בשבע 394:פסיקה שכיפה שחורה מתנוססת מעליה

פרשת התאומים המעוכבים בהודו איפשרה לתקשורת לסמן עוד שופט דתי 'לא נאור', אלא שמהעובדות עולה סיפור אחר לחלוטין.שופטי בג"ץ שאיימו על ההורים מעמנואל בקנסות, פעלו בצורה יותר אמוציונלית מאשר משפטית.

יאיר שפירא , י"ד בסיון תש"ע

השבוע הסתיימה הסאגה התקשורתית של הבאת ילדיו של דן גולדברג ארצה. לגולדברג נולדו לפני למעלה מחודשיים זוג תאומים, אותם הביא לעולם באמצעות אם פונדקאית ובסיוע תורמת ביצית אנונימית. כדי להוכיח את אבהותו על התינוקות לצורך הבאתם ארצה, נדרש גולדברג לערוך בדיקת רקמות במעבדה בארץ. לצורך כך היה על גולדברג והילדים להגיע לקונסוליה ישראלית בהודו, כדי שזו תשלח את דגימות הדם ארצה. גולדברג היה צריך להצטייד גם בצו מבית משפט למשפחה בישראל המתיר למעבדה לערוך את הבדיקות. הוא פנה אל בית המשפט בירושלים, שם סירב השופט פיליפ מרכוס לתת את הצו, וטען לחוסר סמכות בנושא, בין השאר מכיוון שחוק הפונדקאות בישראל דורש כתנאי מקדמי לאישור פונדקאות, זוג הורים. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי יש למרכוס את הסמכות להוציא את הצו והחזיר את הדיון אל השופט, שהוציא את הצו בשבוע שעבר.

לבד מהסבל הפוטוגני כל כך של גולדברג, התקוע בהודו עם שני תינוקות רכים, הסיפור ענה לתבנית השערורייה התקשורתית האולטימטיבית. גולדברג הוא דמות מוכרת בקהילה החד-מינית בירושלים. השופט מרכוס הוא אדם שומר מצוות, חובש כיפה שחורה ומתגורר בשכונה חרדית. יותר מזה אף אחד לא היה צריך. מרכוס סומן כשופט הדתי הבא שהתקשורת החילונית תסכל כל אפשרות לקדמו בעתיד. העניין המשפטי האמיתי שעמד ביסוד המחלוקת שבין מרכוס ובין השופטים המחוזיים היה סבוך מדי לאייטמים בכלי התקשורת השונים, והוא סבוך מדי גם כדי להיות מוצג כראוי מעל במה זו. מכל מקום, לא נוכל לפטור את עצמנו מבלי לקלקל ולו במעט את הצבת כיפתו של השופט במרכז הבמה.

ראשית נתהה מדוע זה בחרה התקשורת שלא לסקר כמעט את פסק הדין של שופטי המחוזי בירושלים, לכאורה הגיבורים הנאורים של הסיפור. אולי היה זה משום שההרכב העוסק בענייני משפחה הוא הרכב דתי מובהק. השופט דוד מינץ והשופטת תמר בזק-רפפורט והשופטת חנה בן עמי, שלושתם דתיים, איימו להרוס את הסיפור. אחרי הכול, מחלוקת משפטית בין ארבעה שופטים דתיים אינה עניין עתיר רייטינג. היחיד שהזכיר בשפה רפה את דתיותו של ההרכב היה תומר זרחין ב'הארץ', וגם הוא עשה זאת כשהוא רומז שאולי זאת הסיבה שהשופטים התעקשו למנות בטרם הבדיקה אפוטרופוס חיצוני לקטינים, כפי שדורש החוק, ולא נענו ללהיטותו של נציג משרד המשפטים לעגל פינות ולקצר הליכים.

