בשבע 394:משרתים בלי מדים

הם רצו להתגייס לצה"ל, כמו שאר חבריהם בישיבה התיכונית, אבל הפטור שקיבלו בבקו"ם שיבש את התכניות.כ-60 בנים דתיים החליטו לא להיכנע למוסכמות ולא לחשוש מהסטיגמות, והתנדבו לשנת שירות לאומי.

עפרה לקס , י"ד בסיון תש"ע

הם רצו להתגייס לצה"ל, כמו שאר חבריהם בישיבה התיכונית, אבל הפטור שקיבלו בבקו"ם שיבש את התכניות. כ-60 בנים דתיים החליטו לא להיכנע למוסכמות ולא לחשוש מהסטיגמות, והתנדבו לשנת שירות לאומי בתחומי חינוך, רווחה ועוד.שיחה גלויה עם כמה מהם, מגלה כי האתגרים שלהם מורכבים לא פחות: מגורים עם חילונים-שמאלנים בדירה, התמודדות עם אוכלוסיות מצוקה ובעיקר – עמידה מול החברים עם הסיפורים הקרביים מהצבא. רכזי השירות הלאומי רואים בהם חלוצים, ומקווים שבעקבותיהם ישברו את חומת הרתיעה עוד מאות מקבלי פטור דתיים.

ליל שבת סוף סוף הגיע. אחרי התפילה, הסעודה, השירים וגם שיחה חטופה עם ההורים, אבי רץ להיפגש עם החבר'ה. שבועיים חלפו מאז ראה אותם לאחרונה, והוא מחכה לשמוע ולהשמיע חוויות. כבר בדרך לבית של מוטי, הוא התחיל לדמיין לעצמו את שעתיד להתרחש בעוד רגעים ספורים. מיקי וידידיה יריצו קטעים על הרפתקאות הסיירת בימים האחרונים, דוד וחיים ידווחו על חוויות מהישיבה, איתמר יספר על הקודקוד התורן שהתארח אצלם במכינה, והוא – על מה הוא יספר? על ההצפה שהיתה אתמול בדירה? ואולי על התלמיד שלו, שהצליח לעבור השבוע את הבחינה אחרי עבודה רבה והמון חששות? אה, הוא יודע, כדאי לחלוק איתם את התובנות החדשות שעלו בו בעקבות ביקורי הבית שערך בכמה בתים! האמת? נשמע לו שהחוויות שלו עולות בעניין שלהן על הסיפורים שהוא עומד לשמוע, הוא כל כך מלא וגדוש... אבל מאז שהתחיל את השירות הלאומי, כאילו פלסטר נסתר סוכר את פיו. שירות לאומי ובנים? הרי כל הדברים שהוא עומד לספר אין בהם קרביות ומאמץ ודרגות ומפקדים... החיוך הרחב של אבי נמחק זה מכבר. הוא החליט להסתובב ולחזור הביתה.   

הסיפור של אבי במקרה בדוי. אבל רק במקרה. 60 בני השירות הלאומי הציוניים דתיים שהחליטו לתת לעם ישראל מכוחם ומזמנם, על אף שיכלו להישאר בבית או בישיבה, נאלצים להתמודד עם אתגרים לא פשוטים. חסמים של מוסכמות חברתיות רבות שנים פלוס קשיי השירות אינם עושים את הבחירה מעוררת ההערכה לפשוטה. השבוע התכנסנו עם שישה מהם ושמענו על האתגרים והמהמורות, ועל כך   שלמרות הכל הם מבסוטים ומזמינים את כל מי שצה"ל פוטר אותו משירות, למצוא את עצמו במסגרת ההתנדבותית, שכבר מזמן לא שמורה לבנות דתיות בלבד.

 "יותר טוב מהצבא"

לפני למעלה מ-40 שנה החלו בנות ציוניות דתיות לשרת שירות לאומי באופן ספוראדי ובלתי ממוסד. בשנת תשל"ב נכנע להן עולם המבוגרים והקים מסגרת ראשונה להסדרת ההתנדבות, שקיימת עד היום ונקראת 'האגודה להתנדבות'. עם השנים הלכה האגודה והתרחבה. מספר הבנות גדל וכך גם תחומי העשייה. בהמשך נפתחו עמותות נוספות, אך בכל התקופה הארוכה הזאת 'שירות לאומי' היה נחלתן הבלעדית של בנות דתיות. בעשור האחרון האוכלוסיות שקיבלו פטור משירות צבאי על רקע אידיאולוגי, דתי או לאומי, הלכו וגדלו, וכך נוצר צורך לכונן מסגרת התנדבותית מתאימה גם להן. ועדת עברי, שהוקמה בשנת תשס"ג, הביאה להקמת מינהלת השירות הלאומי האזרחי, שנמצאת תחת משרד ראש הממשלה.

