בשבע 396:אהבה ואמונה

אמונה אלון סיפרה סיפורים מגיל שלוש, אבל את הקריירה שלה כסופרת התחילה רק כשבאו הנכדים. בשיחה לרגל צאת ספרה החדש היא מסבירה מדוע המוות כה מעסיק אותה, מהו בעיניה זוג מאושר ומה היא באמת חושבת על פמיניזם.

עפרה לקס , כ"ח בסיון תש"ע

אמונה אלון סיפרה סיפורים מגיל שלוש, אבל את הקריירה שלה כסופרת התחילה רק כשבאו הנכדים. בשיחה לרגל צאת ספרה החדש היא מסבירה מדוע המוות כה מעסיק אותה, מהו בעיניה זוג מאושר ומה היא באמת חושבת על פמיניזם. כרעייתו של איש 'מולדת' בממשלה לשעבר, היא מגלה שהיתה הראשונה בבית שתמכה בגנדי ובטרנספר, ומבהירה מדוע אין סיכוי לראות אותה בעתיד משתלבת בפוליטיקה. וגם: מדוע היא מוכנה להתראיין ל'קול השלום' אך עזבה בטריקת דלת את 'ידיעות אחרונות'?

אמונה אלון חובקת ספר חדש, הנוגע בעבר הרחוק ובהווה הקרוב, בעולמות של משפחה וזוגיות, גילוי עצמי וקבורת חלומות ואמיתות. 'ותכתבו אהובתנו' - ספר מרתק לכשעצמו, הוא תירוץ טוב להיפגש ולשוחח עם מי שכתבה וכותבת פובליציסטיקה בעיתונות הכללית, הקימה את 'ספריית בית אל' וכתבה ספרי ילדים 'ציוניים דתיים' כבר לפני שני עשורים. חוץ מכל זה היא גם רעייתו של הרב בני אלון, לשעבר חבר כנסת ושר.

שיחה על מעורבות פוליטית ופמיניזם, עשייה ציבורית ומימוש עצמי וכמובן על כתיבה ויצירה.

כותרות חג בימי העקירה

אמונה אלון היתה מוכרת במשך שנים כנציגת הימין עלי דפי מדורי הדעות. 8 שנים עשתה בעמודי הפובליציסטיקה של 'ידיעות אחרונות', תקופה שהחליטה לגדוע באחת בעקבות העקירה מחבל קטיף.

גם היום, בראייה לאחור, אלון איננה מתחרטת על המהלך. "זה היה נכון כי לא יכולתי אחרת. לא הייתי מסוגלת בשום אופן להמשיך לכתוב בעיתון שחגג את חורבן גוש קטיף. הכותרות הראשיות היו כחולות כמו ביום חג, ובעיתון נכתב 'יציאת עזה' בגדול. בשיברון הלב הנוראי שהייתי בו, לא יכולתי להמשיך להיות חלק מדבר כזה". גם לפני כן, היא אומרת, כל הגישה של העיתון והאופן שבו כותביו שיתפו פעולה עם השלטון כדי למנוע שיח ציבורי אמיתי, הכאיבו לה. אלון מספרת שידידים בשמאל הספרותי והתקשורתי אמרו לה כבר אז שהם יודעים שמדובר במהלך שגוי, אסוני ואנטי מוסרי ודמוקרטי,  "אבל הם החליטו לתת לו לעשות את זה כדי לזכות לראות התנחלויות נהרסות. ו'ידיעות אחרונות' של אותם הימים היה חלק מזה".

לפני למעלה משנתיים החלה לכתוב במדור הדעות של 'ישראל היום'. "זה הרבה יותר נעים, הוא מאוזן ולא צהוב, עיתון כמו שעיתון צריך להיות", היא אומרת והודפת את הביקורת על כך ש'ישראל היום' הוא עיתון של ולמען נתניהו.

קשה להתעלם מזה שהם תמיד מוציאים אותו טוב מכל מיני משברים.

"אותי אף פעם לא מגבילים. בטור הדעה שלי אני כותבת עליו ביקורת באופן חופשי כשאני רוצה, אבל גם בטורי החדשות יש עליו ביקורת כשצריך. האמירה שזה עיתון שלו, זו טענה של המתחרים. אגב, יש בין חברי המערכת הבכירים אנשים שאינם אנשי ימין".

