בשבע 395: בחיל הים וברעדה

השבוע בטור- בחיל הים וברעדה, שינויים באירו, בקטנה ויודע את מקומי.

אבי סגל , כ"א בסיון תש"ע

בחיל הים וברעדה                      

הפיאסקו הגדול, ובהחלט היה כזה, לא החל באירועים המדממים על סיפונן של אוניות המשט לעזה. הטעות נעוצה בהתייחסותו המוקדמת המינורית של השלטון הישראלי למחבלי המשט ולארץ מוצאו הטורקית. אחת משתיים: אם בישראל ידעו מה עומד לקרות, היה על גורמי הביטחון להתריע על כך מראש, לשלוח איומים פומביים על הטבעה אפשרית ולהבהיר לעולם כי בעל הבית השתגע. ואם התרחיש האלים לא נצפה כלל, הכישלון גרוע אף יותר.

בין כך ובין אחרת, דבר אחד ברור: הממשלה העדיפה כהרגלה את דרך ההרגעה והאפולוגטיקה (אבל תסתכלו עלינו, אנחנו באמת הומניטריים) כלפי העולם, וכעת אנו משלמים מחיר כפול, כאשר הן כבודנו העצמי והן תמיכת העולם יורדים שלובי זרוע אל מצולות הים. הניסיון הזה להרגיע כל הזמן את כולם, כולל הסכמה מיותרת של ראש הממשלה להכניס לעזה את הציוד העלק-הומניטרי מהמשט, מתגלה פעם נוספת כגול עצמי, כמו בכל פעם שאנו נכנסים להיסטריית התגובה הבינלאומית. ואגב, האם אין זה הזמן להחזיר את השגריר מטורקיה להתייעצויות לפני שיוטבע גם הוא באיזה חמאם טורקי?

שינויים באירו                      

לא מעט רגעים בתחרות האירוויזיון מזכירים את החיים שמחוצה לה: תרבות רדודה, קלישאות איומות, שכנות טובה בין מדינות, ניצחון הבינוניים והמשך סבלו של העם היהודי. גם יחסי ישראל-טורקיה מיוצגים כאן יפה דרך התעלמותן ההדדית בשלב הניקוד. נקודת דמיון נוספת ומעניינת היא חוסר היכולת של אירופה ללמוד לקח מן העבר, וליתר דיוק – ההתעקשות של מדינות שונות על קונספציות אנכרוניסטיות גם כשהן נכשלות פעם אחר פעם.

וכך, ממשיכה אנגליה כהרגלה לשלוח לתחרות אותו שיר פופ סתמי, ז'אנר שהביא אותה לצמרת התחרות לפני 20-30 שנה אבל בשנים האחרונות מוביל אותה לשומקום. גם אירלנד, שבעבר היתה זוכה בתחרות בקצב שבו מחבלים משתחררים אצלנו מהכלא, ממשיכה לשלוח אותה בלדה מעצבנת שנה אחר שנה ולהיאבק בממלכה המאוחדת על המקום האחרון המכובד. אי אפשר להיתקע עם שיטות מהמילניום הקודם, גם אם הן הצליחו מאוד באותם ימים. המלחמות של היום שונות, בדיוק כמו בחיים.

גם ישראל ממשיכה לחיות את האתמול, בדיוק כפי שאתמול היא חיה את השלשום. צריך להיות הוגנים: מקום 14 בתחרות מתוך 39 מדינות (כולל חצאי הגמר) זה לא נורא. ובהתחשב בקיומן של שתי מדינות יווניות, ארבע סקנדיביות, חמש אקס-יוגוסלביות ומאתיים אקס-סובייטיות, המיקום של הראל סקעת הוא אפילו סוג של הישג. אלא מה? מי שהחליט לשלוח פעם נוספת שיר שקט לתחרות, ועוד בעברית, לא הפנים את המעבר מהתקופה הניאוליתית לימינו.

אני שב וכותב על כך מדי שנה: בפעם האחרונה שבלדה או שיר שאינו באנגלית זכו באירוויזיון, הדג נחש היו עדיין שני בעלי חיים. חוקי המשחק כבר ברורים וגלויים, גם אם לא כתובים: השיר המועמד חייב להיות קצבי, שמח, מלא גימיקים, גדוש בנפנופי ידיים ורגליים, ומבוצע על ידי זמרים צעירים ונאים או עטויי מסכות מגוחכות, שבגדיהם גזורים במקומות בלתי שגרתיים. כדאי, אבל ממש לא חובה, שהשיר עצמו יהיה נסבל. והעיקר – שיושר באנגלית בלבד. לא עברית, בטח לא חצי-חצי, רק אנגלית. טורקיה וגרמניה ואפילו רוסיה ניצחו עם שירים באנגלית, וזה לא פגע בזהות הלאומית שלהן כהוא זה. אז למה להתעקש להפסיד? מצד שני, גם אם נשחק לפי החוקים, עדיין סביר להניח שנצא כשידנו על התחתונה. כן, בדיוק כמו בעולם האמיתי.

הישג יפה בשביל שיר בעברית. הראל סקעת באירוויזיון רויטרס
בקטנה                   

א. קשה להאמין, אבל רק לפני כשבוע היה כאן תרגיל של פיקוד העורף. "מאות אלפי אזרחים נכנסו לחדרים המוגנים", הכריז קריין החדשות בגל"צ מיד אחרי הצפירה. מצטער, אבל זוהי לא ידיעה חדשותית, אלא ניחוש.