 

"באמצעות חסד של שירות לאומי ותרומה, אפשר להפעיל את כל הגורמים במדינת ישראל לעשייה", אומר ירון לוץ, המשנה למנכ"ל האגודה. לוץ מספר כי יו"ר האגודה, הרב צפניה דרורי, וכן המנכ"ל יצחק לנגה, החליטו להפעיל במסגרת האגודה גם נוער בסיכון ובעלי מוגבלויות, אוכלוסייה לא דתית, ערבית וכן בנים דתיים, ולאפשר גם להם לתרום למדינה. ש.ל.מ. - 'שירות לאומי ממלכתי' הוקם במסגרת האגודה לפני כשלוש שנים, ומכנס תחתיו כיום 1,300 בחורים ובחורות שקיבלו פטור מצה"ל מסיבות שונות. אלי וימפהיימר, ראש ענף ש.ל.מ באגודה, מספר שמדי שנה מקבלים 400-500 בחורים דתיים פטור משירות בצבא, אך רק 60 מהם בוחרים ללכת לכיוון של שירות לאומי. "האתגר", הוא אומר "הוא להגיע למצב שבו, כמו אצל הבנות הדתיות, השירות הלאומי צרוב בתודעה, וזו מין ברירת מחדל ללכת ולשרת". לפני 5 שנים שימש אלי רכז של בנים בשל"מ. "אז היו רק 12 בנים. אני, כבוגר צבא, חשבתי שאני בא להנחות אותם. כשפגשתי אותם התהפך לי הדיסק לגמרי. היו שם חבר'ה שקיבלו פטור מצה"ל והחליטו לשרת בשירות לאומי משמעותי כנגד כל הסיכויים והסטיגמות. מהר מאוד הבנתי שאני הקטן והם הגדולים".

אפי הורוביץ, תושב שכונת רמות בירושלים, למד בישיבת עתניאל והיה בטוח שיגוייס כמו כל חבריו, עד שהתגלתה אצלו סכרת נעורים. היום הוא עובד במחלקת ההדרכה של תנועת הנוער 'עזרא' וגם משמש כמרכז סניף התנועה של סניף ירושלים מרכז, במסגרת השירות הלאומי. "לא הייתי מוכן לוותר על שירות למדינה", הוא מסביר. ברוך לביא מבית אל היה אחד היחידים מבני המחזור שלו שקיבל זימון ל'יום סיירות'. פתאום, אחרי שכבר היה בבקו"ם, הודיעו לו שהוא לא מתגייס. היום הוא עומד בסיומן של שנתיים שירות לאומי בבית הספר 'חורב', אותן עשה בכיתת אוטיסטים בדרגות שונות. בשנה הבאה הוא עומד לעשות את אותו הדבר בתשלום. שני הצדדים, כך נראה, מרוצים.

ראובן טרבלסי מצפת ידע אמנם שלא צפויה לו קריירה קרבית מפוארת, אבל הוא בהחלט התארגן לקראת הבחינה הפסיכוטכנית של הצבא, תוך שהוא טווה לעצמו עתיד מזהיר ביחידה מודיעינית מסווגת. כשהגיע לכיתה י"ב הגיע גם הפטור מהצבא, וטרבלסי היה משוכנע שהצבא פשוט טועה, או בלשונו "חי בסרט": "אמרתי לעצמי, אני הולך לשנה-שנתיים לישיבת הסדר, ואז אתחיל ללמוד. אבל אחר כך חשבתי 'איך יכול להיות שאני אתחיל ללמוד בלי לתרום למדינה? הרי החבר'ה האחרים עושים צבא'".

אבל אפשר לתרום גם אחר הצהריים, ותוך כדי לימודים. למה להקדיש שנה שלמה?