בשנים האחרונות, אומרת אלון, יש שינוי בשיח התקשורתי. פרט לעיתונים ימניים בהגדרה שהתפתחו בתקופה הזו, גם העיתונים ה'רגילים' נותנים היום יותר מקום לביטוי דעות לאומיות. "אני חושבת שמאז ומתמיד המחסום בפני אנשי ימין לא היה אידיאולוגי, אלא נבע מתוקף הנסיבות. אני חושבת שבציבור שלנו לא היו מספיק אנשים שראו בעיסוק הזה חשיבות, ולכן נוצר מצב שהמושג 'תקשורת' הפך להיות שם נרדף לשמאלנות. אני חושבת שאין גוף כזה 'התקשורת'. יש בון טון שנוצר על ידי אנשים במשך תקופה, וזאת משום שרוב האנשים שהלכו לעסוק בתחום הזה היו אנשי שמאל".

למרות שאלון איננה מתחרטת על המהלך שעשתה אז, היא מדגישה שהוא היה נכון רק עבורה אישית מול 'ידיעות'. באופן כללי, היא חושבת, אין להחרים אף כלי ביטוי, הוצאת ספרים או אמצעי תקשורת. אצלה התפישה הזאת באה לידי ביטוי בכך שהיא מעניקה ראיונות אפילו ל'קול השלום', למרות שהרייטינג, לדבריה, מגיע לכ-5 אנשים בערך, ושהתחנה נעה בכיוון ההפוך לסקאלה האישית שלה בכל הנוגע לארץ ישראל.

על אף העמדות הנחרצות שאלון מציגה מעל גבי העיתונים, היא איננה מחזיקה בתפקיד ציבורי-הנהגתי. "אני לא רואה סיבה שיהיה לי תפקיד כזה", היא משיבה. לדבריה, מעולם לא נמשכה לתחום הפוליטי, ואת חלקה למולך הזה כבר נתנה בהיותה אשתו של חבר כנסת ושר, הרב בני אלון. הקירבה לפוליטיקה בשנים ההן המחישה לה עד כמה היא אינה חושקת במשרה בתחום. "זאת עבודה כל כך סיזיפית והיא דורשת עור של פיל, מה שאין לי. זה לא נראה לי מתאים לי".

שיתוף פעולה עם החתן

כל השנים, בעצם, רצתה אלון לכתוב ספרות. האהבה הזאת נדחתה בשל דברים שהיתה צריכה לעשות בבית ובחוץ, למען המשפחה והעם. "אנחנו, כידוע, מגזר משימתי ובדור שלי לא מספיק ידענו שגם ספרות עברית זה משהו שעם ישראל צריך, שגם מעורבות של אנשים כמונו באמנות בכלל ובספרות בפרט, זו משימה לאומית. אני לא אומרת שאני כותבת בגלל זה. אי אפשר לכתוב ספרות כמשימה לאומית. זה יכול לבוא רק מתוך צורך אישי".

שלא תטעו, אלון איננה מתחרטת על שבמהלך השנים גידלה שישה ילדים ולימדה בבמות שונות. גם היום היא עוסקת בהוראת התנ"ך והמדרש, הנחלת הספרות וגם קצת הוראת פוליטיקה. העיסוק שלה בהוראה, היא אומרת, לא היה בדיעבד. "אהבתי את זה, נהניתי מזה, אבל הכתיבה האישית-ספרותית שלי נדחתה".

לפני 24 שנים היא החלה לכתוב סיפורי ילדים שמגיעים מעולמו של הילד הדתי, ולוו בציורים שיש בהם כיפות ומטפחות, הרבה חיוכים ומעשים טובים. "הכתיבה ההיא החלה הרבה בזכות עידודו של הרב אבינר, שהוא שכן שלנו. כמעט יום יום הוא היה דופק על דלתנו בשובו מירושלים, מושיט יד ושואל 'איפה הספר?'". באותה תקופה הקימו בני הזוג אלון את 'ספריית בית אל', כשם היישוב בו הם מתגוררים. הרב בני ניהל, היא היתה העורכת. "השקעתי בה את כל כוחותיי ורצוני הטוב במשך 5 השנים הראשונות שלה". בני הזוג אלון הוציאו ספרי עיון וילדים. פרוזה למבוגרים דווקא לא, כי במערכת לא התקבלו כתבי יד טובים. "היום אני חושבת שהתפישה שבגללה הקמנו את ההוצאה לא היתה כל כך נכונה. חשבנו אז שאם תהיה הוצאת ספרים יהודית לאומית, אז אנשים אצלנו יותר יכתבו ויותר ייצרו. כנראה שזה לא נכון". אלון עצמה מוציאה את ספריה בהוצאות גדולות. סיפרה הראשון 'שמחה גדולה בשמים' יצא בהוצאת 'כתר', 'ותכתבו אהובתנו' ראה אור דרך הוצאת 'ידיעות ספרים'.

