בשבע 395: המדריכה הכי טובה

חגית רוטנברג , כ"א בסיון תש"ע

הסניף שלנו נמצא בשכונה שהמבוגרים קוראים לה "שכונת מצוקה". אני לא יודעת בדיוק להסביר מה זה אומר, אבל אני רק יודעת שלחברות שלי בכיתה אין בגדים נוצצים כמו שרואים בחנויות בקניון, וההורים שלהן גם לא מרשים להן לקנות את הטושים הזוהרים והמיוחדים שיש בחנות במרכז העיר. "זה יקר מדי בשבילנו", הם מסבירים באנחה.

לא לכל החברות שלי יש גם אבא וגם אמא בבית, ולפעמים כשאנחנו משחקות חמש אבנים על המדרכה, נשמעות צעקות ומריבות קולניות מאחת הדירות שמעלינו. המקום היחיד שאליו הבנות בשכונה באמת אוהבות ללכת, זה הסניף. האמת, אחותי הגדולה סיפרה לי בסוד שגם שם לא תמיד קל, ולפעמים יש בנות שמתחילות להפריע לכל הקבוצות באמצע הפעולה בכוונה, אבל לי זה לא היה אכפת: חיכיתי כבר לשבת הראשונה שבה ייתנו לי ולחברותיי – בנות כיתה ד' – לבוא לסניף.

התאריך המיועד הגיע סוף סוף. ביום חמישי התקשרה אלינו הביתה מישהי צעירה עם קול חמוד כזה: "שלום, אפשר לדבר עם בת-אל?" שאל הקול. גמגמתי קצת, כי בדרך כלל אף אחד לא מחפש אותי בטלפון, ועניתי: "כן, זו בת-אל". "יופי, אני שמחה נורא לדבר איתך", ענה הקול, "קוראים לי אורית ואני אהיה המדריכה החדשה שלך בסניף. אני ממש אשמח לראות אותך בשבת אצלנו. אז מה את אומרת?". התרגשתי מאוד, והקול של אורית ממש מצא חן בעיניי. אף פעם לא היתה מישהי גדולה ממני שכל כך רצתה לפגוש אותי. "בטח, אני אבוא", הבטחתי.

בשבת אחר הצהריים חיפשתי חולצה לבנה וחצאית כחולה, כפי שאורית הסבירה לי שצריך, ויצאתי אל המגרש בבית הספר, שם אמור להתקיים המפקד הראשון שלנו. מרחוק נופפה אלינו בידה דמות מחייכת חיוך ענק. "זאת בטח אורית המדריכה", לחשתי לחברתי יפעת. אורית הגיעה מתנשפת כולה. "מצטערת על האיחור, פשוט הלכתי שעה וחצי ברגל מהבית, והיה קצת חם", התנצלה, כשהיא מוחה את הזיעה ממצחה. היא חיבקה כל אחת מאיתנו ואמרה: "תודה שבאתן, אני בטוחה שיהיה לנו כיף ביחד!".

תוך זמן קצר גיליתי שקיבלנו מדריכה לא רגילה בכלל. היא אף פעם לא כעסה עלינו, גם כשבנות הודיעו לה שלא מתחשק להן להיכנס לתפילה, או כשהן עשו רעש במפקד. תמיד היא היתה מוצאת דרך מקורית שהרגיעה את כולן, ואפילו גרמה להן לחייך. פעם אחת, כשפטפטנו לפני הבדלה בסניף, סיפרה לי יפעת בשקט שהיא ממש צריכה בגדים חדשים, אבל ההורים שלה בכלל לא שמים לב אליה. אורית עמדה מאחורינו ועשתה את עצמה כאילו לא שמעה דבר. למחרת העבירה קשר: "בנות, ביום שני אנחנו יוצאות לפעילות מיוחדת בקניון". הופתענו קצת מהרעיון, אבל ידענו שכל פעילות של אורית היא משהו שלא כדי לפספס. בשעת צהריים נפגשנו בפתח הקניון. "מה דעתכן שנקנה לנו קצת בגדים ביחד?" שאלה אותנו בקריצה, וחייכה אל יפעת ואליי.

כשהיתה לנו שבת אירוח בסניף אחר בעיר, מצאו כולן היכן להתארח, חוץ מאחת. דקלה היתה הילדה הכי לא מקובלת בשבט: היא היתה כבדה כזאת, מגמגמת ואף פעם לא ניצחה בשום משחק. גם הפעם לא נמצאה מישהי שתלך איתה להתארח אצל מישהי מהסניף המארח, והיא כמעט החליטה להישאר בבית. אורית לא היססה לרגע: "דקלה, את יודעת איפה את מתארחת השבת? בבית שלי! אנחנו נעשה חיים משוגעים יותר מכולן!" הודיעה לה בחיוכה הרחב. דקלה חיבקה את אורית באושר.

יום אחד נאלצה אורית להיפרד מאיתנו במפתיע. למרות שהתביישתי לבכות מול כולן, הדמעות זלגו לי מהעיניים ואמרתי לה בסוד שאני בחיים לא אשכח אותה. אורית לחשה לי בחזרה שהיא בטוחה שגם אני אהיה מדריכה אהובה ומסורה, ושהיא מאוד גאה בי.

מאז לא ראיתי אותה עוד, אבל היום, כשאני כבר מדריכה בעצמי, אני יודעת שכשאני מחייכת לחניכות שלי – גם אורית מחייכת איתי.