"לא יודע. חשבתי שבמשך שנה-שנתיים אני צריך להשקיע את כל כולי, כמו שעושים בצבא". לאחר חיפושים הגיע טרבלסי לרעיון של שירות לאומי, ובתוך העולם הזה החל לחפש תחום שבו ירגיש קרבי. בסופו של דבר הגיע למד"א, והוא מרגיש שם מצוין. "יש לנו הכל: אנחנו מצילים חיים, מטפלים בתאונות, החייאות, לידות. אני מרגיש הרבה יותר טוב ממה שהייתי עושה בצבא. גם אם הייתי מגיע ליחידה המיוחדת ההיא שרציתי, הייתי מקליט דברים כל היום".

איך הרגשתם כשהבנתם שזהו, אתם לא עושים צבא?

אפי: "יש כמות גדולה מדי של אנשים שמקבלים פטור ורוצים להתנדב לצבא, ואין מספיק כוח אדם שיטפל בזה. יש המון סחבת וביורוקרטיה, וגם דברים שתלויים בפרוטקציות. אני כן עשיתי צעדים בכיוון, אבל זה לא היה פשוט. המסקנה שאליה הגעתי היא שהמסגרת היא לא המשמעותית, העיקר זה המהות. חשבתי שאם אעשה תפקיד תורם לא פחות במסגרת השירות הלאומי, אז אין סיבה לא ללכת לשם".

גם ברוך ניסה להתגייס בכל מיני דרכים, כולל הפעלת הדוד העובד בבסיס הקליטה והמיון, אבל כל הניסיונות לא צלחו. "האמת היא שברגע שהרפיתי, כבר הרגשתי יותר טוב", הוא משחזר, אבל מסביר שגם אם אדם השלים עם עצמו, עליו להתמודד עם הסביבה. "כולם כל הזמן שואלים אותך מה אתה עושה בשנה הבאה. וביישוב שלי, כמעט כולם ברבאק על המקומות הכי טובים בצבא. כשאתה אומר שאתה עומד לעשות שירות לאומי, זה מעורר תמיהות".

ראובן מגלה שהציפה אותו בושה של ממש. "בארבעת החודשים הראשונים של השירות, כששאלו אותי מה אני עושה, אמרתי לאנשים שאני חובש במד"א מטעם הצבא. עכשיו אני כבר אומר שאני עושה שירות לאומי במד"א. אני מצפצף על העולם ומרגיש שאני תורם פי 10 מהרבה אנשים".

מה קורה כשאתם מגיעים הביתה, ואז החבר'ה יושבים בליל שבת על פיצוחים וקולה, ומתחילים לדבר על הצבא?

אפי: "אין ספק שקשה להיות בחוץ. כל הקרביים חווים אותו סוג של חוויות, יושבים בליל שבת וכולם מספרים על המד"סים... אבל בסוף מסתדרים עם זה".

יהודה שפר, הרכז של מתנדבי השירות הלאומי הללו בירושלים, מסביר שהעובדה שחמישה מתוך ששת הבנים מתגוררים יחד בדירה אחת (אפי, הירושלמי, מתגורר בביתו) מקילה עליהם. "חבר'ה אחרים, שהם לבד, מאוד לא פשוט להם. חסרה להם משבצת בתקשורת עם החבר'ה שבבית. הצבא בחברה הישראלית הוא חוויה מכוננת, בטח בציבור הציוני דתי, ולפעמים הם מרגישים שהם תורמים מעל ומעבר, אבל כשהם חוזרים בלילות הביתה אין להם חברים ובלילות שבת הם לבד".

לדברי שפר, האגודה מנסה לענות גם על הצורך הזה ולכן בנתה מסגרת שתתאים לבנים הדתיים. המסגרת בנויה משיעור ומשיחה על קשיים והתמודדויות שהם חווים.

אלי: "מי שמנחה את המפגשים האלה הוא אדם בוגר ישיבה ועובד סוציאלי, כשהרעיון הוא לעשות תהליך חינוכי במהלך השנה לא רק עם אלה שגרים בדירות, אלא גם עם אלה שגרים לבד. צריך לזכור שהבחורים האלה לא נמצאים עם שכבת הגיל שלהם ועם האוכלוסייה הטריוויאלית שלהם, וזה יחד עם כל ההתמודדות עם השירות עצמו".   