מתי בכל זאת הזזת את הדברים הצידה ואמרת - עכשיו אני כותבת?

"תמיד כתבתי. מגיל 3 אני מספרת סיפורים. ב'ותכתבו: אהובתנו' יש קטע שבו שיינא-חוה (אחת הגיבורות, ע"ל) מתארת איך היא עומדת על אדן החלון, הווילון מאחוריה והסורגים לפניה, והיא משקיפה על הרחוב ומספרת לעצמה סיפורים - זאת אני". במהלך השנים, כאמור, פרסמה אלון ספרי ילדים וגם פה ושם סיפורים למבוגרים. בראשה נרקמו המון התחלות של רעיונות ושברי קטעים.

את המקום והזמן היא פינתה לעצמה רק לפני עשור, בהיותה בת 45. "באמת מאוחר", היא אומרת. אחד הגורמים שדחפו אותה להתפנות סוף סוף לתביעה הפנימית הגדולה היה העובדה שלביתה הצעירה מלאו 12 שנים, ואלון היתה יכולה להרשות לעצמה זמן משלה. "למרות שילדים תמיד צריכים אותנו, ודאי שנכדים צריכים אותנו, ותמיד יש מה לעשות ברוך ה'. אם לא הייתי מחליטה 'עכשיו', תמיד הייתי יכולה למצוא מיליון תירוצים. אני בטוחה", חשוב לה לומר את זה שחור על גבי עיתון, "כי אני יודעת שיש נשים שעושות את זה, מתרצות ומתרצות כי תמיד יש מה לעשות, וכך אינן מתפנות לעשות דברים שהן רוצות". 

הגורם הדוחף השני, אותו היא מונה כיותר דומיננטי, הוא שפשוט לא היתה יכולה יותר. "הרגשתי שאני פשוט נחנקת, שאני אמות אם לא אכתוב". הצורך ליצור ברור לאלון, אבל לא הדחף לפרסם. "למה אני לא יכולה להסתפק בכתיבה למגירה או להארד דיסק? זו תעלומה בעיניי". במחשבה שנייה, היא אומרת, הפרסום הוא כנראה חלק מהיצירה, שאיננה נשלמת עד שהיא מתפרסמת.

אלון מספרת על השפעה מבורכת של ילדיה בתחום הזה. "הם רואים את כל הנושא אחרת. הם כן כותבים, כן יוצרים, ורואים בזה חשיבות". גם לימודי החסידות אליהם נכנסה באינטנסיביות רבה יותר מפעם, הם השפעה של ילדיה וגם לזה, היא מסבירה, יש השפעה על כך שבסופו של דבר היא התיישבה לכתוב.

"מה שלימודי החסידות עושים לחברה בישראל, מתבטא בכך שהם מעבירים את קירבת האלוקים שלנו מה'אנחנו' ל'אני', ומאפשרים לדבר במושגים כאלה. 'אנחנו' לא כותב סיפורים. 'אנחנו' צריך ליישב, ללמד, כל החיים הם שרשרת אנושית ואנחנו כאילו עומדים בצידי הדרכים, מפגינים למען משהו. בזכות החסידות יש 'אני' והוא בסופו של דבר המפתח ל'אנחנו'. מותר להשקיע ב'אני', ולא רק מותר, צריך".

אלון היא ביתו של פרופ' הרב פנחס פלאי, שהיה משורר, עיתונאי וסופר. בנה וחתנה, אורי אלון ואלחנן ניר בהתאמה, גם הם חובקים ספרים שכתבו. הבת, שרה, עוסקת באמנות, הבן אמיתי הוא צלם-אמן, בת אחרת ארכיטקטית, וגם האחרים לא מושכים ידם מעיסוק ביצירה.   