ב. בדיוק כפי שדיווח על פעילי שלום שפצעו חיילים אינו ידיעה חדשותית אלא רשעות.

ג. חשבון למתחילים: עד שהחלה שיטת הפיינל פור בליגת העל בכדורסל, הפסידה מכבי ת"א אליפות אחת ב-36 שנה. באותן שנים היא הפסידה לא פחות משמונה גביעי מדינה. השיטה הנוכחית, שבה האלופה נקבעת במשחק יחיד, הפכה את הליגה הישראלית לעוד טורניר בנוסח גביע המדינה. ולכן, כשמכבי מפסידה אליפות שנייה בחמש שנות פיינל-פור – זו לא רעידת אדמה ולא שום קשקוש מסוג זה, אלא בסך הכול סטטיסטיקה בסיסית.  

ד. לסיום, שתי המלצות לקוראים היותר צעירים: בימים אלה פוצח עיתון הילדים 'אותיות' בסדרה חדשה מאת שי צ'רקה – גרסת קומיקס לסיפוריו של ש"י עגנון, תוך שימור מדויק של הטקסט העגנוני. אמנם רעיון שאפתני-משהו, אבל לא זכור לי שצ'רקה נכשל אי פעם, וקשה לראות אותו מתחיל עכשיו.

ה. ואילו 'המסע של דספרו', אנימציית תלת-מימד בכיכובן של דמויות מלבבות כמו עכברים ועכברושים, הוא סרט די-וי-די מרהיב ומלא קסם המשלב עלילה בנוסח אגדות קלאסיות במסרים קצת יותר מורכבים ובוגרים, שלא לומר פלספניים. לא סרט מושלם, אבל בהחלט מומלץ לילדים לא-מאוד-קטנים וגם להוריהם.

יודע את מקומי

הסופר ארתור קונן דויל מאס בכתיבה הקבועה של סיפורי שרלוק הולמס לעיתון 'הסטרנד'. הוא ראה עצמו כמחבר רומנים היסטוריים והתייחס לסיפורי הולמס כמקור פרנסה בלבד, אומנות ולא אמנות. פרט הטריוויה הזה מופיע בהקדמתו של מיכאל הנדלזלץ לתרגום המחודש של אוסף סיפורי הולמס שהוזכר כאן בשבוע שעבר. הסופר האנגלי המנוח הוא אילן מספיק גבוה להיתלות בו, להניד ראש בצער ולספר כי גם אני לא נהנה מכתיבה לעיתון. אני אפילו לא נהנה לכתוב שאני לא נהנה לכתוב. ובעצם, למה לכחד: כתיבת המדור מדי שבוע גורמת לי סבל, לא פחות.

אני לא אוהב את הצורך לעמוד בזמנים, את החובה למלא מכסה של קצת יותר מאלף מילים, בין אם יש על מה לכתוב ובין אם לא. אני מתייגע מהנושאים שבהם אני עוסק, ומתייגע אף יותר מהאלטרנטיבות. החיפוש אחר רעיונות והמאמץ לדון בנושאים העבשים מבלי לחזור על עצמי גוזלים ממני אנרגיות חיוניות ולעתים גם מסתיימים בכישלון. החשיפה לאקטואליה מקצרת את ימיי, ובכלל, החשיפה לתקשורת הכללית – הדרושה לי לשם עבודתי – רחוקה מלהיות טובה לבריאות.

אני מתקשה גם עם תהליך הכתיבה הסיזיפי – להקליד ולמחוק, לתקן ולקלקל. הצנזורה העצמית שלי, ההרהורים החוזרים בשאלה אם מותר לכתוב מילים כאלו בעיתון דתי ואם "זוג אנשים" זה יחיד או רבים – כל אלה מוציאים אותי מדעתי. אני שונא להיות בוטה מדי ושונא ללכת על גחלים. אני בז לעצמי על פוזת המבקר, הנביא והמוכיח בשער שנטלתי לעצמי מבלי שתרמתי לעולם קמצוץ של עשייה. ומצד שני, אני לא מתכוון להרדים את עצמי בכתיבת טורים על פרחים ופרפרים. ביקורת עיתונאית היא עניין לגיטימי – רק שאני לא חייב לאהוב את העמדה הזאת.

יותר מכל, אני בוכה על הזמן שנשפך, על הדברים שיכולתי לעשות אם לא היה עלי להקדיש מחשבות, אנרגיות וזמן לכתיבת המדור ולכל הדברים שמסביב. בדומה ליוצרו של שרלוק הולמס, גם אני מתאונן על הרומנים שלא כתבתי. אני בטוח שאנחנו לא לבד, החבר קונן דויל ואני. אני מאמין כי אנו מייצגים דור שלם של כותבים, התקועים שנים רבות באותו מקום ולא מסוגלים להיחלץ, בעיקר מסיבות כלכליות.

וכמובן, העיסוק הבלתי נשלט בתגובות הקוראים – אלה המשבחים ואלה השותקים בנימוס ואלה המצהירים כי אינם מפסידים אף פעם את המדור שלי במקור-ראשון. בסך הכול אני מתייחס במתינות ובפרופורציות הן למחמיאים (תודה) והן למבקרים (שתיחנקו). אבל העיסוק בעניין, הצורך להבין מיהו הקהל שלי והאם אני מספק את דרישותיו, מעיק עליי. נא לא לקחת את זה באופן אישי. זהו. אז מתראים בשבוע הבא, כן? בטח, בכיף.