בשבע 395: מפגשים מהדור השני

למרות הנושא הכבד: מצליחה ליזי דורון להעביר בדמיון אף בהומור
את חוויות ילדותה הלא קלה כבת לניצולי שואה.

עפרה לקס , כ"א בסיון תש"ע

'ויום אחד עוד ניפגש' הוא סיפור רב רבדי, שריבוי המישורים שלו מתגלה, כך נדמה, רק בעמודיו האחרונים. העושר והרב גוניות מותירים את הקורא, בלי ספק, עם הרבה עבודת חשיבה והרהורי המשך.

ליזי דורון, שזהו לה סיפרה החמישי, החליטה לכתוב הפעם קרוב קרוב לביוגרפיה האישית. הספר הוא מסע אל ילדותה, לשכונה הגוש-דנית של ניצולי השואה בה גדלה. ילדותה היתה מורכבת מדמויות מוקצנות ששרדו בעור שיניהן את התופת, ניסו לנהל חיים כפשוטם ובתוך הצלקות הנפשיות והפיזיות לגדל גם ילדים. וכמו ליזי, חברי הילדות שלה נשאו גם הם על ליבם וגופם מזכרות משם - מהמחנות והמשלוחים, מהכאבים והפחדים של ההורים.

ליזי כותבת את הספר כשהיא באמצע שנות החמישים לחייה. היא נודדת בין העבר וההווה, בין ילדות ובגרות, בין חוויות העבר לתחושות ההווה שכל הזמן זורקות אותה לשם, לשכונה או 'השטייטל', כפי שהיא וחברותיה מכנות אותו.

ליזי גדלה ללא אב, כשלצידה אם מסורה אך 'בונקרית', כזו שלא מסכימה להסגיר ולו במילה אחת את שעבר עליה ואפילו לא בחצי מילה על גורלה של אביה, אותו לא זכתה לראות מעולם.

הסיפור של ליזי מתחיל כעצוב וקודר, אך העניין המתפתח בו, הסגנון הקולח וגם ההומור החומק פה ושם אל בין דפי הספר, עושים את מלאכת הקריאה לאפשרית ויותר מכך.

ליזי המצולקת משתיקותיה של אימה, ציירה לעצמה כל השנים אבא גיבור. פעם דמיינה שהוא נמצא בארצות הברית, ופעם שנפל בקרב על הקסטל. חוסר הידע ושתיקתה של כל השכונה, היו כר נרחב להמצאות אינסוף, ואולי הם אלה שזרעו בה את הדמיון המתבקש של סופרת.

עם התקדמות העלילה מתחילה ליזי להבין טוב יותר איזו ילדה היא היתה, מי היה אביה ובעיקר מי היתה אימה, על גדלות הנפש שלה ועל הבחירות שעשתה ביודעין.

'ויום אחד עוד ניפגש' הוא לא רק ספר מטלטל על בני הדור השני של השואה, על הצלקות והקשיים שמובאים כאן בקיצוניות, יש בו גם תובנות שיש להן מקום למחשבות על הכאן ועכשיו של גידול ילדים ובכלל מערכות יחסים: על דיבור מול שתיקה, על שיתוף ילדים מול גוננות וכמובן על יכולת להשלים עם העבר.

ספר לא קליל, אבל מומלץ בחום!

ofralax@gmail.com