בשבע 394:בגנותה של תרבות הגינוי

מדוע איני מסכים לגנות את "הקיצונים". גם ללא מעשי הקיצונים, שונאינו בתשקורת המתנגדים להתיישבות תמיד ימצאו סיבות להכפשת המתנחלים.גם לאחר רצח רבין, הגינויים רק הגדילו את ההסתה נגד הציבור הדתי.

הרב אליעזר מלמד , י"ד בסיון תש"ע

מדוע אינכם מגנים מעשי אלימות של מתנחלים

מעת לעת אני מקבל שאלות, מדוע אינני מגנה את אלה שהציתו אש במסגדים, ואת אלה שפוגעים ברכוש של ערבים חפים מפשע, ואת אלה שקוראים קריאות גנאי לחיילים, או את החיילים שהניפו שלטי מחאה בצבא. לדעת השואלים, אם נגנה את המעשים הללו, יהיה הציבור פתוח יותר לשמוע את דברינו. ועתה כשאיננו מגנים, כוללים את כל המתנחלים יחד עם מעשים 'קיצוניים', ומעמדנו הציבורי נפגע. אפילו אישים מהשמאל טוענים שאילו היינו מתנערים מאותם מעשים, מצבנו הציבורי היה טוב בהרבה.

לא בגלל מעשים אלו נפגע שמם הטוב של המתנחלים

תשובה: נכון הוא ששמם הטוב של המתנחלים נפגע מאוד על ידי התשקורת, שבמשך כשלושים שנה עוסקת בהשחרת פניהם. אבל זה לא מפני מעשים קיצוניים, אלא מפני שלדעת השולטים בתקשורת ההתנחלויות הן המכשול לשלום, והן המכשול להתקבלותה של ישראל בציבור הנאור שבמערב. מסיבה זו הם מנהלים נגדנו מאבק חריף, ומנצלים כל הזדמנות להשחיר את פנינו.

ומה שלא נעשה, הפשע הגדול מבחינתם הוא ההתנחלות עצמה, ולכן התנערות מאיזה מעשה מסוים לא תועיל כלל. להיפך, הגינויים רק יזיקו, מפני שהם יחזקו את הטענה הבסיסית של השמאל ש"הכיבוש משחית", שהרי אפילו ראשי המתנחלים מודים שההתנחלויות מצמיחות עשבים שוטים.

בכלל, ראוי לדעת שכאשר מקבלים הצעות מיריבים פוליטיים, כדאי לבדוק אותן היטב. כאשר אישי שמאל מציעים לראשי המתנחלים לגנות את "העשבים השוטים" ולהתנער מהם, אז כנראה שכדאי מאוד שלא לגנות אותם, כי את הרווח מהגינויים הללו יקצרו לבסוף רק יריבנו.

כך היה לאחר רצח רבין, שהגינויים השונים לא הועילו כלל לציבור הדתי, רק הגדילו את מדורת ההסתה נגדו. ראשית, מפני שכל תגובה נותנת לכלי התקשורת הזדמנות נוספת לדוש בסוגיית אשמתו של הציבור הדתי. שנית, בכל גינוי יש הודאה במקצת, שמחזקת את טענות היריב.

מה עוד שהמעשים החמורים שמאשימים בהם את המתנחלים, כמו עקירת מטעי זיתים, שריפת מסגדים, הם עדיין בגדר האשמות שלא הוכחו. ומדוע צריכים אישים מיש"ע לקפוץ להודות באשמה ולגנות את המעשים?

חינוך צריך להיעשות בצנעא

אמנם יש להודות שלעיתים נעשים מעשים שמצד האמת והמוסר אין ראוי לעשותם, והם גם מזיקים לנו מבחינה ציבורית. אבל אם באמת רוצים למונעם, כדאי לדבר על כך בצנעא, פנים אל פנים, כי רק באופן זה יש סיכוי שדברי התוכחה וההסברה יתקבלו. ובדרך זו גם לא נסייע למבקשי נפשנו, כפי שהמגנים למיניהם מסייעים.