לאלון אין הסבר לריבוי היוצרים במשפחתה והיא שמחה וגאה בילדיה ובחתנה שהוזכרו, וגם באלה שלא. "הם עוזרים לי מאוד בתהליכים שאני עוברת, גם בתהליכי הכתיבה. אלחנן הוא אחד הקוראים המשמעותיים של כתב היד, שהעיר לי הערות חשובות במהלך הכתיבה".

גם השמאלנים אהבו

'ותכתבו אהובתנו' חולק לקהילת 'הקוראים המשפיעים' של 'ידיעות ספרים'. מדובר בקבוצה המתחלפת מדי שנה, מקבלת ספרים שההוצאה עומדת להוציא לאור ומגיבה עליהם. אחת הקוראות כתבה שנרתעה מהספר עוד לפני שפתחה אותו, משום שחששה שיהיה דתי מדי וימני מדי. תוך שלושה עמודים, היא כתבה, מוססה אלון את ההתנגדויות הפנימיות שלה, והיא נשאבה אל תוך הספר, תוך שהיא מבטיחה "אמונה אלון, אני מתנצלת. לעולם לא אעקם את אפי שוב".

אלון עצמה איננה כועסת על אנשים שלא רוצים להתקרב אל הספר כי היא זאת שכתבה אותו. "אני מבינה את זה. יש אדם או שניים מבין הסופרים הטובים, שאני נרתעת מלקרוא ספרים חדשים שלהם. קשה לי, כי זו יצירה של אדם שאני יודעת ששונא אותי ואת שכמותי ואת כל מה שאני מייצגת, וששונא במקרים מסוימים את תורת ישראל". אלון מסבירה שכתיבה ספרותית מבטאת את עולמו של הכותב, שהדעות הדתיות והפוליטיות שלו הן חלק ממנו. "אז הרתיעה שלהם מלהיכנס לעולמי, כאשר יש בי דברים שמעוררים בהם התנגדות עזה, מובנת לי".

החשיבות שאלון רואה בכתיבה ספרותית, אינה מצויה לדבריה בהכרת העולם הדתי-ימני-מתנחלי. "הכתיבה הספרותית היא חלק מתהליך התחייה של עם ישראל בארצו, שכולל הקמת התיישבות וצבא ותרבות ותורה והחייאת השפה העברית. הרב קוק כתב 'לחיים של יצירה אני קורא אתכם', ו'קום יקום לנו משורר התשובה'. הוא ממש ייחס משמעות משיחית לכתיבה ספרותית. אבל אפילו במובן הפשוט יותר, של להיות חלק מהתרבות הנוצרת כאן, יש לכתיבה הזאת חשיבות אם אנחנו מאמינים שזו אתחלתא דגאולה. בריאותו של עם נורמלי ניכרת גם ביכולתו לבטא את עצמו בשפתו ובכל רובדי קיומו". בד בבד נזהרת אלון, ומזהירה אחרים, מליחצ"ן את המגזר או את הצדק עלי אדמות. "בסדנאות הכתיבה שלי אני תמיד אומרת 'אם יש לכם מסר, תשלחו אס. אם. אס'. אי אפשר לכתוב כדי להעביר מסר. זה לא יילך".

'ותכתבו: אהובתנו' הוא לפני הכל ואחרי הכל סיפור אנושי. התחושה היא שאך במקרה הוא מתרחש במשפחה דתית מאחד היישובים. "אני חושבת שכל סיפור אישי טוב הוא גם סיפור אוניברסאלי, סיפורה של האנושות כולה. אמנות בכלל, וכתיבה ספרותית בפרט, הן ניסיון לספר את 'הסיפור הגדול' שכל בן אנוש שותף לו. בכתיבה שלי אני מנסה להיות כלי שלוכד משהו מן 'הסיפור הגדול', ומעביר או מגיש אותו באמצעות הסיפור המסוים שלי. כשאני חושבת על הכלי הזה, אני מדמיינת קשית קטנה, פתוחה בשני קצותיה". כל אלה מתלבשים בחומרים הזמינים לה: מנהלת האולפנא, שבעה ילדים, איש אובד, נוף של יישוב, בת שנישאת מוקדם ותוך ארבע שנים חובקת שלושה ילדים ופיכחון זוגי.

