בשבע 394: הילד שבמחשב

אסתי רמתי , י"ד בסיון תש"ע

התעוררתי בבהלה. השעה היתה אחת ושתים עשרה דקות לפנות בוקר, והמיטה של אברי, אחי התאום, היתה ריקה.

אברי ואני חברים נורא טובים. אנחנו משוגעים על כדורגל, ומבלים יחד שעות במגרש. בכלל, כיף לנו יחד. או לפחות היה כיף, עד לפני כמה חדשים...

אני עוד זוכר מתי זה התחיל. אברי הגיע הביתה עם פתק ועליו כתובת של אתר אינטרנט, אתר של משחק רשת. "חבר שלי מהחוג אומר שזה משחק ממש מגניב, משהו על אבירים ומפלצות..." הוא אמר בחיוך גדול, וזהו. בהתחלה זה לא היה כל-כך נורא, הוא שיחק רק קצת בערבים – אבל לאט לאט שמתי לב שהוא משחק יותר ויותר. הוא לא רצה לבוא איתי למגרש, כי הוא היה חייב להרוג מפלצת מטופשת ולעלות דרגה, הוא לא רצה לשחק גולות כי האביר שלו באמצע משימה סודית. גם אמא התחילה להעיר לו, כי היה צריך לקרוא לו אולי עשר פעמים לבוא לאכול ארוחת ערב. התעצבנתי עליו, כמובן, שהוא השאיר אותי לבד ככה, אבל גם דאגתי לו. לא יודע, היה נראה לי שהוא כבר משחק יותר מדי, אתם מבינים?

בכל אופן, בלילה שהתחלתי לספר לכם עליו, די נבהלתי. איפה אברי יכול להיות בשעה כזאת? חיפשתי אותו בשרותים, אבל הוא לא היה שם. התחלתי ללכת לכיוון חדר ההורים כדי לספר להם שאברי נעלם, אבל אז ראיתי אור סגלגל מהבהב מכוון חדר המשחקים. בטח! איך לא חשבתי על זה, אברי במחשב! מה, הוא השתגע? גם באמצע הלילה הוא משחק?

נכנסתי לחדר, כולי קרבי – אבל חדר היה ריק. על המסך הסתובבו בשקט מופתי המפלצות שלו (אהה, הוא השתיק את הרמקול כדי שלא נגלה אותו), אבל את אברי לא ראיתי בשום מקום.

ואז, שמעתי קולות קטנים. מין 'דינגים' משונים, כאילו מישהו דופק על זכוכית עם מקל דק... זה הגיע מכיוון המחשב. התקרבתי בחשש למסך, הבטתי בו היטב – והעיניים שלי נפערו לרווחה (הפה גם. מזל שלא היו שם זבובים).

אני יודע שלא תאמינו לי, אבל מולי, בתוך המחשב, עמד אברי! הבנתם? ממש בתוכו, עם המפלצות והכל! ביד שלו היתה חרב מצויירת, והוא דפק איתה על המסך מבפנים... זה היה הקול ששמעתי. הוא היה קטנצ'יק, ונראה אומלל מאוד. הוא ניסה להגיד לי משהו, אבל לא שמעתי כלום.

"רק שנייה, אני מגביר את הווליום" אמרתי לו, ובאצבעות רועדות סובבתי את הכפתור.

"הצילו! גלעד, תוציא אותי מפה מהר!" הוא זעק, "בבקשה! נשאבתי לתוך המשחק, וממש נורא ואיום פה!"

"אבל איך אני עושה את זה ?!" נלחצתי. פתאום ראיתי על המדף את קופסת כלי העבודה של אבא. לקחתי פטיש, ובלי לחשוב פעמיים, הרמתי אותו גבוה ו...פאחחח! ניתצתי את המסך.

זכוכיות עפו לכל הכוונים, המחשב השמיע פצפוצי מחאה קולניים, ואז נדם. הצצתי בזהירות לתוך המסך השבור - אבל אברי לא היה שם...

חזרתי בלב כבד לחדר – וברוך השם! אברי שכב ונחר במיטתו, בריא ושלם. גם אני נכנסתי למיטה, עדיין מתרגש, אך לאט לאט נרגעתי, ונרדמתי.

בבוקר, אברי התיישב במיטה והביט בי. "חלמתי חלום מה זה מוזר..." הוא אמר "שנשאבתי לתוך המחשב..."

במקום לענות לו, רצתי למחשב, ואברי אחריי. מה אני אגיד לכם? המחשב היה שלם לגמרי... ובכל זאת, מאז אברי משחק הרבה, הרבה פחות.