אדייק יותר: הגינוי הפומבי מצד אישים מיש"ע כלפי אחיהם המתנחלים שבחזית, אמנם גורם לחלקם לחדול מפעולות מסוימות. אבל לא מפני שהשתכנעו שפעולות אלו אינן ראויות, אלא מפני שהבינו שללא גיבוי ציבורי אין טעם בפעולות כאלה. אבל בתוך ליבם הם נעשים יותר מרי נפש, והם כבר ימצאו דרכים אחרות, חמורות וקשות יותר, לבטא את מחאתם. והמציאות המדינית והביטחונית, שהולכת ונעשה יותר קשה, עוד מחריפה את התהליכים הללו.

להבין תחילה

צריך להבין תחילה לליבם של אותם "קיצונים", לחוש את הכאב והסבל שהמתנחלים שנמצאים בחזית עוברים. במשך שנים הם סובלים התקפות של הערבים. אנשים נפצעים ונהרגים, ונזק עצום נגרם לרכוש. אין יישוב שלא נאלץ לקבור את מתיו הקדושים. והם רואים את המחבלים הרוצחים ואת הגנבים והשודדים מסתובבים חופשי. ואילו במתנחלים רשויות המדינה מתעמרות, מערכת המשפט והחוק טופלת עליהם תיקים, מטילה הגבלות שאינן קיימות בשום מקום אחר בארץ, אוכפת חוקים שלא נאכפים במקומות אחרים. מי שאין בכוחו להעמיד את הצדק על תילו ראוי לו שישתוק, ולא יבחר לפגוע דווקא במי שהצדק נוטה יותר לצידו.

במצב כזה, קשה לתבוע ממי שמגיב שלא באופן ראוי שישתוק ויבלע את עלבונו. ואע"פ כן, גם בתוך מציאות קשה צריך לחנך, אבל בצנעא ולא בפומבי, ותוך כבוד והתחשבות.

הגינויים - חלק מתרבות הבגידה

ובכלל, גם כשמעשה מסוים אינו ראוי בעיני, אם העושה אותו הוא אדם טוב, איני מסכים לגנות אותו. מפני שגינוי נתפס כהפניית עורף ובגידה באותו אדם, ויש לשרש את תרבות הבגידה שהפכה לחלק מחיינו הציבוריים. זה מתחיל בראשי הממשלה, שכולם מבטיחים ימין ועושים שמאל. אחד הבטיח שלא ידבר עם אש"ף - וחתם על הסכמי אוסלו עם אש"ף. שני הבטיח ש"דין נצרים כדין תל אביב" - והרס את כל גוש קטיף. שלישי הבטיח שיבנה ביהודה ושומרון - והקפיא את הבנייה. וכאשר הציבור הנבגד מתקומם, מאשימים אותו בהרס הדמוקרטיה.

בגדו בניצולי השואה, ניצלו את הכספים הרבים שהמדינה קיבלה עבורם והותירום גלמודים ועניים. שלחו עולים חדשים שעלו לישראל בהתלהבות למקומות רחוקים ועזובים ללא הכנה של שפה ומקצוע, ויצרו דור של קיפוח ותסכול. אנשים כורתים ברית עם בת זוגם ולאחר כמה שנים, כשהיא כבר אינה צעירה כשהיתה, בוגדים בה.

אנשים רבים יודעים שחבריהם אינם מושלמים ולפעמים אף נכשלים בעבירות שונות, ואין זה מפריע להם להתרועע עמם כידידי נפש. אבל אם ייתפס אחד מהם ואות הקלון יודבק למצחו, למרות שהוא עדיין אותו אדם בדיוק, ישכחו את כל המעשים הטובים שעשה ואת המידות הטובות שלו ויזנחו אותו לבדו. ויהיו אף שיזרקו בו אבן כדי לנקות את מצפונם.

אדם מתמנה לשר, ומיד יסובבוהו חנפנים שידברו בשבחו, למרות שיודעים שהוא לא נקי כפיים. אבל אם יתפרסם כחשוד, יקומו לגנותו ולהתנער ממנו.

אנשים מתכבדים באדם מפורסם שעושה פעולות למען הכלל, למרות שיודעים שאינו גדול הדור ואינו נקי מחולשות אנושיות. אבל אם יושלך בו רפש בפומבי, יסבו פניהם ממנו כאילו לא הכירו אותו מעולם, לא קיבלו ממנו עזרה, ולא נהנו מההילה שעטפה אותו בגדולתו.