"כשמבינים את הדבר הזה", אומרת אלון "אני חושבת שמותר גם לייחס חשיבות מסוימת, אם כי מינורית, לזה שהחומרים של המגזר שלנו מופיעים סוף סוף בספרות העברית הנכתבת היום. פעם לא היו בכלל בספרות העברית אנשים שחיו מעבר לקו הירוק, או נשים שחבשו כיסוי ראש, או גברים שלמדו חסידות. אני שמחה להיות חלק מהתהליך הזה, שרואים אותו יותר ויותר בשנים האחרונות, של הכנסת החומרים האלה לתוך כל החומרים שמהם הספרות נוצרת היום. לא זו המטרה, אבל זה משמח".

אבל יש בספר אמירות פוליטיות, שהן אמנם מאוד מוחבאות, אבל קיימות.

"כמו בחיים שלי, גם הדמויות בספרי חושבות מחשבות פוליטיות מדי פעם. וכך הן מופיעות בסיפור".

יש בספר אמירות מאוד חזקות על זוגיות. אין אפילו זוג מאושר אחד חוץ מזה שהתחיל את דרכו יחד לפני כמה שבועות.

"לא אמרתי לעצמי 'בואי נכתוב עוד ספר על זוגות לא מאושרים'. אני מקווה שכתבתי ספר על זוגות שמחפשים את האושר, ולכן יש להם סיכוי למצוא אותו. אני לא יודעת מה נקרא מאושר. זוג שחי חיים אמיתיים, ומרשה לעצמו להתחבט ולהתלבט, מתקרב בעיניי לאושר במידה שאפשר להתקרב לאושר בחיים האלה. אני לא חושבת שזוג מאושר זה זוג פלקטי, שלא חווה סערות ובעיות".

בספר את כותבת על פמיניזם. למיכל, האם ומנהלת האולפנא, יש מערכת יחסים מורכבת עם הפמיניזם.

"הנושא הזה מעסיק אותי כמו כל אישה בת זמננו, ואין לי דעות חד משמעיות לגביו. הכיף של לכתוב ספרות, מבחינתי, הוא גם לכתוב דברים לא נחרצים. כבר כמעט 20 שנה אני כותבת כל שבוע טור פובליציסטי שבו אני צריכה לכתוב 550 מילים ברורות וחד משמעיות. הכתיבה הספרותית, לעומת זאת, יכולה לבטא את המורכבות שיש בכל נושא, גם בפמיניזם".

אלון משרטטת התפתחות מאוד ברורה בין הדמויות הנשיות של הספר. מהסבתא של הסבתא של גיבורת הסיפור, אישה שהיא לכאורה חזקה אבל מושפעת מאוד מעולם הגברים, ומצטרפת אליו נגד ביתה; דרך הסבתא רבה, שיינא חוה, שנרמסת על ידי העולם הגברי בלי שקולה יישמע; עבור דרך הסבתא, דבורה, שהצילה את עצמיותה ועצמאותה, אם כי עשתה זאת בגיל מאוחר, ועד מיכל האם, מנהלת האולפנא, ששולטת בכל, כולל בבעלה, ביד רמה. לבסוף יש גם את בנותיה, יראת וענבר. ""יש התקדמות לטובה מדור לדור, אבל אני לא יכולה להגיד שאני בטוחה חד משמעית שזו התקדמות לטובה, ושלא היו יתרונות מסוימים גם לנשיות של פעם". מצד שני, גם מיכל, המגלמת אישה שדורסת כל מה שסביבה, היא אישה מושתקת, מסבירה אלון, "כי היא חושבת שהיא חזקה ושולטת, אבל כל המשימות שהיא מקבלת על עצמה הן כדי להשתיק את הקול האמיתי שלה, את עצמה".

אלון, ששימשה יועצת ראש הממשלה לענייני מעמד האישה בעת כהונתו הקודמת של נתניהו, חושבת שבעולם הדתי קורים דברים טובים למעמד האישה. לדבריה, יש יותר מודעות למקומה ההלכתי של האישה, מהפכה של ממש בבתי הדין הרבניים, מנייני נשים שהיא מחבבת (למרות שהיא עצמה מסתפקת בתפילה מאחורי הווילון בבית הכנסת) וכמובן לימוד תורה לנשים. "קשה להבין איך חיינו בלי הלימוד הזה לפני 15 ו-20 שנה בלבד". לגבי ארגון 'קולך', אלון מתנסחת בזהירות ואומרת שהיא "לא תמיד מרגישה בנוח עם הפעילות שלהן, כי לפעמים יש בה משהו לוחמני מדי לטעמי, ואני חושבת שבסופו של דבר הלוחמנות מזיקה".

