בשבע 395: מיקרוסקופ

השבוע בטור- ותשתו מים מאת עדי גרסיאל. גל"צ בשירות המשט מאת חני לוז, בידיעות אין כל חדש מאת ישראל מידד. ביקורת הנקרא ופרשנות.

עדי גרסיאל, חני לוז וישראל מידד , כ"א בסיון תש"ע

ותשתו מים

השמים נפלו - כך הרגיש מי שצרך תקשורת ישראלית באמצע השבוע. לפחות אחד ממכריי הזדרז להזמין ערכת אב"כ בעקבות הדיווחים. "נזק בינלאומי חסר תקדים, שישראל יצרה"; "חייבים ועדת חקירה ממלכתית", הכריז 'הארץ' שאוהב לחשוב על עצמו כעל עיתון סולידי, לא מתלהם. מעריב וידיעות, שביום שלישי הודפסו בפורמט רחב, התעלו עליו עם כותרות כמו: "המחדל והגבורה", "המגזר משתולל", "מנודים", ו"מחאה עולמית".

האם באמת סוף העולם הגיע בעקבות הפעולה (שבהחלט ראוי לחקור את הסתבכותה וגם את ליקויי ההסברה)? קשה להאמין. אפשר להסתכן בניחוש שבעוד כמה ימים ישקע האבק, או רסיסי המים, וניוותר עם נזק תדמיתי לא גדול. גם העימות הדיפלומטי עם התורכים נובע ממערכת שיקולים רחבה בהרבה מהפגיעה במשט. אך מה שחשוב לזכור הוא שהטרור - שניסיונות ההחרמה של ישראל באקדמיה, הלחצים על מוסיקאים להימנע מלהופיע אצלנו וגם משט הסיוע לעזה הם חלק ממנו - פועל בעיקר במישור הפסיכולוגי. מעבר לרצון להכפיש את שמנו בעולם, מטרתו המרכזית היא לפגוע במוראל הישראלי, ואמצעי התקשורת הישראליים הם מבחינתו כלי חשוב בהשגת יעדיו. הסיקור חסר הפרופורציה וההלקאה העצמית הבלתי פוסקת משחקים לידיו, ומדרבנים את ההפקה הבאה שלו.

לצורך ההשוואה, כדאי לחזור לדיווח של אחד העיתונים החשובים בעולם לפני כתשע שנים. סמוך מאוד למערכת ה'וול סטריט ז'ורנל' התרסקו שני המטוסים שהפכו את מגדלי התאומים לגל חורבות וגרמו למותם של כ-3000 איש. את האירוע המכונן הזה, טראומה שהשפעותיה העולמיות אולי רק החלו, בחר הז'ורנל לתאר למחרת בכותרת היבשה הבאה (ראו תצלום): "טרוריסטים החריבו את מגדלי הסחר העולמי ופגעו בפנטגון במתקפה באמצעות מטוסים חטופים". לרמה כזו של קור רוח אני מצפה רק מקציני שייטת בכירים, אבל לא יזיק שקמצוץ ממנו יגיע גם לעיתונאים שלנו.

עדי גרסיאל

גל"צ בשירות המשט

בעוד צה"ל הכין את עצמו למאבק במשט לעזה, ארגוני השמאל הקיצונים בשיתוף הערבים עסקו בזירה המנצחת והעיקרית של הפלשתינים: התעמולה.

חלק מהתקשורת הישראלית היה שותף בתעמולה הזאת, באמצעות בחירת ניסוחים מכובסים לתיאור הפרובוקציה האנטי ישראלית. הגדילה לעשות הזרוע התקשורתית של צבא ההגנה לישראל - גלי צה"ל.

באותו בוקר בגל"צ כינה הכתב הצבאי, טל לברם, את המשט "הומניטארי". בהמשך הבוקר הפך "המשט ההומניטארי" לכינוי הרשמי, כאילו ניסח אותו אל"מ משה לוי, ראש מטה התיאום והקישור בעזה במסיבת העיתונאים. זאת, תחת עריכתו של עורך החדשות גלעד שנהב.

כך נשמעו חדשות 12:00: “ראש מנהלת התיאום הקישור במחסום ארז, אל"מ משה לוי אומר כי ישראל רואה במשט ההומניטארי שאמור להגיע - צעד פרובוקטיבי".

התדהמה שאחזה בי כששמעתי שכך מכנה אלוף משנה בצה"ל את המשט הניעה אותי לבצע תחקיר. תוצאותיו היו חד משמעיות: מעולם לא נאמר כך על ידי אל"מ לוי.

לאור פנייתי, גם גלי צה"ל הסכימו להודות בחצי פה בטעותם:

"לכשציטטנו את דבריו של אל"מ לוי בנוגע לפעילות המחאה מול חופי עזה, חובתנו היתה להסביר למה הוא מתייחס בדבריו. ייתכן כי היה עלינו לבחור בסוג אחר של נוסח. בכל מקרה, לא היתה לנו שום כוונה להכניס מילים לפיו של אדם, אלא רק להכניסן להקשר".

