בשבע 396:הסופרת הקטנה

אסתי רמתי , כ"ח בסיון תש"ע

אמא שלי קוראת לי 'מפלצת ספרים'. "את לא תולעת ספרים", היא אומרת, "תולעים מכרסמות לאט לאט, אבל את טורפת ובולעת את הספרים שלך ברגע!"

אני באמת קוראת הרבה. את הספרים בספרייה השכונתית כבר סיימתי מזמן, והשנה עשיתי מנוי לספרייה העירונית הגדולה. אני אוהבת לקרוא כמעט הכל, אבל אני במיוחד אוהבת לקרוא על פיות. ויש סופרת אחת, אילנה ברגמן, שאני ממש מעריצה. סדרת הספרים שלה, 'חבורת היער הקסום', פשוט מרתקת, וכשיוצא ספר חדש שלה לשוק אני קונה אותו מיד. פעם אפילו כתבתי לה מכתב והיא ענתה לי!

חוץ מזה, יש לי סוד קטן – גם אני חולמת להיות סופרת. ואני לא רק חולמת - אני באמת כותבת סיפורים לפעמים. התחלתי לכתוב סדרה על פיה שקוראים לה יסמין, והיא מאוד אמיצה ונלחמת נגד מכשפה בשם איזולירבנד... אמא אומרת שהסיפורים שלי מקסימים, למרות שברור שזה מה שהיא תגיד, לא? האמת היא שעד לפני שבוע לא הראיתי את הסיפורים שלי לאף אחד, אפילו לא לאמא. פחדתי שהם משעממים ומטופשים, ושיצחקו עלי. אז מה קרה לפני שבוע, תשאלו? טוב, אני אספר לכם.

ביום שני נסעתי לסבתא באוטובוס. הייתי שקועה בדימיונות (בדיוק תכננתי איך יסמין בורחת מהעכביש הארסי המפחיד של איזולירבנד), כששמעתי את האישה שלפניי מדברת בטלפון הנייד שלה. זה לא היה מנומס להקשיב, אני יודעת, אבל מה יכולתי לעשות? "...אז את שומעת גילי? דיברתי עם העורכת היום על הפרק הראשון. היא אמרה שהוא בסדר גמור, אבל אני לא יודעת... הוא קצת משעמם וילדותי, לא? לא נראה לך שהסיפורים מתחילים לחזור על עצמם? את בטוחה? נו, אני מקווה שאת צודקת... טוב, הגעתי לתחנה, גילי. אני אחזור אלייך עוד מעט".

האישה קמה ממקומה, וראיתי שהיא גבוהה ורזה, עם צמה ג'ינג'ית ארוכה. הבטתי בה בעניין. לפי השיחה שלה, היא כנראה סופרת, אבל בטח סופרת מתחילה. היא נשמעה כל כך חששנית...

ביום שלישי אמא ואני נסענו ליריד שבוע הספר בעיר. אמא הרשתה לי לקנות שלושה ספרים שלמים, איזה כיף!

הסתובבתי מאושרת בין הדוכנים, מעיינת בזהירות בספרים החדשים, כשאמא נגעה לי בכתף. "הי, יפעת, בואי תראי! יש כאן משהו שיעניין אותך".

הרמתי את עיני וראיתי מולי שלט: "בדוכן מספר 46 תשב החל מהשעה ארבע הסופרת אילנה ברגמן ותחתום על ספרי סדרת 'היער הקסום'".

השעה היתה ארבע וחמישה, וצעדתי עם אמא לעבר דוכן 46. לא היינו שם הראשונים - קהל גדול כבר עמד שם. מה הפלא? מרוב צפיפות לא יכולתי לראות את הסופרת, אבל חיכיתי בסבלנות, ולאט לאט הצלחנו להידחף ולהיכנס למעגל הפנימי.

הרמתי את הראש ו... הי! זאת לא האישה מהאוטובוס?! בטח שזאת היא! את הצמה הג'ינג'ית הזאת הייתי מכירה בכל מקום. אז מה,  אילנה ברגמן הסופרת המקסימה פוחדת שהספורים שלה משעממים? לא הייתי מאמינה, אם לא הייתי שומעת את זה במו אוזניי. בכל מקרה, כשהצלחתי להתקרב אליה, אמרתי לה כמה שאני אוהבת את הספרים שלה, ושהם ממש, אבל ממש, לא משעממים... קיבלתי גם חיוך גדול, וגם חתימה.

באותו הערב אזרתי אומץ, הוצאתי את מחברת הסיפורים מהמגירה, והראיתי אותה בביישנות לאמא. וכמו שסיפרתי, היא ממש התלהבה, ואפילו אמרה לי שעם קצת אימון, היא חושבת שאני אוכל להיות סופרת אמיתית ביום מן הימים...

הלוואי!