זמננו, וההיכרות המחודשת עם התקופה הופכת אותם לחשובים אף יותר מאשר בזמן כתיבתם.

מעניין לזכור כי הסיפורים פורסמו לראשונה בכתב העת הבריטי 'הסטרנד', ורק לאחר מכן נאגדו לקבצים. מאוד ייתכן כי הגיע הזמן לשחזר את השיטה העתיקה הזו למשיכת קהל מנויים ולהחזיר את כבודן האבוד של ספרות הבלש והעיתונות המודפסת. סיפורי מתח אלגנטיים, כתובים לפי סדר ושיטה ומרפררים זה לזה בקריצת עין, עשויים להציל אפילו את העיתונים היומיים ההולכים ומתפוררים נגד עינינו. במקום לפרסם סיפורים קצרים איטיים ומשעממים במוספי חג, או סיפורי סבתא דו-יומיים על משפחת נתניהו בעמודי החדשות, יכולים העיתונים הגדולים להעסיק את טובי המוחות שבין סופרי המתח שלנו, או לתרגם סיפורים מחו"ל, ואולי הרטרו הזה הוא שיביא לעניין מחודש בעיתונים. לחלק מהם כבר אין מה להפסיד, הלא כן? אלמנטרי, ווטסון ידידי.

בקטנה                     

א. אם על שקית קפה בסופר מופיע השם "ברזילאי", ומתחתיו נכתב כי זהו "קפה טורקי קלוי וטחון", מה זה אומר על חברת המזון הישראלית המייצרת אותו? והאם בקרוב ירקחו שם גם "קפה איראני מגורען" כדי להשלים את ציר הרשע המעורר?

ב. בספרייה שבה אני מבלה לעתים קרובות החלה מכונת החטיפים האוטומטית לתקשר עם לקוחותיה. אחרי כל רכישה של איזה בייגלה או בוטנים אמריקנים נשמע קול נשי מתכתי הפולט בקיצור: "תודה". קשה לראות דימוי טוב מזה לחיים במאה ה-21.

ג. לסיום, מבזק DVD: דרמת המתח הגרמנית 'חיים של אחרים', שזכתה פעם באוסקר לסרט הזר, היא יצירה אנושית עשויה היטב על קצין שטאזי היוצא נגד המערכת במזרח גרמניה ערב נפילת החומה. כמי שמתקשה להאזין לשפה הגרמנית במשך יותר מדקה וחצי, הופתעתי למצוא את עצמי מרותק מכל רגע.

יודע את מקומי

ערב אחד לקחתי את בני בכורי לשיחה קצרה. "ראה", פתחתי בטון ענייני, "יום הולדתך ה-7 מתקרב, וחשבנו – אני ואמא ולהפך – שנעשה הפעם משהו שונה. אולי הפעם נוותר על השטאנץ הרגיל של מסיבה המונית ורדודה עם חטיפים, מוזיקה רועשת וליצן, ובמקום זה נארגן משהו מיוחד, שיש בו גם שמחה וגם חינוך לערכים. למשל, איזה טיול משפחתי קטן בהרי השומרון, או עריכת מבצע התרמה עבור משפחות עניות – אלו סתם דוגמאות. אם יש לך רעיון אחר, אנחנו פתוחים להצעות. העיקר שלא נחזור על אותם ימי הולדת שגרתיים מהסוג שכל החברים שלך עושים. אתה מבין מה שאני אומר?"

"כן", ענה הילד הנבון, ואחרי מחשבה מעמיקה הוסיף: "אבא, אני רוצה קוסם במסיבה שלי".

וכך, בשעות אחר הצהריים של תחילת שבוע זה, התייצב בביתנו קוסם. ולא סתם קוסם, אלא אחד הקוסמים המנוסים בתחום – בוגר בהצטיינות של בית הספר הוגוורטס ואמן האשליות הגדול ביותר במזרח התיכון מאז ימי אוסלו. את גדולתו כקוסם הבנתי כבר בשלב השיחה הטלפונית המקדימה, כאשר הצליח למזער את כל חשבון הבנק שלי לצ'ק בנקאי אחד. אבל מילא, מה לא עושים כדי שהיורש יהיה מאושר, גם אם מעתה יהיה קצת קשה לכנות אותו יורש.

המופע עצמו, חייבים להודות, היה מרשים ומקצועי. אהבתי את הקטע שבו הלביש הקוסם את בני בגלימה שחורה והורה לו להניף את מקל הקסמים ולהוציא מפיו את לחשי הקסמים. אפילו ברגע זה ממשיך הילד ללבוש את הגלימה ולמלא את הוראות הקוסם בקפדנות, למעט עניין הלחש. לשמחתי, גם בתי הקטנה נטלה חלק פעיל במופע, זיכרון שמח שיישאר בלבה תמיד – גם אם אחיה הגדול יצליח בסופו של דבר להפוך אותה לקרפדה.

אבל גולת הכותרת של מופע הקסמים – אם תשאלו כל מי שהיה למעט כותב שורות אלו – היתה הופעת האורח שלי כמתנדב בעל כורחו. במשך חמש דקות תמימות אילץ אותי הקוסם להתפדח לעיני חבורת זאטוטים בני שבע, כביכול על מנת לסייע לו בקסם, עד שבשלב מסוים רציתי להיקבר חי מתחת לאדמה. הקוסם, כמובן, סירב לבקשתי. אבל יש גם צד טוב לעניין: למדתי שיש גם בי כישרון לבצע קסמים. עובדה: מספר הכדורים הלבנים שהקוסם הוציא מפיו בתחילת המופע היה קטן בהרבה ממספר הכדורים הלבנים שבלעתי בסיומה.

אבל בסך הכול, המסיבה הצליחה מעל ומעבר. בני קרן מאושר, חבריו נהנו מכל רגע, הקוסם נתן קבלה על הצ'ק והרהיטים בביתנו נותרו כמעט שלמים. בסופו של דבר התברר כי אפשר ליהנות ממסיבת ילדים גם בלי טיול להרי השומרון. ומצד שני, אם מישהו בכל זאת רוצה לחגוג יום הולדת בדרך שונה, אני ממליץ לו בחום על עריכת מבצע התרמה עבור משפחות עניות. החל מהשבוע, אפשר להתחיל במשפחה שלי.