לגלות היכן אנחנו קבורים

"האבן הזאת שמתי מצבה

באשר הוא סוף כל האדם

אשר ימות יונק עם איש שיבה

מן היון אשר ברא את האדם

ולקברות יובל אל ארץ טובה

כי שם ביתו שיבור לו האדם".

(עמ' 261)

הספר של אלון זרוע בכיתובי מצבות שצוטטו כלשונן מהר הזיתים, בשינוי שם הנפטר. הספר איננו מדכא, כפי שזה אולי עלול להישמע. מבחינתה של הכותבת, המוות מחייב את החיים. "במהלך הכתיבה הרגשתי שהמציאוּת מתערבבת אצלי לגמרי, אני כבר לא יודעת מי חי, מי מת, איפה החיים נגמרים ומתחיל המוות ולהיפך. תודעת המוות מזרימה באדם חיוניות, ומסייעת לו לתפוש יותר את המשמעות של הרגע. דווקא על רקע תקופת הפיגועים, שבה מתרחש הסיפור, מתחדדת ההרגשה שכל עוד אנחנו מהלכים על האדמה ולא מונחים מתחתיה, וכל עוד יש לנו עוד שעה אחת, אפשר לקנות את השעה הזאת, לתפוס אותה, ולחיות". בשלב די ראשוני של הטיוטה, היא מספרת, טענה העורכת של הספר שאולי לא כדאי ללכת על עלילה שגם חוזרת לפרעות תרפ"ט וגם מתרחשת בהווה של אינתיפאדה. "אבל כשרוצים להרוג אותך, אתה מרגיש כמה אתה חי", היא אומרת. המצבות שבספר מספרות את מי שקבור תחתיהן, ובעצם כל הספר מבחינתה של אלון הוא חיפוש של אנשים אחרי המקום בו טמנו את עצמם. מתברר, היא אומרת, שאנשים יכולים לקבור את עצמם עד אינסוף, זה מה שהגיבורים עושים וזה מה שכולנו עושים.

"הסיפור הזה הוא כולו עליי, כמובן, אני לא יכולה לכתוב על מישהו אחר. אולי ניסיתי לחפש באמצעותו את המקום שבו קברתי את עצמי, לשים מצבה ולהכריז: 'הנה, פה נטמנה', הנה אני".

הרצון לחיות ולהתנער מהמקום בו 'קברת את עצמך' לא תמיד מסתדר עם בית ועבודה ושיגרה של כלים וילדים. הנה, מיכל בורחת לים בזמן בו מתקיים טקס הסיום באולפנא שלה.

"הספר מדבר על היכולת רבת הערך להפוך את הדברים היומיומיים שלנו לחפצים, לרצונות, וכך הם לא סותרים את הרוחניות שלנו, אלא אפילו משרתים אותה. את מה שמיכל משיגה בבריחה לים, אפשר להשיג גם בקטן. אפשר למצוא פיסות של חופש בתוך שיעבוד חיי החומר, וצריך למצוא אותן. בסופו של דבר, יש לנו זכות גדולה מאוד כנשים, וכבני אדם בכלל, שהממד הארצי של קיומנו מכיל עולם ומלואו של משמעות ושל רוח".

לצורך כתיבת הספר לקח הרב בני את רעייתו אמונה לסיור בשכונת ניסן ב"ק הירושלמית, המופיעה בספר. בעלילה שזורים במדויק האירועים שהתרחשו בה בתרפ"ט. "לאנשי העמותה המיישבת את השכונה יש עכשיו כוונה לערוך בה סיורים ספרותיים בעקבות הספר, כמו שעושים במקומות אחרים", היא צוחקת. הרב בני עוסק מזה 30 שנה בחידוש היישוב היהודי במזרח הבירה, כולל שכונת שמעון הצדיק, הקמת הישיבה בקבר רחל וגאולת בתים בנבי סמואל.     

מלבד זאת, הוא עוסק בייסוד שדולות למען מדינת ישראל בפרלמנטים ברחבי העולם. לשדולה הפרו-ישראלית שהוא עומד בראשה יש היום, בקונגרס האמריקני ובעשרות פרלמנטים ברחבי העולם, תאים  של חברי פרלמנט הפועלים למען ישראל איש איש במקומו ובמדינתו. הוא מקדם את פעילותו זו דרך הנוצרים האוונגליסטים, שמאמינים שתחיית עם ישראל בארצו היא התגשמות חזון התנ"ך. אלון מבהירה שבניגוד לדברי המלעיזים, בעלה "מתרחק מהמיסיון כמו מפני אש, והוא גם מקפיד לא לגייס כספים או תרומות מכל גורם נוצרי שהוא". את הפעילות הוא מבצע תוך תיאום עם השדולה בכנסת, שבשעתו גם עמד בראשה.

