בשבע 396:המרמרה הלאומית

אבי סגל , כ"ח בסיון תש"ע

1. טוב, אנחנו עדיין בגלות. מה-יגידו-הגויים היה ונותר הסעיף הראשון בתפישה הביטחונית של ישראל, והשלטון מכוון את תנועותיו לפי מצב רוחו של הפריץ. והיום אין פריץ אחד – כולם נגדנו, ואת כולם צריך לרצות. האם לשם כך עברנו אלפיים שנות? כדי שנשיא המדינה יברך את לוחמי השייטת על שהעדיפו להיפגע ולא לפגוע? טועה אפוא אותה עיתונאית אמריקנית קשישה, הלן תומאס, שבשבוע שעבר קראה ליהודים "להסתלק מפלשתין וללכת הביתה – לפולין ולגרמניה ולאמריקה ולכל מקום אחר". אין צורך ללכת לכל המקומות האלה – אנחנו עדיין שם.

2. "ישראל מסתכנת באובדן הידידה החשובה ביותר שלה במזרח התיכון", מאיים ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, בעקבות אירוע המשט. זה קצת מזכיר תגובה של בעל אלים על התביעה לגירושים של אשתו המוכה: "מי בכלל ירצה להתחתן איתך? מי יאהב אותך מלבדי?" רק שישראל, אוי לבושה, כלל לא רוצה להתגרש.

3. מאז חיסל צה"ל תשעה מחבלים טורקיים על ה'מרמרה', לאנשי התקשורת בישראל עדיין לא התחלף הקול: אותן יבבות, אותן קינות, אותה מרמרה. הימים הראשונים היו צפויים, כאשר כמעט כל השדרים, כולל אנשים מתונים-יחסית בימים כתיקונם, ראו לנכון להיפרד ממאזיניהם בברכת "שנדע ימים טובים יותר" השמורה בדרך כלל לימי פיגועים המוניים. אבל כאשר שבוע לאחר מכן, רזי ברקאי עדיין מכנה את האירוע "האסון שבו נהרגו תשעה אזרחים טורקיים", ברור לחלוטין שמישהו כאן איבד את כל הברקסים הנפשיים. אפילו שדרי הרדיו בטורקיה לא אבלים עד כדי כך.

4. הערה למגיש הוותיק: את מה שקרה על ה'מרמרה' אי אפשר להגדיר כ"אסון". התנגשות בקרחון היא אסון. סערה קטלנית בלב ים היא אסון. התבוסה של מכבי בכדורסל היא אסון. את העימות בין החיילים לבין משתתפי המשט אפשר לכנות בשני שמות בלבד: או חיסול מוצדק של מחבלים, או רצח שפל של אזרחים על ידי חיילי צה"ל. עליך לבחור צד, לאיזו משתי האפשרויות אתה נוטה.

5. עוד מישהו שצריך לבחור צד הוא פואד בן-אליעזר, השר הראשון שהודיע על תמיכה בוועדת חקירה בינלאומית. כמה נחמד, שבעולם של חוסר יציבות תמיד אפשר לסמוך על פואד שיקפוץ בראש לתמוך בכל עמדה מזיקה, לשביעות רצונם של תומכיו הרבים בקרב האוכלוסייה הערבית. זה האיש שראה בעבר את יאסר ערפאת כפרטנר ואף הודיע כי הוא ערב אישית לשלומו. זה האיש הרואה היום במרוואן ברגותי פרטנר ואף מעוניין לשחררו מהכלא לאלתר. אז מה הפלא שוועדת חקירה בינלאומית אפילו לא מתחילה להדאיג אותו?

6. אבל הבעיה האמיתית אינה שר הביטחון לשעבר אלא זה הנוכחי. נכון, חייבים להודות כי אהוד ברק מביא בשנים האחרונות הישגים לא מבוטלים בחיסול מאחזים ובפירוק ישיבות הסדר, ובכל זאת נבצר ממני להבין מה הופך אותו לשר ביטחון טוב יותר מעמיר פרץ, למשל, או מהאיש שבסעיף הקודם. עד כה הצליח ברק בתפקידיו השונים לברוח מלבנון, לקדם אינתיפאדה שנייה, להתעלם מהתחמשות החיזבאללה, להתעלם מהטילים בדרום וככל הנראה גם להתנגד למבצע 'עופרת יצוקה'. באירוע הנוכחי שלח מר ביטחון מספר זעום של לוחמים מובחרים למשימת התאבדות מול חבורת סכינאים טורקיים. בלי הרזומה הצבאי מסמא העיניים שלו, כבר מזמן היה הציבור קורא פה אחד להתפטרותו.

