בשבע 394: שאלת השבוע- רוח גבית לנסראללה

במלאת עשור לנסיגה מלבנון, האם מוטב היה אילו נשאר צה"ל ברצועת הביטחון?

ד"ר מרדכי קידר אוניברסיטת בר אילן , י"ד בסיון תש"ע

רצועת הביטחון היתה השארית של הנוכחות הישראלית בשטח לבנון, שהגיעה לשיאה עם כיבוש בירות ב-1982. הנסיגות החלו כאשר הבינה ישראל שיש גבול ליכולתה להנדס מחדש את המשטר בלבנון, ובמהלך המחצית הראשונה של שנות השמונים נסוגה ישראל מעוד חלקים עד שנשארנו ערוכים ב'רצועת הביטחון' בדרום השטח הלבנוני. אלא שלאמתו של דבר לא היתה זו 'רצועת ביטחון', כי בשטח היתה רק שורה לא רצופה של מוצבים בודדים ונפרדים שעסקו בעיקר בהגנה על עצמם ועל חייליהם בעת שנעו בשטח העוין שמסביבם.

רצועת הביטחון גם לא הקנתה ביטחון רב לישראל, שכן גם אילו נשארנו בה לא היתה נוכחותנו מונעת את מטר הטילים שנורו מדרום לבנון על ישראל במלחמת לבנון השנייה, וגם כשהיינו בה הצליחו מחבלי חזבאללה להגיע אל תוך שטח ישראל כשהסתננו ללא קושי רב בין המוצבים. הכיבוש הישראלי בדרום לבנון נתן בידי אויבינו סיבה קבועה לתקוף אותנו, הן במילים והן בפגזים. לכן הנסיגה מהמוצבים הללו אל הקו הבין-לאומי, הלגיטימי, שהתווה האו"ם היתה מעשה נכון.

אלא שהביצוע היה שערורייתי: בריחה לא מאורגנת, הפקרת ידידינו אנשי צד"ל, הפקרת ציוד צבאי רב והשארת טעם רע בפה של 'הצבא החזק ביותר במזרח התיכון' שנכנע למסע תעמולה של 'ארבע אמהות'. האופן שבו בוצעה הנסיגה אפשר לחיזבאללה להציג את האירוע כניצחון דתי של השיעה נגד היהדות, דבר שאת תוצאותיו אנחנו רואים עד היום בגלי מעבר לשיעה בקרב סונים ברחבי העולם הערבי.

תדמיתו של נסראללה (=ניצחון אללה) טובה עשרת מונים מתדמית מנהיגי ערב, שנכשלו בכל מלחמותיהם נגד ישראל, ו"מגן הניצחון" שהוא הפיק בעקבות הנסיגה משקף היטב את תחושת הניצחון שלו על כל מתנגדיו, מבית ומחוץ. הוא היום השליט הלא מעורער של לבנון, גם בזכות הדרך שבה ברחנו מדרום לבנון.