הדייר החילוני מתעניין בכשרות

"אוכלוסיה לא טריוויאלית", כפי שהגדיר אותה אלי, היא לשון המעטה. בכל פרמטר הבחורים האלה, שמאכלסים את אותה הדירה, שונים זה מזה. הם לא באים מאותם בתים ולא שייכים לאותה שכבת גיל. הפטורים שלהם מצה"ל לא הגיעו על אותו הרקע וגם מפת יישובי המוצא שלהם: בית אל, צפת, אשקלון, חשמונאים וחיפה, היא מגוונת. על כל אלה גרים איתם עוד שני בני שירות, המוגדרים על ידם כ'חילונים ושמאלנים'. אבל עוד לפני התוספת הזאת, אומר שמר מחשמונאים, יש כאן בהחלט פגישה עם קצוות שלא היו מוכרים להם עד כה. "אנחנו הכי שונים בעולם. אני חוזר לחבר'ה שלי ביישוב ואומר להם 'תקשיבו, חיפשו את האנשים הכי שונים ממני והביאו לי אותם לדירה. זה שאנחנו מתחברים זה נס. אם היינו באותה שכבה בישיבה התיכונית, לא היינו מדברים אחד עם השני'".

ומה זה נותן לכם?

"אתה מכיר תרבויות חדשות, אנשים חדשים שבאים מרקע מאוד שונה. לא פחות ממה שמקבלים בשירות, מקבלים בדירה".

על שני החברים החילונים מספר שמר שהם הפכו ל"פוסקים גדולים": "הם שואלים אותי שאלות שאני כבר לא יודע איך עונים עליהן. אחד מהם שאל אותי 'זה בטל ב-60?' אמרתי לו 'אחי, אני לא יודע מה ההלכה הזאת בכלל'".

וכן, יש גם ויכוחים פוליטיים. אבל ברוך, המתנחל שבחבורה, מסביר ששני הצדדים מציבים לעצמם גבולות. "כשזה מגיע לפסים אישיים אנחנו תמיד אומרים: בוא נעצור פה. אבל למדתי כמה דברים. קודם כל, כשאתה רוצה להתווכח עם מישהו, אתה קודם צריך להקשיב. אחרת זה סתם לעשות בלאגן".

שמר: "אני הגעתי למסקנה שאין מה להתווכח. כל אחד בדעה שלו, ואפשר למצוא נושאים משותפים, ויש הרבה כאלה, ולדבר עליהם".

ברוך מסביר שהוא לומד מהמפגש הזה הרבה: "השבת סיפרו חבר'ה שלי ביישוב שהם שרפו דגלים של אש"ף שאיזה שמאלני הרים בהפגנה. הם גם צעקו על השמאלנים וקיללו אותם. אני מסכים לשריפת הדגל, סבבה, אבל קללות? שמאלנים, שמאלנים, אבל גם הם יהודים. רוב הדתיים שגדלים בבועות לא יודעים מה זה שמאלני. יש סטיגמה שאף פעם לא יוצאת כי בכלל לא מכירים שמאלנים".  

יהודה מסביר שהאחראים קיימו חשיבה מקיפה לפני שהוכנסו שני החבר'ה האלה לדירת הדתיים. "הגענו למסקנה שאם האגודה יכולה היתה להרים כפפה כל כך כבדה ולהכניס לגוף הזה, שעובד כבר 40 שנה עם אוכלוסייה חילונית שלמה, אז אנחנו יכולים לעשות דירה שתהיה מעורבת דתיים-חילונים ולרוץ עם זה קדימה".

אלי: "גם מבחינת הצוות, הכנסנו לתוך אגודה שעובדים בה 180 עובדים דתיים - 30 עובדים חילונים, מתוך אמירה גם כלפי המתנדבים שגם הצוות מגוון".

