בשבע 397: גול עצמי

שמואל אדלמן , ה' בתמוז תש"ע

משחקי כדורגל מעולם לא היו הצד החזק שלי. גם השתתפות במשחקים הכוללת שקיעה בכורסא והעברת הוראות לשחקנים דרך מסך כלשהו איננה מהתכונות הבולטות שלי. ואולם, עם פרוץ המונדיאל בדרום אפריקה התחלתי לחשוד שאולי משהו אצלי לוקה בחסר. לא רק תוכניות הספורט אלא גם תוכניות האקטואליה מקדישות זמן רב לכדורגל ופוליטיקאים מנתחים את מצבנו במושגים של מאמני כדורגל. תיבת המייל שלי הופצצה בהצעות לצפייה במונדיאל במסכי פלזמה חדישים, שרק כדי למקם  אותם בסלון הבית אצטרך לשבור קירות ולעבור על צווי ההקפאה. למי שחושב שרק העולם החילוני חולה מונדיאל אני יכול לספר שבאחד מעלוני השבת שעברה מצאתי פרסומת למסעדה כשרה למהדרין שבראשה מתנוסס כיתוב ובו הנימוק האמיתי לבוא: "משדרים מונדיאל".

האם הציבור אכן כל כך צמא למונדיאל או שמא התקשורת היא זו שמעלה את הנושא לסדר היום והופכת אותנו בעל כורחנו לשותפים?

פרופ' שמואל ליימן-וילציג ממגמת תקשורת, במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן מנסה להשיב:

"קיים אחוז מסוים (להערכתי כחמישית של המדינה), שמאוד מתעניינת במונדיאל, וכל העליהום התקשורתי מופנה אליהם. מבחינה עיתונאית ופרסומית גם יחד, כדאי לתקשורת ולמפרסמים להתמקד בהם. כלל הוא שקהל 'שרוף', אפילו אם הוא קטן - כדאי להפנות תכנים אליו. שאר הקהל כבר ימצא אפיקים אחרים בשלושת שבועות אלה. כמובן, שעם הכיסוי התקשורתי הענק ישנם אחרים בציבור שנגררים.

באשר לשאלה האם לעיסוק האובססיבי בכדורגל ע"י התקשורת יש השלכות שליליות מהותיות, מסביר פרופ' ליימן-ווילציג שלכל הגזמה יש מחיר: "שמעתי לפני שבוע ברדיו עורך דין שעשה מחקר במונדיאל 2006 וגילה שאחוזי הגירושים (התחלות התהליך) עלו ב-55 אחוז בחודשיים בארץ אחרי תום המונדיאל הקודם.  כלומר, בהחלט יש נזקים. מצד שני, לקהל אשר החיים שלו 'משעממים' המונדיאל מפיח קצת חיים".

ניתן רק לקוות שהתקשורת המקומית והעולמית תעסוק בעיקר ביחסי הכוחות בין נבחרת ברזיל לאיטליה ולא בדיונים קדחתניים אחרי מעשיה של ישראל.