 הצעד ההומניטארי שיכולה ממשלת ישראל לבצע הוא החזרת הבית אל החיילים, באמצעות הפסקה מוחלטת של מתן במת תעמולה ל"מאבק הפלשתיני" בגל"צ.

חני לוז

בידיעות אין כל חדש

במוסף '7 ימים' התפרסמה בשבוע שעבר כתבה על מפגש בין חייל בריטי בדימוס שבשנת 1946 נשלח לאתר בשיטות איכון את תחנות השידור המחתרתיות של ההגנה והלח"י, לבין גאולה כהן שנעצרה בעקבות פעילותו (גילוי נאות: הייתי מעורב בשנים האחרונות בארגון המפגש וקשר עם החייל, טוראי רוסברט פיינטר). בכתבה מספרת גאולה על ראיון עם הנציב העליון קנינגהאם באנגליה בשנת 1972, ומצטטת אותה אומרת: "הייתי כתבת בעיתון מערבי והחלטתי לנסוע לבקר את קנינגהאם". "מערבי"? ממתי גאולה כהן היתה עיתונאית בעיתון מערבי? היא לא היתה שייכת לשום עתון מערבי, אלא כתבה בעיתון ישראלי בשם 'מעריב'. ונכון, יש במילה זו אותן אותיות, אבל מישהו הפך את סדרן, כאילו בטעות.  ש'ידיעות אחרונות' יזכיר את המתחרה שלו? לעולם לא. תולדותיה המקצועיים והאישיים של גאולה כהן, שפשוט לא הגיוני שהיא תעבוד בעיתון 'מערבי', נפלו קרבן להתנהגות מוזרה של אנשים עם אגו מנופח.

* המשכתי לקרוא והגעתי לכותרת זו בעמודי החדשות: "השופטים נזפו בתובע: 'לא למדנו כלום מהעדה שהבאתם'". אלא שבגוף הידיעה, קראתי זאת: "'אני אומרת לשני הצדדים, אפשר לקצר. אנחנו לא מתקדמים בקצב הראוי', נזפה נשיאת בית-המשפט המחוזי בירושלים מוסיה ארד בתביעה ובהגנה". האם הכותרת משקפת את מה שאירע באולם בית המשפט, או רק חלק קטן ומוטה? ואולי קטע שמסייע לצד אחד במשפט?

* ביום ראשון בערב ראיינה גאולה אבן את בתו של אלי כהן הי"ד. מעבר לחוסר הטקט בהקרנת תמונות רבות של אביה תלוי בכיכר בדמשק, אני תוהה על שיטת התשאול של אבן כשפנתה אל הבת והכריזה: "אני מניחה שגם יש כעס על הבחירה שהוא עשה. אולי על הבחירה של שירות המדינה, אולי עוד לפני המשפחה". מעבר לניסיון של אבן להטיל ספק בצורך של כל אזרח להגן על המולדת, דבר חמור כשלעצמו, מה קרה למלה 'האם'?  מה, אי אפשר לשאול שאלה?  חייבים להכתיב למרואיין את גבולות התשובה? זו אינה אתיקה מקצועית, אלא התגייסות אידיאולוגית לפגוע לא רק בזכרו של אלי כהן, אלא בביטחון המדינה.

ישראל מידד

ביקורת הנקרא

העיתונות הערבית הציגה את הפעולה כ'הישג עצום' לסוגיה הפלסטינית (ynet)

הלוואי שזו היתה רק העיתונות הערבית

געגועים למפלגה כמו שינוי... שבראש מעייניה יהיה אותו ציבור חילוני גדול, שמהווה את רוב אזרחי ישראל (סימה קדמון, ידיעות אחרונות)

מעניין איזה בגרות במתמטיקה עשתה גב' קדמון, אם היא חושבת ש-42 אחוז החילונים במדינה (על פי נתוני הלמ"ס שפורסמו לאחרונה) מהווים 'רוב'

מת לובה אליאב, מראשי תנועת העבודה (הארץ)

נכון שמדובר במילה חסכונית, אבל מה רע ב'נפטר' או 'הלך לעולמו' - בכל זאת מדובר ביהודי עם קצת זכויות?

חדשות בחדשות

נדחתה הצעת החוק להגבלת ההפצה של עיתונים בחינם  (חוק אדלסון) שהובאה אתמול (ד') להצבעה בכנסת בקריאה טרומית. 61 ח"כים הצביעו נגדה ורק 14 בעדה.

מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי אמר בכנס התקשורת של המרכז הישראלי לניהול כי ללא מעבר למשטר של רישיונות שוק הטלוויזיה יקרוס.

מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, יזמן את המגיש הוותיק מנשה רז לשיחת נזיפה. זאת בעקבות פניית 'תדמית' בשל ראיון תוקפני שערך בשבוע שעבר עם הרבצ"ר היוצא, הרב אביחי רונצקי. במהלך הראיון הרים רז את קולו על הרב, אמר לו כי דבריו "מתנשאים ושחצניים" ותקף את ציבור המתיישבים ביו"ש.