תחושה רווחת בקרב בנות השירות הלאומי היא שעם כל היריות והאימונים, ראשי התיבות והמור"קים, מי שבאמת מכיר את החברה הישראלית מקרוב, ובמקומות הרגישים והכואבים שלה, הן הבנות שיצאו לשירות לאומי. המעניין הוא, שגם בני השירות הלאומי חשים את זה, בצורה כזו או אחרת. אפי מספר על כך שהחיים שהוא חווה עכשיו הם לא 'מלאכותיים' כמו מסגרת של ישיבה או צבא, אלא פחות או יותר נורמליים. "זה כן נותן מבט מעמיק יותר על החברה, המצב שלה והבעיות שלה". ראובן, שמתנדב במד"א, מספר על הסתכלות אחרת אודות אוכלוסיות שנזקקות לשירות של אמבולנסים. "אם בעבר בת היתה אומרת לי שהיא עושה שירות לאומי בבית הקשיש, הייתי אומר לה 'מה בית הקשיש? תעשי משהו יותר מועיל'. עכשיו אני רואה את הסבל של האנשים". ברוך מספר שהוא לא נתקל לפני כן בנושא של חינוך מיוחד. "השירות נתן לי להכיר אוכלוסייה שונה לגמרי, שהחברה לא מסתכלת עליה בדרך כלל יותר מדי טוב. למדתי מהתלמידים הרבה דברים. למשל, האוטיסטים לא מתחשבים באופן שבו החברה מסתכלת עליהם. הם מסוגלים לצעוק לך באמצע האוטובוס: 'ברוך, זאת אחותך?' זה מצחיק, אבל יש בזה משהו אמיתי. רוב האנשים חיים על פי מה שאומרים להם, איך שהחברה מסתכלת עליהם, אבל הם לא. זה נותן חומר למחשבה".

ראובן: "יש מוסכמה כזאת שרק אם אתה עושה צבא, התבגרת. עכשיו אתה מבין מה זה החיים. אני חושב שהשנה הזאת ביגרה אותי כמו שהייתי עושה 3 שנים שירות של ג'ובניק. אתה עובד, מכיר עולם, אתה עצמאי, מפתח את השכל. אתה מנקה את הדירה, מבשל, אין אבא ואמא שיעשו את זה במקומך. רק צבא הוא עם מדים וזה בלי". מצחיק, אבל היחיד שיושב עם מדים הוא ראובן, שלא הספיק להחליף את מדי מד"א.  

כשהאחראים על הבנים מדברים על כך שהחבר'ה האלה ייקחו איתם את השירות לכל החיים, הם מתכוונים גם לזכויות שיקבלו מהשירות ולכרטיס כניסה לחברה הישראלית, אבל לא רק. מתן בראל, במקור מהשומר הצעיר, שעובד עם אלי וימפהיימר, מספר שבוגרי השירות הלאומי-אזרחי מדווחים שמי שנפגש איתם באוניברסיטה, בעבודה או בכל מקום שאליו הם מנסים להתקבל, מתרשם מהעובדה שהם בחרו לשרת למרות ודווקא בגלל שהם יכלו לשבת בבית.

מחכים לבני השירות

האם גם בעולם אוטופי, ללא צבא ומלחמות, חושבים החבר'ה שיש מקום לשירות הלאומי? כן. ההסכמה חוצה את החדר מקיר לקיר. שמר, למשל, מקווה שפעם לא יהיה הבדל בין צבא לשירות לאומי. שהכל ייקרא שירות אזרחי וכל אחד ישרת את המדינה באופן המתאים לו. הבחורים שעזבו את הישיבות העל- תיכוניות כדי ללכת לשרת בשירות לאומי, עשו את זה מתוך אמונה בנחיצות הנתינה החוצה, אבל גם פנימה.

איתמר: "מעבר לעובדה שצריך לעשות צבא, אני רואה בשירות זמן לבנייה עצמית. יש את הזמן ללמוד תורה, אבל אדם צריך גם לצאת החוצה, ולבטא את השייכות שלו לחברה הישראלית. אז מי שקיבל פטור, שיעשה את זה באמצעות השירות הלאומי ובכך יראה את המחויבות שלו למדינה. זו מצווה, גם אם זה לא הכרח".

אפי: "אל"ף יש כאן עניין חברתי, להישאר לבד בישיבה מכל השיעור זה עניין מאוד לא פשוט. אבל אני מאוד מזדהה עם מה שאיתמר אומר כלומר, יש צד שהוא שכלי ושהוא לימוד תורה, ויש צד שהוא יותר מעשי, שזה צבא או שירות לאומי - לא משנה".

מתן מספר שמקומות רבים מחכים לבני השירות הלאומי ורק להם. ישיבות ותיכונים לבנים, למשל. "ייאמר לזכות הבחורים שהם כנראה עושים עבודה מאוד טובה וזה עובר מפה לאוזן, ואנחנו לא עומדים בביקוש". גם מקומות אחרים, שמקבלים גם בנות לשירות, מייעדים משימות מסוימות לבנים ולכן מחכים להם שם בזרועות פתוחות. אביחי האשקלוני, שעושה את השירות שלו ב'מכון מאיר', מספר על אנחת רווחה בקרב הרבנים ובחורי הישיבה. "לפניי היו 30 שנה בנות שירות. אמרתי לבת שעשתה איתי חפיפה 'פאדיחה עלייך'. איך אפשר לעבוד בסביבה כזאת, שכולם בחורים ורבנים?"  