חיילים בצה"ל נשלחים לעמוד אל מול מחבלים בלי פקודות ראויות, וכאשר הם משתדלים למלא את תפקידם כפי הבנתם, אלא שאיתרע מזלם והם נתפשו בעדשת המצלמה באופן שאינו יאה, פעמים רבות מדי מפקדיהם בוגדים בהם, מתנערים ומוקיעים אותם, והם מועמדים למשפט.

אישים ממועצת יש"ע קראו לאנשים להפגין נגד הגירוש במסירות נפש, כפי שאדם מגן על ביתו. וכאשר הנערים הלכו לחסום כבישים, כמקובל במחאות מסוג זה, גינו אותם, והיו שאף האשימו אותם במלחמת אחים. קראו לאנשים לצעוד אל גוש קטיף, הזעיקו אותם ל'יום פקודה' כדי לעצור בגופם את הגירוש, והבטיחו שהפעם המאבק יהיה עד הסוף, והיו שאף הבטיחו ניצחון. וכשבני הנוער ניסו לעצור את הנסיגה בגופם וספגו מכות קשות ונאמנות, אישים ממועצת יש"ע גינו אותם והתנערו מהם. ולאחר שננטשו עשה בהם השלטון שפטים על ידי מערכת המשפט, ששינתה את כל הכללים לרעתם. יותר מדי פעמים בגדו בנוער היקר שלנו, וחלילה לנו להצטרף לתרבות זו.

כאשר היה מי שביקש שאגנה את הנפת השלטים, צפה לנגד עיני דמותו של בחור שחטף מכות קשות בחוות גלעד, עשה הכול כדי לשרת את עמו בצה"ל, ומת מות גיבורים בלבנון. הלוחמים שהניפו את השלטים הם מסוגו. בחורים כאלה לא ראוי לגנות בשום אופן. אגב, גם בחורים דתיים שסברו על פי רבותיהם שאסור לסרב לפקודת הגירוש איני מגנה (וכבר כתבתי על כך ב'רביבים' ונדפס בספר בחלק "עם ארץ צבא" בעמוד 314). קל וחומר כאשר מדובר בחיילים קרביים שמוכנים לחרף נפשם על בטחון ישראל.

החינוך הדתי

גם החינוך הדתי לעיתים מבטיח ואינו מקיים. מהלל את מחשבת ישראל שהיא היסוד לכל הערכים שבעולם, ובפועל נכנע לערכים זרים בלי שעברו עיבוד וגיור. מצד אחד טוען שהוא מחנך את הנוער על אידיאל של אמונה טהורה, אחת ואין בלתה. ומאידך, כאשר מגיע הזמן לעמוד אחרי הערכים האלה באורחות החיים, בצבא ובאזרחות - נמצאות כל מיני אמתלאות, שמנמקות מדוע סמכות המפקד או הממשלה היא מקודשת ועל כן היא מעל לתורה, או שכדי להשתלב בחברה צריך לוותר על הערכים המקודשים.

סירוב לגרש יהודים בגלל העיקרון ולא התועלת

ומעניין לעניין, יש חושבים שהמניע העיקרי להבעת עמדתי ביחס לסירוב פקודה נובע מתוך ההערכה שאם יתרבו המסרבים לא תוכל הממשלה לבצע גירוש נוסף. אולם האמת שלהערכתי אין לכך משקל רב ביחס לעתידם של היישובים. העיקרון שהתורה מעל לכל שלטון וחוק, הוא הדבר החשוב. בלא זאת נשאר משועבדים לכל התפישות השולטות בעולם, בפסיכולוגיה נשתעבד למקובל אצל הפסיכולוגים, במשפט - למקובל אצל המשפטנים, וכך בכל התחומים, ומקומה של התורה יישאר בתוך ארבע אמות של פרטיות.

דורות רבים של גלות נאלצנו לעסוק בהישרדות, בד' אמות של הלכות פרטיות, כדי שיבואו ימים שבהם נעלה לארץ חיינו ונוכל לבטא את עצמנו בחירות ועצמאות, ואורה של התורה יאיר ויתקן את העולם. והנה הימים הולכים ובאים. האם נמעל בתפקידנו המקודש?!