בשבע 395: חברת אפריקה-ישראל

מועד קבלת ההכרעה בעניין גירוש המסתננים מאפריקה, מלהיט שוב את הדיון בנוגע ליחסה הראוי של ישראל לאותם זרים.

עפרה לקס , כ"א בסיון תש"ע

מועד קבלת ההכרעה בעניין גירוש המסתננים מאפריקה, מלהיט שוב את הדיון בנוגע ליחסה הראוי של ישראל לאותם זרים: בעוד תושבי הערים והשכונות החלשות בהן משתקעים המהגרים סובלים מפשיעה גואה ומחוסר ביטחון ברחובות, ארגונים נתמכי 'הקרן החדשה לישראל' מזכירים כי גם מדינת ישראל הוקמה כמדינה של פליטים. מי שאחראי לנושא בכנסת – ח"כ יעקב כץ, מציע הקמת מחסומים, כליאת המסתננים לזמן ממושך והעסקתם בסלילת כבישים, אולם בפועל הפתרונות לא מתממשים, שכן "הפוליטיקאים דואגים לתדמית שלהם ולא רוצים להיראות כמי שפוגעים בעובדים זרים", מאשים שלמה מסלאווי, חבר מועצת העיר תל אביב.

האם חשבתם פעם שזכיתם לחיות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? באוזניכם ההצהרה הזאת עלולה להישמע אולי מעט מופרכת, אבל יש עשרות אלפים בעולם שחושבים כך, והם מוכנים לשלם הרבה כסף ולעבור דרך ארוכה כדי להגיע לכאן. לא מדובר על עולים ציוניים או נמלטי אנטישמיות, אלא על אלפי אפריקאים המסתננים מדי חודש לישראל דרך גבולה הדרומי הפרוץ.

היום מתגוררים בישראל 25-30 אלף איש כאלה, והמספר עולה מדי לילה. בחודשים האחרונים מדובר על קצב של 1,200 לחודש - ולא צריך להצטיין בחשבון כדי להבין מה הצפי המספרי עד סוף השנה, והלאה, לטווח הרחוק. האנשים האלה אינם זוכים לפינוקים מיותרים: לא פעם אין להם היכן ללון או ממה להתפרנס, מקום לחנך בו את הילדים ובכלל, מעמד של קבע. ובכל זאת הם מעדיפים את מדינתו של העם הנבחר. השהייה שלהם כאן מביאה לבעיות לא פשוטות בהווה ובעתיד. ומדינת ישראל? היא מעדיפה לעצום עיניים עד שהכל יסתדר לבד.    

אירופה סוגרת שערים

סליו הגיע לישראל בסופה של דרך מייגעת ומלאת חתחתים מדארפור. לאחר שרצחו את אביו, ושדדו את ביתה של המשפחה, הוא החליט לנוס עם בן דודו וחבר נוסף. לאן? לא ידע, העיקר להתרחק מאימי המלחמה הנוראה. הם נעו בין מדבריות, ברחו מגבול לגבול, אכלו מעט מאוד ושתו מה שמצאו. כעבור שבועות ארוכים הגיעו לגבול במצרים. שם חצו אותו הישר לתוך זרועותיו של צה"ל, שנתן להם שתייה ומזון והכניס אותם לבית מעצר. כעבור תקופה הוא שוחרר והיום הוא עובד משמרות רצופות בבית מלון באילת. לא קל לו, אבל הוא מסתדר. רק הגעגועים לאימו שוברים אותו מדי פעם...

אבל יש גם סליו אחר. זה שהחליט שאיננו רוצה להתגייס לצבא האריתראי ושבכלל, יש מקומות אחרים בעולם ששם המשטר נאור יותר ושאפשר להשתכר פי ארבעה ממה שמשתכרים בו כאן. סליו הזה חסך כסף ורקם תכניות. הוא לווה כספים גם מבני המשפחה הקרובים, תוך שהוא מבטיח שבמדינה אליה יגיע הוא יעבוד בלי הפסקה ויחזיר להם במהרה את החוב. הוא נדד לגבול הקרוב, עלה על מטוס, הבריח עוד גבול, ועוד אחד, תוך שהוא משלם כמה מאות דולרים בכל פעם. כעבור שבועיים כף רגלו כבר דרכה על האוטובוס של צה"ל שהוביל אותו הישר אל בית המעצר 'סהרונים'. הוא הרים טלפון לקרובי המשפחה כששלוש מילים בפיו: 'עשיתי את זה!'.

