בשבע 395: בזכות נשים צעקניות

עודד מזרחי , כ"א בסיון תש"ע

הכל החל בהיריון הראשון - לאורלי ויובל נודע שעוברם נמצא במצג עכוז, כלומר הפוך. הם נסעו לבית החולים 'שערי צדק' בירושלים ונולדה להם בת בניתוח קיסרי.

באמצע ההיריון הרביעי התגלה שוב להורים שעוברם הפוך. הם רצו למנוע ניתוח קיסרי נוסף ופנו לכמה בתי חולים. כולם סירבו ליילד את אורלי בלידה רגילה, למעט רופאי 'שערי צדק' שהסכימו לנסות, ורק אם יחול שיבוש יכניסוה לחדר ניתוח. אורלי החליטה ללדת שם.

בני הזוג קיבלו ברכות מהרב מרדכי אליהו ומהרב יורם אברג'ל. גם הרב אמנון יצחק, שהיה סנדק בברית ביישובם נווה דקלים, שמע על המקרה ובירכם "שתהיה לידה קלה ומהירה בדרך הטבע".

לאחר שאורלי עברה את התאריך המשוער ללידתה, נסעה לבית החולים 'ברזילי' באשקלון לבדיקה שגרתית. כאשר הגיעה החלה לחוש בצירים. בשעה אחת עשרה בבוקר התקשרה לבעלה מהטלפון הציבורי: "יש לי צירים. הרופאים רוצים להכניס אותי לחדר ניתוח".

בעלה שמע ברקע את הרופא קורא לעברה:

"היכנסי בבקשה לחדר ניתוח כדי להתכונן!"

"תבדקי כמה זמן משוער יש ללידה", ביקש הבעל, "ותבררי אם יש זמן מספיק לקחת אמבולנס ל'שערי צדק'". הוא הזעיק את אמו, שהיתה אחות במחלקת יולדות, לבית החולים באשקלון כדי שתסייע לאשתו.

הרופא עדכן את אורלי כי "התהליך רק בתחילתו ויש מספיק זמן", ואם ברצונה לנסוע ל'שערי צדק' לנסות ללדת בלידה רגילה הדבר אפשרי בהחלט.  

יובל שהגיע מנווה דקלים פגש את אורלי בשער בית החולים והחל לנסוע במהירות לכיוון ירושלים. לא היה עומס בכבישים. הוא היה בקשר טלפוני עם הצוות הרפואי ב'שערי צדק' ונאמר לו:

"אין בעיה. אנחנו מחכים לכם. פינינו את חדר הלידה שסמוך לחדר הניתוח אם יהיה צורך".

בשער הגיא תכפו לפתע ציריה של אורלי שישבה לצידו. היא החלה להיאנק מכאבים ולצעוק. יובל נלחץ. הוא נכנס לירושלים, פנה לרחוב הרצל, הגיע בטעות ל'אין כניסה', ועבר רמזורים באדום. בסופו של דבר ראה את בית החולים מולו. הם הגיעו לשער של חדר המיון. השומר המבוגר שאל לרצונם.  

"אשתי יולדת, תפתח מהר!", צעק יובל.

השומר פתח ויובל שעט עם הרכב לעבר חדר המיון. שתי נשים מבוגרות שעמדו לצאת מבית החולים נבהלו מנסיעתו. הן חזרו לעבר המכונית כדי להוכיחו על נהיגתו. יובל נעצר מול חלונות חדר המיון.  הוא יצא מהרכב כדי לפתוח את דלתה של אשתו, ואז ראה שרגלי העובר מבצבצות...

הוא תפס ברגלי העובר בידו השמאלית, ובימנית ניסה להזיז את משענת הכסא כדי שאשתו תוכל לשכב, אך לא הצליח. לאחר מכן דפק על החלון מבפנים כדי שמישהו ישמע. הוא ניסה לצעוק, אבל בגלל שהיה בתוך הרכב לא ניתן היה לשומעו. אפילו איש שניצב מולם ושוחח בפלאפון לא שמע. המצב היה בכי רע. השניות נראו כנצח.  

אז הגיעו שתי המבוגרות כדי לצעוק על יובל בגלל נהיגתו הפרועה. הן הבחינו בכך שהאשה יולדת, ובמקום לצעוק על יובל החלו לרוץ לעבר חדר מיון ולצעוק "יולדת! יולדת!"

באותה שנייה יצא מחדר מיון רופא בלבוש אזרחי לעבר ניידת טיפול נמרץ של מד"א. הוא שמע את צעקותיהן, רץ למכונית וכאשר ראה את המצב אמר ליובל:

"זוז הצידה!"

"מי אתה?"

"לא חשוב. זוז!"

יובל ניצל את ההזדמנות שהרופא הגיע והתפנה להסיט את משענת כסאה של אורלי לאחור. היא ירדה למצב של שכיבה. הרופא הצליח לחלץ את ראשו של העובר. בתוך זמן קצר הגיעו אנשי צוות נוספים לסייע בלידה. הציוד הרפואי הנצרך הושלך מניידת הטיפול נמרץ על מכסה המנוע של יובל. אנשי צוות רפואי הקיפו את הרכב והוא הפך לבית חולים שדה. יובל כבר לא היה מסוגל לראות מה קורה.

כאשר עטפו את העובר ולקחו אותו לחדר מיון, אורלי צעקה:

"הוא לא בוכה. אני רוצה לשמוע אותו בוכה!"

לאחר שהרופא הרגיעהּ, היא קראה לבעלה:

"לך עם התינוק ותצמיד לו את מספר תעודת הזהות כדי שלא יתבלבלו..."

יובל עשה כדבריה. כשחזר ראה שהוציאוה עם כסא גלגלים. כאשר נכנסו למחלקת יולדות פגשו את צוות המיילדים שהמתין להם. מנהל המחלקה אמר:

"אתם מגוש קטיף? חיכינו לכם".

"תודה רבה, אבל הלידה הטבעית הסתיימה כבר בחנייה..."