יהודה: "החבר'ה האלה הם חלוצים. הם מביאים בשורה במיוחד לחברה הציונית דתית, כי ברגע שאתה מקבל פטור יש לך שתי אופציות. או להוריד את הראש, להישאר בישיבה ולא לצאת ממנה עד שיעבור הגל ואז להרים את הראש שוב. או להרים את הראש ולהגיד: 'נכון יש לי פטור. אני לא נכנס למסגרת הזאת של הצבא, אבל אני כן הולך לתרום וכולם יידעו על זה וכולם ידברו על זה, אבל לא איכפת לי".

ובכל זאת, אומרים הרכזים, כל הפרויקט הזה נמצא בתחילת הדרך. 60 בחורים בשנה זה בהחלט לא מספיק לעומת הפוטנציאל, ויהודה, אלי ומתן מחפשים את כל השאר. "החבר'ה שיושבים כאן הסתערו קדימה, אבל יש לנו את כל השאר שנמצאים בישיבות התיכוניות ובישיבות ההסדר. חשוב שהחברה תדחוף אותם קדימה ותתמוך בהם. שהרבנים יעודדו אותם ללכת לכיוון הזה". יהודה ואלי מספרים על מפגשים עם רבני איגוד ישיבות ההסדר אבל, הם מסבירים, הרבנים בדרך כלל אינם יודעים מי קיבל פטור. "תהליכים חינוכיים קורים מלמטה", אומר אלי "וברגע שאותם חלוצים יבואו וידברו, כל אחד במקום שלו, בישיבה שלו ובעיר שלו על הנושא, אז תהיה יותר מודעות".

אתם מרגישים שגרירים?

שמר: "החברים שלי יותר צוחקים עליי מאשר אומרים לי 'בוא'נה אחי אתה תותח', אז שגריר אני לא. בפועל יש שני חבר'ה אצלנו שקיבלו פטור והם מנסים להתנדב. אני מאוד מקווה שהם יצליחו, אבל במידה ולא - הם לא יילכו לשירות לאומי. זה דבר חריג. אם היו 400 בני שירות, אנשים היו פחות מפחדים מזה".

אביחי מציג מציאות לא ממש נעימה. "בציבור הציוני דתי מסתכלים עליך אחרת. אם עשית שירות לאומי, אתה דרגה ב'. זה מתבטא בשידוכים, במקומות עבודה, בהסתכלות של החברה. אבל זה לא נכון. כל אחד מהחבר'ה האלה הוא גבר. כמו שיהודה אמר, הוא עשה עם עצמו משהו והתנדב. אחד הלך לעזור לזקנים, זה לחולים, זה הציל חיים. צריך לתת להם הרבה פידבקים. מגיע להם כפיים".

כמתבקש, כולם מוחאים כפיים ומתן מסכם: "אנחנו חיים בחברה שבה נוח מאוד לרוב לזרום בתלם, ואין רגישות למיעוט. החברה לא פוגשת משהו שונה ובודקת אם יש בו אמת, אלא הרבה פעמים שוללת אותו. אבל האמת היא, שמי שלא הלך בתלם הוא זה שחולל מהפכות מדהימות. השירות הלאומי הרי קם בגלל קבוצה של בנות דתיות שאמרה 'אנחנו מבינות שהרוב יושבות בבית אבל אנחנו הולכות ועושה שירות לאומי'. הן הלכו נגד הזרם וחוללו מהפכה. כאן אותו הדבר. קמו בנים שאמרו 'קיבלנו פטור מהצבא, אנחנו מבינים שעד עכשיו הבנים לא עשו עם זה משהו, אבל אני עושה מעשה'. אנחנו מסתכלים עליהם כעל חלוצים. אני חושב שעוד 3-4 שנים יהיה כל כך ברור שבנים שמקבלים פטור מהצבא עושים שירות לאומי, שלא יצטרכו בכלל כתבות מן הסוג הזה".

Ofralax.gamil.com