איזה סליו הוא האמיתי? או בעצם, מי אלה הגונבים את הגבול? זהו סלע המחלוקת בין ארגוני זכויות האדם והתקשורת ובין מעטים אחרים, שמנסים לזעוק שמיעוט הנכנסים נמלטים על נפשם והשאר הם בעצם 'מסתנני עבודה', המבקשים לשפר את תנאי חייהם.

ד"ר משה טרדמן שימש במשך חודשיים מתשאל מטעם משרד הפנים, ובמסגרת הזאת הוא תישאל מאות מסתננים באשר לגילם, מצבם המשפחתי, ארצות מוצאם והסיבה שבעטייה עזבו אותן. טרדמן כותב במסמך של מרכז המחקר של המב"ל (המכללה לביטחון לאומי), שהסיבה העיקרית בשלה הגיעו האריתראים (המהווים את הרוב המכריע של המסתננים לישראל) היא מציאת עבודה ורמת חיים גבוהה יותר. מסע כזה, הוא כותב, עולה לכל אחד בין 1600 ל-2000 דולר.

על פי טרדמן, גם מבקשי המקלט הסודנים, ואפילו אלה שהגיעו מדארפור, לרוב אינם זכאים לקבל את התואר 'פליטים', משום שהם עברו לגור באיזורים אחרים באפריקה לפני פרוץ סכסוך הדמים שם, ולבסוף החליטו להגיע לישראל מסיבות כלכליות ומכיוון שכאן טוב יותר מבמצרים, לוב או סודאן עצמה.

"רבים מהם סיפרו בראיונות כי חלק ממשפחותיהם נמצאים במחנות עקורים בתוך דארפור... אך ברור שבסבל של המשפחה אין כדי להעניק מעמד של פליט למי שאינם פליטים בעצמם".

בשנת תשי"א חוברה האמנה הבינלאומית של האו"ם בדבר מעמדם של פליטים. האמנה נוסחה על רקע אימי השואה, וישראל שחתמה עליה, היתה שותפה יחד עם ארגונים יהודיים אחרים בניסוחה. האמנה קובעת כי אין לגרש אדם חזרה למקום שבו צפויה סכנה לשלומו או לחירותו. היא מגדירה כי פליטים הם

כאלה שהיו בסכנה בארץ המוצא שלהם וברחו ממנה, ואינם יכולים לחזור בשל חשש מרדיפה על רקע גזע, דת, לאום, חברות בארגון חברתי או פוליטי או בשל דעותיהם הפוליטיות. הפליטים האלה נסים בדרך כלל למדינה הקרובה, בלי שיקולי מציאת עבודה או יכולת היקלטות.

אירופה, שראתה עד לפני 40 שנה במהגרים כוח עבודה זול, זמין ולכן מבורך, מקשיחה בשני העשורים האחרונים את התנאים להגירה, וסוגרת את שעריה. המדינות אולי משתדלות להמשיך ולכבד את האמנות הבינלאומיות בנושא הפליטים, אך למהגרים המבקשים לשפר את תנאי חייהם הסביבתיים, הכלכליים או האחרים, היא מפנה עורף.

 

בשבוע שבו מותקפת ישראל בעולם בעקבות תגובתה למשט לעזה, מעניין להזכיר שאלפים נהרגים בים התיכון בדרכם למדינות אירופה - ואין מציל, מפקח או מסייע. מדינות מסוימות באירופה מבטיחות דמי אבטלה למהגרים שמוכנים לחזור לארצות מולדתם, אחרות מכות, מגרשות וכולאות את המסתננים אליהן. האיחוד האירופי, קובעת עו"ד עפרה קלינגר באותו מסמך של טרדמן, מגויס להילחם בתופעת ההגירה שהולכת ומתגברת בחלוף הזמן.

 

ביניים: הסיכונים: פשיעה גואה והידבקות במחלות

בישראל נפתחו השערים באופן מאסיבי לעובדים זרים בשנת תשס"ג, בגלל חוסר בידיים עובדות שהיו עד אז ידיים פלשתיניות. כבר אז החליטה ישראל על מדיניות של פתיחת שערים, מבלי לתת את דעתה על מעטפת זכויות סוציאליות, מגורים וצפי לעתיד הכולל שאלות של התאזרחות, עתיד וכמות.

