בשבע 394: מנהיגות לכתחילה

אי אפשר להתקדם במערכת השלטונית מבלי להתיישר לפי הכללים שלה. לכן מנהיגות יהודית שוברת את הכלים ומציעה אלטרנטיבה אמונית להנהגה. תגובה למאמרו של בועז העצני 'פייגלין, תישאר'

ניצה כהנא , י"ד בסיון תש"ע

לאחרונה, גוברות  האמירות כלפי תנועת 'מנהיגות יהודית' שהיא היתה צריכה להשתמש בטקטיקה אחרת. במקום להצהיר על הרצון לשנות את המדינה ולרוץ מיד לראשות הליכוד, היה צריך להיכנס בשקט, לצבור מתפקדים ופעילים ולהתקדם אט אט -  להיבחר לחברי מרכז  ואז לחברי כנסת, משם למשרת שר ולתפקידים בכירים נוספים. רק אז, כאשר ייצבר כוח ומוניטין ובלי לעורר אנטגוניזם, להציע את המועמדות לראשות הליכוד והממשלה ולעשות את השינוי המיוחל.

 אולם תיאור המהלך הפסטורלי הזה  נובע ממשאלות לב יותר מאשר מראייה מפוכחת של המציאות. למערכות שלטוניות יש יכולת גבוהה מאוד לזהות כל גורם שעלול לגרום למהפכה כלשהי בתוכן ויש להן שלל אמצעים, מתוחכמים יותר או פחות, לנטרל אותו בעוד מועד.

 לציבור האמוני יש הרבה ניסיון בתהליך זה במערכת הצבאית. יש נהירה גדולה של בחורים דתיים ליחידות הקרביות. הם גם המצטיינים הפלוגתיים והאחוז שלהם בקצונה הזוטרה גבוה ביותר. אולם אי אפשר להימלט מהתחושה שיש תקרת זכוכית שחיילים עם כיפה אינם יכולים לחדור בעדה בדרכם במעלה הדרגות. ברור שזה לא משום שהחיילים הדתיים הצהירו שהם רוצים להיות רמטכ"לים ומהווים איום על הדרגים הגבוהים. זה משום שהמערכת לא מספיק  בוטחת בנאמנותם אליה. לאיש אין ספק בנאמנותם של חיילים אלו לעם ישראל ולמדינה. אבל לאליטה החילונית שמאלנית השולטת ברוב מוקדי הכוח במדינה, אין ביטחון שהחבר'ה הללו, שבאים מהציבור האמוני, יהיו נאמנים אליה כשכבה השלטת. לכן הם לא יעברו את המחסום הבלתי מוצהר הזה. תמיד תוצב בפניהם הברירה לפעול נגד עקרונותיהם ולהתקדם, או לפעול לפי עקרונותיהם ולעוף  מהמערכת. אמנם יש  כמה יוצאים מן הכלל שהצליחו להגיע לדרגת אלוף, אלא שהם דווקא מעידים על הכלל. זה לא בכדי שדווקא מול ביתם של ה'הצלחות' הללו נערכו הפגנות  מחאה של נאמני ארץ ישראל.  הם אמנם חובשי כיפה, אולם הם לא קיבלו את הדרגה הנכספת לפני שהם הוכיחו את נאמנותם הבלתי מסויגת  למערכת, תוך התנכרות לאחיהם.

 מי שעיניו בראשו  רואה את התהליך הזה גם במערכת הפוליטית. כל אדם שיש לו פוטנציאל לשנות את מערכות השלטון באופן מהותי, אפילו אם הוא עצמו מתכוון לקידומו האישי בלבד - אבל יש לו יכולת לעשות זאת בתיאוריה,   עובר נטרול, משפטי, תקשורתי, או פוליטי המוציא אותו מהמשחק. המערכת משתפת פעולה רק עם כאלה שהתיישרו לפי הכללים, או שהוכיחו  שהפנימו את כללי המשחק הנכונים לאחר שספגו את נחת זרועה של המערכת בסיבוב הראשון.  יש לכך דוגמאות רבות גם בממשלה הנוכחית. אפילו אם מישהו  מתוך האליטות מתיימר להוביל שינוי שיכול לפגוע בחופש השלטון של המערכת- היא מנטרלת אותו.  ע"ע חיים רמון והשר דניאל פרידמן.

 בקיצור, לא ניתן לשנות באופן מהותי מערכות שלטוניות ב'התגנבות יחידים'.  יש למערכת ציוד לראיית לילה, לכן אין טעם ללכת בשקט בחושך.

 במנהיגות יהודית נבחרה הטקטיקה ההפוכה. ללכת בגלוי ולכתחילה עם ההצהרה שהמטרה היא לשנות את השלטון במדינה. נכון, הצהרה כזאת גורמת  למערכות השלטוניות ברמות השונות להתנגד בחריפות. זה גורם למאבקים רבים ולמה שנראה במבט חיצוני כהפסדים רצופים. זה גם גורם לכמה אנשים לחשוב שזה מגלומני, אינטרס אישי וחוצפה (במיוחד אם הם  הפנימו את  נקודת הראייה של האליטות שהשלטון שייך רק לכאלו שבאים מהצד ה'נכון').    אבל הגישה הזאת  מביאה את האופציה  לשלטון אחר, יהודי,  לתודעת העם בישראל. לא פחות חשוב, היא מעוררת את תודעת  הציבור האמוני, שהתרגל  שהאחריות על הנהגת מדינת ישראל אינה מוטלת עליו, ושתפקידו  מצטמצם בלמחות, למזער נזקים ולכבות שריפות, לצורך בחתירה להנהגת המדינה.

 שינוי תודעה זה הוא בסיס הכרחי ליצירת האלטרנטיבה האמונית לשלטון במדינת ישראל. דרך גלויה זאת נראית אמנם ארוכה ורצופת מאבקים, אבל רק כך ניתן ליצור את השינוי התודעתי שחייב להקדים את השינוי בהנהגה. בלעדיו, גם אם באיזה צירוף מקרים ייבחר ראש ממשלה חובש כיפה, לא יהיו לו כלים ולגיטימציה ליצור שינוי מהותי במדינה.

 אמנם בכל מאבק אנחנו מתכוונים  ומקווים להצליח וגם זה יבוא בע"ה, אבל צריך להבין שמעבר להצלחה במאבק נקודתי זה או אחר, עצם המאבק וההתמודדויות בשם הרצון להביא מנהיגות אמונית למדינת ישראל באופן גלוי,  מכניס את המציאות הזאת למסגרת הדברים האפשריים בתודעה של העם בישראל ושל הציבור האמוני. בכך אנחנו בעצם מנצחים כל הזמן.