בשבע 394:השנה הארוכה ביותר

בשנה אחת נאלצה אשה אחת להתמודד עם מות חברתה בפיגוע, מחלת אמה, גירוש מביתה ולהמשיך בחייה. בספרה הלא רגשני מסבירה מירב לוי כיצד עשתה זאת.

עפרה לקס , י"ד בסיון תש"ע

יש ספרים שהם בבחינת 'מעט המכיל את המרובה'. כזה הוא ספר הביכורים של מירב לוי, 'לשוב לתשס"ה', שאף שהוא פרוש על עמודים לא רבים, צפונות בו חוויות ותובנות רבות.

"ה' שיסה בי את תשס"ה" כותבת לוי בעמודיו הראשונים של הספר. כתושבת שירת הים שבגוש קטיף היא חוותה את הטרור העזתי מקרוב מאוד. בתחילת תשס"ה הוא ממש התפוצץ בפניה כשחברתה הטובה, תפארת-שרה טרטנר, נהרגה מפצצת מרגמה בעת שישבה בסלון ביתה שבנווה דקלים.

אבל זה היה רק הפתיח של חודש תשרי של אותה השנה שהיתה איומה וגדושה, ארוגה מקשיים לאומיים ואישיים. בשלהי תשס"ה ילדה לוי את בנה הרביעי, גורשה מביתה ואיבדה את אמה ממחלה קשה. בין לבין היא ניסתה לקיים חיים שלמים: לגדל ילדים, להתמודד עם מחלת אמה, להיאבק בעד השארת הגוש וגם לשמור על ההיריון שברחמה.

את כל הזיכרונות מאותה השנה צררה לוי בעומק התודעה, חתמה, ולא ההינה לפתוח שוב. כעת, ארבע שנים אחרי, דרך הכתיבה לתפארת, היא פתחה לאט לאט את תיבת הזיכרונות, אפשרה לעצמה לחזור לשם, להיות מוצפת בזיכרונות, חוויות, קולות וריחות, ובכך לתת לקהל הקוראים לעקוב באמפתיה ובדאגה, בהבנה ובהשתאות אחרי העוצמה והגודל של הכותבת, של היישוב ושל התקופה: הכוחות לעשות פעולות כדי להנציח את תפארת, להמשיך ולחיות וגם לבנות אחרי החורבן, ובעיקר גודלה של האמונה בה', הנוכח בכל דף של הספר.

 

בספרה של לוי, שכתוב בצורה מצוינת ומוקפדת, רגישה אך לא קיטשית, לא תמצאו אמירות פוליטיות וגם לא תיאורים על המאבק בכוחות העוקרים. לוי עזבה את ביתה שעל החוף השקט כדי להגיע להלווית אמה וכשהסתיימו ימי השבעה לא היה לה לאן לשוב עוד.

נקודת המבט של לוי ותיאוריה האישיים יכולים לכבוש, כך נראה, לא רק את מי שהתנגד למהלך, אלא גם את מי שהתייצב בעדו.

בדפיו האחרונים של הספר כותבת לוי "זה עצום בשבילי להסתכל אחורה ולגלות בכמה כוח אני מלאה עכשיו. הרבה הרבה יותר מפעם. תודה לך ה' על השנה הזאת, שנת תשס"ה". וכמו שהכותבת יוצאת מועצמת מכל החוויות הלא פשוטות האלה, כך הקוראים יוצאים עם שלל כוחות של התגברות ואמונה, וגם הבנה, לפחות חלקית, של מה שהיה שם עבור אישה אחת, ביישוב אחד, במהלך השנה ההיא, תשס"ה.

ofralax@gmail.com