החוק למניעת הסתננות של מדינת ישראל מעודכן לשנות ה-50 של המאה הקודמת, עת המצב בישראל היה שונה לחלוטין.

האפריקנים גילו את ישראל לפני כ-15 שנה. אלה שהגיעו לכאן היו, לרוב, אנשים שנמלטו מאימת המלחמה בקונגו, בה נהרגו למעלה מ-5 מליון בני אדם, ופליטים מחוף השנהב, ליבריה ועוד. רק 170 מתוך עשרות האלפים שהגיעו לכאן אז זכו למעמד של פליטים. מחצית מהם עזבו את ישראל כעבור תקופה. בשנים האחרונות נרגעו המשברים במדינות אלו, ולכן יוצאי אותן מדינות אינם זקוקים להגנת הפליטים של מדינת ישראל. כיום המסה הקריטית של הפליטים המגיעים לישראל הם יוצאי אריתריאה (50 אחוז), כשליש מגיעים מסודן, ומיעוטם פליטי דארפור, בה מתרחש עדיין רצח עם. בתחילה הטיפול היה של נציבות הפליטים של האו"ם ובהמשך של משרד הפנים. מי שחוצה את הגבול, כמו סליו, נכלא בכלא סהרונים ובמתקנים קרובים למשך תקופה. הרעיון הראשוני היה לכלוא את המגיעים לתקופה ארוכה, כדי להראות שמדינת ישראל לא כל כך מחבקת את מי שמגיע לכאן. בהמשך נתגלה כי אין מספיק מיטות לבאים, וכך נוצר מצב בו כעבור תקופה קצרה של שהות בבית המעצר ותשאול של הנכנסים, משוחררים הבאים בבאר שבע, ללא מעמד או הכרה. לעיתים הם מקבלים אישור שהייה של שלושה חודשים שמוארך בכל פעם מחדש. מבאר שבע הם נוסעים לאילת, תל אביב או ערד.

קלינגר מצביעה על מספר סיכונים העולים מן ההגירה הזאת. היא מונה את הסיכון הביטחוני שכן סודאן, כידוע, מוגדרת כמדינת אויב. עוד היא מדברת על הפשיעה ההולכת וגוברת. בתל אביב, היא כותבת, קיימים אזורים בהם כף רגלם של שוטרי משטרת ישראל אינה דורכת. היא אף מונה סכנה בריאותית של איידס ושחפת, שכן המסתננים מגיעים ממדינות בהן שירותי הרפואה אינם מפותחים, ובישראל הם אינם זכאים לשירותי בריאות ואיש אנו יודע מה הרקע הרפואי שלהם. 

"מדינת ישראל היא קודם כל יהודית וציונית"

'פליטים או מהגרי עבודה מאפריקה' הוא השם שהעניק למסמך הנ"ל הדמוגרף פרופ' ארנון סופר, ראש מרכז המחקר של מב"ל וראש קתדרת חייקין לגיאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, ואשר בו כתבו קלינגר וטרדמן. 

סופר, שיזם את כתיבת המסמך, מספר שנפגש לפני שנה וחצי עם 1,500 מסתננים בכלא קציעות. 80 מהם סיפרו שבאו מדארפור, וסופר סבור שחלק מהמיעוט הזה לא אמר אמת. בכל אופן, 1,420 האחרים הצהירו שהגיעו מסודן, עיראק, סומליה, אריתריאה ומעוד ארצות מהיבשת. כששאל את יוצאי סודן כיצד הגיעו לישראל, שכן המרחק הגיאוגרפי הוא רב ובין המדינות מפריד מדבר סהרה העצום, הוא נענה לדבריו במשפטים הבאים: "טסנו מצ'אד לטריפולי בלוב, משם בטיסה נוספת לקהיר, משם שכרנו רכב שהסיענו לאל-עריש בצפון סיני, משם הובילנו מדריך ברגל לגבול מצרים-ישראל". סופר מצטט את המסתננים כמספרים שהמדריך אל הגבול הבהיר להם שאחרי החצייה הם יקבלו אוכל ומים ובשלב השני גם כסף. עבור רבים מהם היה זה הזמן להרים טלפון לידידים המצפים בארצות המוצא או במצרים, כדי לספר שהצליחו ולהזמין גם אותם. במקרים אחרים, כותב סופר, הם הרימו טלפון למי שהוא מכנה 'קרטל ארגוני הזכויות', כדי לקבל עזרה. סופר מעיד שאחרי הסיור הזה התנפצה אצלו אגדת 'פליטי דארפור'.