ועוד עובדה קטנה, המלמדת כי אנשים, כמו גם סיפורים, הם בדרך כלל הרבה יותר מורכבים מהרושם שהם מותירים במבט ראשון. לפני למעלה משנה וחצי מתחתי כאן ביקורת על שופט שאיפשר לאם חילונית לרשום את ילדתה לבית ספר ממלכתי. בני הזוג הגרושים, שניהם ממשפחות דתיות, הסכימו בחסות בית המשפט לשלוח את ילדתם לאחד מבתי הספר המעורבים, דתיים-חילונים, המצויים בעיר מגוריהם בירושלים. אלא שהאם מצאה בן זוג בשפלה והתעקשה לבנות את ביתה החדש שם. ביישוב החדש אין בית ספר דתי, גם לא בית ספר מעורב. את הילדה, כך קבע השופט, אין להטריד בהסעה מיישוב ליישוב. גם אין לסכל את רצון האם לחיות עם בן זוגה החדש, קבע השופט על פי העיקרון שהפך לאחרונה פופולארי בבתי המשפט למשפחה, השוקלים את שמחת החיים של האם דווקא כחלק מטובת הילד. וכך, כשהוא מגלה הבנה ורגישות לטרדות הילדה ולזכויות האם, שלל השופט מהאב את זכותו להקנות לילדתו חינוך יהודי. היה זה לא אחר משופט בית המשפט למשפחה, פיליפ מרכוס.

כשבג"ץ מתעצבן

קשה לצפות מה תהיה תגובתם של שופטי בג"ץ לצעד האחרון של הורי התלמידות האשכנזיות בעמנואל. ההורים החליטו לשלוח את בנותיהם מדי בוקר בהסעות לבתי ספר חסידיים בבני ברק, דבר המסכל את שאיפתו של שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, לאינטגרציה מהירה ביו העדות במגזר החרדי.

הקושי בחיזוי תגובת השופטים נעוץ בעיקר בהתנהלות האמוציונלית וחסרת הבסיס המשפטי שלהם בפעמים הקודמות. ניסיון העבר מלמד כי בכל פעם ששופטי בג"ץ לא הפנימו את גבולות הכוח והסמכות שלהם, וניסו נואשות לכפות מציאות שאין בידם לשנותה, בסופו של דבר הם הגיעו לידי ביזיון. לפני מספר שבועות, כאשר ההורים הוציאו את בנותיהם מהמסגרת המשותפת לבית ספר מאולתר שהקימו במקום, איימו השופטים על ההורים בקנסות. אפשר להזדהות עם התסכול של השופטים כאשר אזרחים מסכלים את כוונותיהם הטובות, אבל קשה להבין איך יכולה ערכאה שנועדה לבקר את מוסדות השלטון להורות לאזרח פרטי איך לנהוג. בפרט שההורים בעמנואל לא צורפו כצד לעתירה ואין להם בה כל מעמד משפטי רשמי. "אי צירוף ההורים לעתירה, כמי שעלולים להיפגע ממנה, היה אמור לגרום לשופטים לדחות אותה על הסף", אומר המשפטן עו"ד נפתלי ורצברגר. "לא ברור לי מדוע הפעם הם לא החרו לעשות כן". ורצברגר מזכיר כי לפני מספר שנים הגיש השר עוזי לנדאו, אז ח"כ באופוזיציה, עתירה לאכיפת צווי ההריסה של המבנים הלא חוקיים במגזר הערבי ביו"ש. בג"ץ, מספר ורצברגר, דחה את העתירה על הסף, מכיוון שלנדאו לא צירף את כל אלפי עבריני הבנייה הערבים, שעלולים היו להיפגע מהחלטה בעניין, כמשיבים לעתירה.

אל תשליכנו

לפני שבועיים פרסמנו כאן את קריאתו של ראש היחידה לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות ברבנות הראשית, רפי יוחאי. יוחאי פנה בדרישה ממשרד הבריאות לאכוף את הכשרות בבתי אבות שהמדינה משתתפת בהחזקתם. יוחאי טען כי במציאות הקיימת יהודים שדקדקו שלא להכניס אל פיהם מאכלות אסורים נכשלים בעניין בסוף ימיהם כשתש כוחם. השבוע פרסם סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, דרישה לכשרות כחוק במוסדות שכאלו. מעמדו של ליצמן אינו בשיאו, והדרישה התקבלה בבוז תקשורתי. טרם נרשמה התייצבות לצידו של סגן השר של פוליטיקאים מקובלים יותר על הציבור הכללי, שכמו כולנו עלולים להזדקק למטבח באחד מהמוסדות הללו ביום מן הימים.