הרב בני, מספרת רעייתו, מעודד מאוד את הכתיבה והעשייה הספרותית. "הרעיון של הקמת ספרית בית אל בשנת תשמ"ז היה שלו, וגם הרעיון שעמד מאחורי הקמת הישיבה בבית אורות היה, בין השאר, חידוש היצירה העברית".

אלון מדגישה שבעלה הוא לפני הכל ואחרי הכל איש של תורה. ההליכה לפוליטיקה, היא אומרת, היה סוג של אילוץ. היא שמחה שהעסקנים נשארו בפנים והוא מצא את עצמו מחוץ לתמונה, כי זה לא ממש מתאים להם.

בבית שכזה, הכתיבה הפובליציסטית שלך מתחדדת על ידי שיחה בשולחן ארוחת הערב?

"על ידי שיחות וחיים והקשבה למציאות. אני יכולה לגלות שהצבעתי 'מולדת' עוד לפני בני. בפעם הראשונה שרחבעם זאבי הי"ד רץ לכנסת, הייתי בין אלה שהצביעו בעבורו. האמנתי ואני עדיין מאמינה שרעיון הטרנספר - לא במובן הפופוליסטי שלו, אלא במובן של יישוב פליטי 48' - הוא הנקודה שאם רק היינו מתמקדים בה, והציבור היה תופש שזו הבעיה, הפלונטר המדיני היה עשוי להתחיל להיפתר. כשבני  נכנס לפוליטיקה הוא הצטרף למפלגת 'מולדת', גם מפני ששנינו נרתעים מעירוב דת ופוליטיקה על ידי מפלגות דתיות". לדברי אלון, המונופול שאנשים דתיים לקחו על היהדות והתורה בעיקר דרך הפוליטיקה אבל לא רק, מאוד הזיקה ויצרה דימוי לפיו היהדות שייכת לדתיים. "היום, ברוך ה', למרות זאת, רואים התקרבות של הציבור אל התורה בציר 'עוקף' דתיים. אבל הרבה שנים זה היווה חסם". גם לגבי ארץ ישראל, היא אומרת, המפלגות הימניות-דתיות הכריזו על מונופול בתחום השמירה על הארץ. כך נוצר מצב בו 43 שנה אחרי שחרור יו"ש, עדיין 'לב הארץ', כהגדרתה, הוא אקס טריטוריה עבור רבים מהישראלים. "אני לא רוצה שזה יישמע כאילו אני חושבת שמפעל ההתיישבות נכשל, ואני גם לא טוענת שאני הייתי עושה זאת טוב יותר. בסופו של דבר אני מאמינה בהתיישבות, חיה בתוכה וגאה בה מאוד. יחד  עם זה, אני כואבת את הנתק הזה בין ה'שטחים' ובין רוב הציבור".

 משהו חדש מתבשל?

"מתבשל כל הזמן ברוך ה'. אני מרגישה שעם כל זה שאני מתרגלת לספר הזה, ואני אפילו פה ושם מרגישה כלפיו רגש חיובי מסוים, עדיין לא הצלחתי לומר את הדבר הזה שאני כל-כך רוצה לומר, עדיין לא זכיתי לגעת בלב הדברים. נראה שאנחנו לא מצליחים באמת לומר את "זה", ולכן אנחנו ממשיכים תמיד לנסות שוב ושוב. אני חולמת לכתוב סיפור שיתקרב עוד יותר לדבר הזה שאי אפשר להגדיר אותו במילים, הדבר הזה שנקרא חיים, הדבר הזה שנקרא אדם, שהקדוש ברוך הוא שם אותו פה על פני האדמה ואמר לו לחיות. היכולת הזאת להתבונן ביצירה שלך ולראות 'והנה טוב מאוד', היא כנראה רק של הקב"ה. אני לא חושבת שלאדם יש יכולת כזאת. אולי הוא יכול להגיע לתוצאה של 'כמעט טוב מאוד פחות'".

ofralax@gmail.com