לא הרבה אינטלקטואלים מוכנים לצאת נגד הזרם ולכתוב א-פוליטיקלי קורקט. פרופ' סופר איננו חושש: "למדתי לצפצף על כל יפיופי הנפש שחושבים שאנחנו גרים בהולנד. הם כועסים עליי כשאני כותב כל מיני דברים, ואחר כך שואלים 'איך ראית'?"

מה שסופר רואה בנושא של מהגרי העבודה האפריקניים הם דברים מאוד חמורים. מנקודת מבטו כדמוגרף, המצב קשה. "כשלמדינה אין גבולות סגורים וכשאנחנו לא נמצאים בין בלגיה להולנד, אלא במזרח התיכון שבו המצב השלטוני וההומאני אחר - כולם רוצים להגיע לישראל שהיא גן עדן, אז יש זרם פליטים גדול. צריך קודם כל לאטום את המדינה בפני המהגרים האלה. אחר כך יהיה לנו עוד הרבה על מה להתווכח: מי הוא יהודי וכו'. אני הייתי לוקח אותם ומחזיר אותם לאריתריאה ולאתיופיה, ולגבי הסודנים - מחפש עבורם מקלט באחת המדינות הידידותיות לישראל. מדינת ישראל צריכה להיות קודם כל מדינה יהודית וציונית. צריך להשאיר מקום לחוק השבות, הרי הרדיפות אחרי עם ישראל עוד לא נפסקו".

מי שעוד מדבר על בעיית המסתננים כעניין דמוגרפי הוא ח"כ יעקב כץ, המשמש כיו"ר הוועדה לטיפול בבעיית העובדים הזרים בכנסת. כץ מרגיש שבידיו פצצה מתקתקת, אך אין בידיו לעשות דבר. לפי הנתונים המצויים בידי ח"כ כץ, שנמצא בקשר שוטף עם משרד הפנים וצה"ל, בהתחלה דובר על 3,000 מסתננים בשנה, בהמשך עלה מספרם ל-5,000 ובחודשים האחרונים הקצב הגיע ל-1,200 ואפילו למעלה מזה בחודש אחד. כלומר, צפי של 13 אלף איש בשנה. "לדעת הרמטכ"ל", אומר ח"כ כץ "מתוך 25-30 אלף איש ששוהים היום בישראל, 95 אחוזים הם מהגרי עבודה. הם שילמו 2,500 דולר לראש כדי להיכנס לישראל, כך שאינם בדיוק פליטים". כץ מוסיף ומצטט את צה"ל שאומר שמליון איש מחכים להיכנס לישראל. על הנתון הזה יש מחלוקת. מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצביע על מספר נמוך בהרבה, אבל גם אם מדובר רק במאות או אפילו בעשרות אלפים, יש סיבה לדאגה. "גם אם מדובר 'רק' ב-15 אלף בשנה, תל אביב הופכת תוך 5-10 שנים לעיר עם 100 אלף אריתראים. יש גופים", הוא רומז לארגונים המסייעים לפליטים, שרובם ככולם חוסים תחת הקרן החדשה לישראל, "שרוצים שמדינת ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה".

