בשבע 396:אגדה בחאקי

אין זה עוד 'ספר זיכרון' – דמותו המיוחדת של מח"ט חברון דרור וינברג הי"ד מוארת עם הרבה אנושיות ושמחת חיים ב'וקראתם דרור'.

עדי דוד-אהרון , כ"ח בסיון תש"ע

כששמעתי שיצא ספר חדש, המגולל את קורות חייו של אל"מ דרור וינברג הי"ד, מח"ט חברון, הקצין הבכיר ביותר שנהרג במהלך האינתיפאדה השנייה, חשבתי לעצמי שבטח מדובר בעוד ספר זיכרון.

אך בכל זאת מיהרתי לחנות הספרים כדי לפגוש בספר החדש. "חכי, אני לא יודעת אם נשאר לנו עוד עותק מהספר. כל העותקים נמכרו", הפתיעה אותי המוכרת החביבה. לבסוף מצאנו עותק אחרון שהתחבא ואני כבר ידעתי שבטח יש בספר קסם ששווה לפגוש בו מקרוב, כזה שגרם לו להיאזל מהחנויות בתוך ימים.

דרור וינברג היה לאגדה עוד בחייו, ומרגע שנהרג כשהגן בגבורה על 'ציר המתפללים' בחברון לפני כשבע שנים, הפך מודל לחיקוי ולגיבור לאומי.

ב'וקראתם דרור' מגוללת הסופרת סיפורים חוויות שונות מחייו, ששמעה מפי עשרות דמויות שזכו להכירו. היא נפגשה עם חבריו מילדות, משפחתו, חבריו לנפש ולנשק ואפילו עם אנשים שפגשו בו פעם יחידה וכדרכו, הוא הצליח להטביע את חותמו בליבם.

את הסיפורים היא עיבדה בכישרון רב בשפתה שלה, כשהיא מתאימה לכל דמות את סגנון דיבורה ומקפידה על מגוון עשיר היוצר פסיפס אנושי מיוחד במינו. לכל דמות היא הקדישה פרק קצר שעושה חשק לעוד, המתובל בהרבה הומור, צבע ושמחת חיים.

הסופרת השתדלה לא לעשות לדמותו של דרור הנחות, אך דווקא הכנות הזו שנובעת מן האיש המיוחד שמצטייר בעקבות כך, מדגישה עד כמה גדול היה האדם הזה, שחי ממש בקרבנו.  

בניגוד למה שחשבתי כשעוד רק שמעתי על הספר, הוא רחוק מלהיות ספר זיכרון קלאסי. אילו רצתה, יכלה משפחתו של וינברג לעשות לו ספר זיכרון לתפארת. בעלילה שלהם יש את כל המרכיבים הקלאסיים לקונספט הזה, לו רק רצו: אמו של דרור, בת שבע, שכלה את שני אחיה במלחמת ששת הימים, בהפרש של יום אחד מהשני. אביה נפטר זמן מועט לאחר מכן משברון לב, ואחיה נפטר לא מזמן מדום לב, במהלך בר המצווה של בנו. וכאילו לא די בכך, שנתיים לאחר שבנה דרור נהרג, נפטר גם בנה השני, שי, ממחלה קשה.

אבל הספר הוא בדיוק ההיפך מכל זה. הוא מלא שמחה, אמונה שובבות וחיים, בדיוק כמו גיבורו.

זהו אמנם לא הקטע הכי מרגש בספר, אבל בשבוע מר שכזה, הוא מקבל משמעות מיוחדת. מדי שבת, היה יושב דרור עם ילדיו במרפסת ביתו שבקריית משה בירושלים, וכשהיו מבחינים ברב מרדכי אליהו זצ"ל מגיע לבית הכנסת, היו רצים ללחוץ לו את היד, להתברך ולהתבשם מנועם פניו הקורנות.

"אם אין לי זמן ללמוד תורה בעצמי כדי להיות רב", היה אומר דרור לבנו, "לפחות נהיה שכנים של רבנים. בגלל זה לעולם לא אזוז מקריית משה, כי מי שיש לו שכן טוב, אז גם לו טוב".

מי יודע, אולי הם עכשיו חזרו להיות שכנים שוב.

ואנו נותרנו רק עם הסיפורים.