7. רובכם בוודאי צפה בשני קטעי הווידאו מרוממי הנפש של התקופה האחרונה. באחד עורך נער בן 16 הפגנת יחיד פרו-ישראלית מול חבורת מפגינים אנטי-ישראלים בלוס אנג'לס, מנופף מולם בדגל ישראל ומסביר את עמדותינו במדיה באופן רהוט ובוגר להדהים. קראתי איפשהו שהנער האמיץ הזה חולם לעלות לארץ ולרוץ לכנסת. אני הייתי משנה את החוק ומכניס אותו לשם כבר עכשיו.

8. ואילו קליפ פארודי של אתר 'לאטמה', ובו גרסת המשט הטורקי ללהיט שנות ה-80 "אנחנו העולם", זכה למספר שיא של כמיליון וחצי צפיות ביוטיוב ולאזכורים בכלי התקשורת השונים בארץ ובעולם. אני קצת מרגיש כמו תינוק שלקחו לו את הצעצוע הפרטי לשימוש כלל עולמי, אבל לא שוכח לפרגן.

 יודע את מקומי

לא רבים הם המקרים שבהם אני חולק על חבריי למגזר ולימין, ומעטים עוד יותר המקרים שבהם אני מזדהה עם החלטותיו של מפקד גל"צ. ההחלטה להוריד משידור את התוכנית 'יש עם מי לדבר' היא אחד מאותם מקרים. אני שומע וקורא אנשים המדברים על סתימת פיות פוליטית ועל ניתוק מהעם, עצומה בעניין כבר מסתובבת ברשת, ויש אף המכתירים את התוכנית כ"נכס תרבותי וחברתי". מצטער, לא קונה. אין לי מושג מהם שיקוליו של יצחק טוניק, אבל במקרה זה הוא צודק, וברוך שפטרנו.

מזה שנים, 'יש עם מי לדבר' היא עלה התאנה של התחנה הצבאית, תוכנית המכשירה את הסלוגן הוותיק 'גלי צה"ל מאזינים למאזינים'. לפחות מהעמדת הפנים הזו נפטרנו. ממילא התוכנית כבר מיותרת – בעידן הבלוגים והטוקבקים יש כמעט לכולם אפשרות להתבטא כרצונם, ללא הפרעה ועם מינימום צנזורה. ואם אלה דברים של טעם, אנשים גם יקראו אותם. מי שמתעקש על תוכניות רדיו עם מאזינים, יוכל למצוא אותן בתחנות אחרות עם מגישים עצבניים יותר או פחות. כן, פעם המאזינים היו יושבי קרנות צעקניים – היום אלה המגישים.

בעיניי, 'יש עם מי לדבר' היא פשוט תוכנית לא נעימה. בכל פעם שאזרח מן היישוב עולה לשידור, אני נכנס למתחים עצומים: האם האיש יצליח לנסח משפט סביר אחד בשפה העברית? האם הוא יכול להביא טיעון קוהרנטי אחד בפחות מרבע שעה? האם הוא מסוגל להיות מקורי? האם המגיש ייתן לו לדבר? האם הוא ידבר אליו בגובה העיניים, או שהיום זהו גדעון רייכר? והאם השיחה תסתיים בברכת שלום או בניתוק? מובן שהתוכנית מתבססת ברובה על הקונפליקטים האלה, משום שהתכנים עצמם הם ברובם לא מקוריים ("אני טוען שצריך לגרש את כל הערבים") או לא מספיק מעניינים את הקהל הרחב ("יש בעיה קשה במועצת הלול של עמק חפר"). נכס תרבותי וחברתי? לא, סתם קרבות אגרוף.

אמנם רוב שיחות האקטואליה מגיעות מצד ימין של המפה הפוליטית, אבל הימין לא מרוויח מכך דבר מלבד הנצחה של תדמיתו כעילג, גזען, חושב מהבטן ובעל עמדה בלתי סדורה. נכון, פה ושם מתקיימות גם שיחות מעניינות, ואפילו עולים לשידור אנשים מעניינים. אבל לרוב מייצגת התוכנית לא את העם, אלא קבוצה מאוד מצומצמת בו, שנקרא לה בקיצור - "טיפוסים אובססיביים החייבים להשמיע את דעותיהם המייגעות ובטוחים שכולם רוצים לשמוע אותן". כלומר אנשים כמוני. בכל מקרה, גם הדוברים היותר טובים בתוכנית לא מצילים אותה מחוסר הרלוונטיות שלה. להחליף אותה בתוכנית מוזיקה? אין לי בעיה, ועם מעריצי התוכנית הסליחה.

כעת, כל שנותר הוא להוריד משידור לפחות עוד שלוש תוכניות אקטואליה, בעיקר כאלה שבהם מראיינים מחבלים ותוקפים את צה"ל, ולוח השידורים של התחנה הצבאית יהיה מושלם.