ח"כ כץ מלין על כך שמדינת ישראל לא עושה דבר, אלא עומדת מנגד. "אני לא מדבר על ההצהרות של ראש הממשלה, אלא על מעשים". לדבריו, למרות שהממשלה אישרה את הקמת הגדר בגבול הדרומי שאמורה לחסום את זרם המסתננים, ביצוע ההחלטה בשטח לא יתרחש בשנים הקרובות. כץ מוסיף כי גם בתחומים אחרים, מעשיים יותר, מציגה המדינה אוזלת יד. "מדינת ישראל איננה פוגעת במבריחים שלהם ואיננה קונסת את המעסיקים". כץ מציע, מלבד חסימת הגבול, להרחיב את כלא סהרונים, בו אמורים להשתכן המגיעים. כך הם יישארו עצורים תקופה ארוכה, אמנם בתנאים הומאניים, אך כאלה שמטשטשים את דימוי גן העדן של ישראל. אחר כך הוא מתכוון להקים להם אתרי קרוואנים בנגב ולהעסיק אותם בסלילת הכביש לאילת. "אם הם יעברו לגור ולעבוד ליד הגבול שממנו הם באו, אני לא בטוח שהם יתקשרו לאח שלהם ויאמרו שכדאי לו לבוא לישראל"

בשנים האחרונות עלה נושא 'מסתנני העבודה' לא פעם לסדר היום של הממשלה. נציבות הפליטים של האו"ם אינה מאפשרת לישראל לבצע הליך של 'החזרה חמה', כלומר החזרה למקום ממנו באו. זאת בשל החשש שהבורחים ייפגעו בארצות המוצא שלהם ובעיקר בגלל שמצרים לא יכולה לערוב לשלומם, ולעיתים פוגעת בנמלטים. ראשי הממשלה נדרשו לסוגיה זו מספר פעמים, וניסו לשלב הומניות עם שמירה על זרם נכנסים שפוי, אך נדמה שהכל נשאר ברמה ההצהרתית ודבר לא נעשה בהיקף מספיק נרחב ולתקופה ארוכה דיה.

ניסיונותיו החוזרים ונשנים של 'בשבע' לשוחח עם ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, מר אמנון בן עמי, כדי לקבל מספר תשובות בנושא, עלו בתוהו.

 אילת: "זוהי שעת חירום"

"אני באמת לא מצליח להבין איך מדינה ריבונית ששולטת בעצמה, איננה מפקחת על היוצאים והנכנסים ממנה", אומר מאיר יצחק הלוי, ראש עיריית אילת. בעיר התיירות הדרומית מתגוררים היום 60 אלף תושבים ועליהם נוספו עוד 5,000 מסתננים. "כשהעיר שלנו זכתה לקלוט עלייה קבוצתית מחבר העמים והונגריה, כינסנו צוותים מכל התחומים ונערכנו כמה חודשים מראש כדי לקלוט בצורה מסודרת 15 משפחות. כרגע מגיעים לכאן מסתננים במאות ובאלפים בלי פיקוח". הלוי מלין על הרמה הלאומית, אבל מתמקד בעיר שלו: "יש לי עניים משלי שאני מנסה לעזור להם ולא מצליח. אני בוודאי לא יכול לעזור למסתננים". הלוי, ששוחח עם כמה מהם, אומר שהם לא מסתירים שהם דורשי עבודה. "הם הבינו שמכל המדינות - כאן יש אופציה לעבודה, קבוצות תמיכה וגורמים הומאניים שמגנים עליהם".  

הלוי מדבר על מעורבות פלילית גבוהה של המסתננים ואומר שדבריו מגובים בדו"חות. "המשטרה מדווחת על בעיות סמים, אלכוהול ואלימות, הם משתלטים על פארקים ציבוריים ומשוטטים".

האם יש בידכם לעשות משהו?

"כרגע סיימתי ישיבה של מטה המאבק שהוקם על פי החלטת מועצת העיר, שתכליתו לצמצם עד לבטל לגמרי את הנוכחות שלהם כאן. עבורנו זו היא שעת חירום". מכיוון שרבים מהמסתננים מוצאים עבודה בתיירות, הלוי וחברי המועצה שלו פונים לשר האוצר שיאשר להם מכסות לעובדים זרים חוקיים לתחום המלונאות. במקביל הם מתכוונים למצוא אסטרטג מוביל שיפעל על דעת הקהל והממשלה, למיגור התופעה. "אנחנו מתכוונים גם לקיים הפגנות באילת ובירושלים, וכאקט סמלי לחסום את המעבר ממצרים. אני יודע שיש הצעות אופרטיביות ושממשלת ישראל דנה בנושא מספר פעמים, אך בפועל לא התרחש דבר".   

בתל אביב המצב גרוע יותר. גם מבחינה מספרית, אך בעיקר בשל התייחסות הרשות המקומית לנושא מהגרי העבודה, העובדים הזרים והמסתננים, שקבעו את מושבם בדרום העיר. לפי הערכות של גופים המסייעים לקהילה הזאת, כמו 'מסיל"ה', הפועל דרך עיריית תל אביב, מדובר על 30 אלף איש המתגוררים בתל-אביב יפו. חלקם עובדים זרים חוקיים, אחרים בלתי חוקיים וחלק הם מסתנני עבודה אפריקניים.

שלמה מסלאווי, חבר מועצת העיר ויו"ר ועד שכונת התקווה, מספר שהם מתגוררים בשכונות הדרומיות של העיר, כמו התקווה, שפירא, נוה שאנן - התחנה המרכזית הישנה, כפר שלם ועוד. "אנחנו מרגישים לאחרונה שהזרם של המסתננים גובר", הוא אומר "המצב לא נעים. תושבים שגרים המון שנים בשכונה שלהם, טיפחו חצר, טיפחו בית, פתאום נכנסות אליהם אוכלוסיות חלשות מאוד, לעיתים אלימות, מעשנות כל מיני דברים. וזה לא נגמר בזה. לא מזמן היו 5 רציחות. לפי נתוני המשטרה, 40 אחוז מהפשעים באזור מתבצעים על ידם".

הנפגעים העיקריים מן המצב, אומר מסלאווי, הם החלשים בחברה. "קשישים, ילדים ובני נוער חוששים ללכת לבד בשכונה. אין ביטחון. תמיד מנסים לצייר את זה שהזרים מסכנים - חלק מזה נכון, אבל יש הרבה בעיה בזה שהם נכנסים לשכונות".

מסלאוי מציע ליישם את החלטת עצירת המסתננים על ידי הקמת גדר או מעצור אחר בגבול הדרומי וכן נתינת מענק למשפחות כדי שיחזרו למקומות מוצאן. ברמה המוניציפלית הוא מציע לעשות טרנספר מקומי בתוך העיר הגדולה. "שכונות דרום העיר הן גם ככה מוחלשות ולא יכולות לשאת בנטל של עוד אוכלוסייה חלשה. צריך לקחת אותם ולהעביר אותם לגור באזורים יותר חזקים. אם כל יפי הנפש, שעושים הפגנות כל שני ורביעי, יעשו גם מעשה, המצב יהיה טוב יותר. הם רוצים להשאיר את הילדים של העובדים הזרים בארץ, למשל. האם הם יודעים מה קורה עם הילדים האלה ביומיום?".

בתכנית האסטרטגית לתל אביב יפו מלפני 8 שנים נכתב, שאפשר להפוך את החיסרון ליתרון בכך שהנוכחות הרבה של הזרים תהפוך את העיר לקוסמופוליטית, כדוגמת רומא ופריז.

"זה טיעון מגוחך מאוד. העליתי במועצת העיר את נושא הזרים ואמרתי שהתקציב של העירייה עומד על מיליארד דולר. מתוך זה תיקצבה העירייה שניים וחצי תקנים לעובדות סוציאליות עבורם. כל הטיפול נופל על עובדות סוציאליות שמטפלות גם כך במאות משפחות".

מסלאוי מספר כי בעירייה שלו אין אוזן קשבת. לדבריו, התדמית והשאיפה להתקדם של נבחרי הציבור הן אם כל חטאת: "אף אחד לא רוצה להצטייר בעיני התושבים ככזה שפוגע בעובדים זרים. אנחנו מנסים לעזור לכל העולם, אבל מה איתנו? מה עם הקשישים והילדים שלנו? אולי נעזור למיליוני העניים בברזיל ונביא גם אותם לכאן?".  

דואגים רק לכסא

סיגל רוזן, רכזת פעילות ציבורית במוקד 'סיוע לעובדים זרים', איננה חלוקה על מרבית העובדות עם ח"כ כץ. אבל היא, וארגונים רבים כמו שלה, מנתחים אחרת את המהלכים שהביאו לקיומן של העובדות האלה בשטח. "נכון שמשרד הפנים לא מצא מבין כל האריתראים והסודנים המגיעים לישראל אף לא אחד שהוא פליט", היא מסבירה "אבל משרד הפנים גם לא נותן להם לספר את הסיפור שלהם. ברגע שמישהו הוא אריתראי או סודני, מחליטים שהוא לא פליט". רוזן מסבירה שבחו"ל אחוז גבוה ממבקשי המקלט האריתראים אכן מוכרים ככאלה. ממסמך שהפיקו מספר ארגונים לזכויות אדם עולה כי בקנדה 97 אחוז ממבקשי המקלט האריתראים מוכרים כפליטים, ובאנגליה, המחמירה ביותר מבין המדינות הנזכרות, מוכרים 80 אחוזים מהמבקשים. בישראל 50 אחוז מכלל המסתננים הם אריתראים. לגבי סודנים, המהווים 35 אחוזים מכלל הנכנסים, אומרת רוזן, שיעור המוכרים כפליטים על פי אמנת האו"ם נמוך יותר. בישראל, כאמור, איש מבין הסודנים (למעט יוצאי דארפור) ויוצאי אריתריאה, לא הוכרו כפליטים.

נניח שמתוך 1200 איש שנכנסים לישראל מדי חודש, 800 אמורים אכן להיות מוכרים כפליטים. מה מדינת ישראל צריכה לעשות איתם?

"הייתי מאפשרת להם לשהות פה באופן חוקי, מעניקה להם אשרות עבודה, ועם חלוף הזמן הייתי מעניקה להם מעמד של קבע".

אבל המספרים מאוד גבוהים. לא מפחיד אותך?

"כשמדינת ישראל נתנה רק ל-170 איש מעמד של פליטים מיום הקמתה ועד היום, אי אפשר לדבר על חלוקת הנטל עם מדינות אחרות. ואל תשכחי שיש חודשים שבהם יש ירידה בגל המגיעים".

ובכל זאת, מדינת ישראל היא מדינת לאום קטנה שמנסה לשמור על זהותה.

"מדינת ישראל, בהקשר הזה, היא אכן לא מדינה כמו כולן. יש לה מחויבות עמוקה הרבה יותר לפליטים מכיוון שהיא הוקמה על ידי פליטים".

יהודים.

"האנשים האלה אינם מסכנים את המאזן הדמוגרפי. מדינת ישראל ידעה לקלוט 300 אלף נוצרים ומוסלמים מחבר המדינות שהיו זכאים להגיע לכאן לפי חוק השבות, והם שומרים כאן על דתם. כל מי שתשאלי ישיב לך שהאנשים האלה הביאו למדינה רק ברכה. אז אם מדברים על 25 אלף איש מאפריקה בחמש השנים האחרונות - זה לא כל כך נורא". לגבי הטענות על מעורבות גבוהה בפלילים, רוזן איננה מתרגשת ובפיה שתי תשובות. האחת, שהתקשורת והמשטרה מנפחות את מימדי הסיפורים כשזה מגיע למהגרים מאפריקה, והשניה היא: "כשמתעמרים בקבוצה גדולה ומונעים בעדה מלעבוד, אכן מתעוררות בעיות".

רוזן חושבת, כאמור, שמדינת ישראל צריכה ויכולה להתמודד עם הבאים, ומשוכנעת שאם הם יקבלו טיפול נכון והגון, הם יוכיחו את עצמם. "500 איש כן קיבלו מעמד חוקי ויכולים לעבוד, והם היום שכירים ועצמאיים. אלה אנשים בעלי תושייה וכושר, שיודעים לפרנס את עצמם. זה לא מה שראש עיריית אילת מנסה לצייר. אם נותנים להם הזדמנות, הם משתלבים ועושים זאת יפה".     

בין כל המתראיינים לכתבה היתה הסכמה על נושא אחד, והוא היעדר מדיניות ברורה בסוגיית המסתננים וההשלכות שיש לעצימת העיניים הזו על הישראלים ועל הזרים הגרים ביניהם. "אין מדיניות ואין יד מכוונת, הליכוד מחליט שלא להחליט", מסכם בעצב מסלאוי, נציג הליכוד בעצמו, "כל אחד חושב על הבחירות העתידיות ולא על המחויבות שלו למי שבחר בו לכהונה הנוכחית". ובינתיים? הלילה צפוי עוד זרם של מסתננים ומחר גם, ועולם כמנהגו ינהג.

ofrralax@gmail.com