בשבע 397: הפילהרמונית בבגדי שבת

אפרים לופט עושה מוסיקה יהודית בלי גיטרות חשמליות וסקסופונים, אבל עם ליווי של הפילהרמונית, והתוצאה – קונצרט מרגש.

אמציה האיתן , ה' בתמוז תש"ע

זהו, הרמתי ידיים. בשבוע שעבר החלטתי שלא אכתוב יותר על מוסיקה של שירי שבת, לפחות בחודשיים-שלושה הקרובים. ההחלטה החזיקה מעמד בערך כמו הדיאטה - פחות משבוע.

גם הפעם יתארח במדור דיסק עם שירי שבת, וגם הפעם מדובר ביצירה ייחודית, שלא דומה לשום דבר שהיה כאן לפני כן. זהו פרויקט של אדם אחד, אפרים לופט שמו, שנקעה נפשו מהשירה החסידית המודרנית, זו שלטענתו לקחה מאומות העולם את הקצב החזק, הפנייה אל המכנה המשותף הנמוך וגירוי כוחות הנפש הפחות ראויים. לופט הקים בזמנו את הוועד לנגינה יהודית, שבא לשחזר את אותה תמימות ושמחה יהודית מקורית, שהתאפיינה בכלייזמר המסורתי. במהלך השנים הוקם גם ועד רבנים לנגינה יהודית, שאמור לתת מעין תעודת הכשר תורנית לכל דיסק מוסיקלי, התואם את כללי הוועד. בינתיים הספיק ועד זה לתת הכשר לאלבום מוסיקלי אחד ויחיד: 'השיר והשבח – המבדיל'.

אפשר להיכנס לפולמוס ארוך, ואפילו מעניין, בנושא הכללים לנגינה ושירה יהודית. בחוברת המצורפת לדיסק מודפסת רשימת כללים שכזו. עם חלקה אני מסכים לחלוטין ("בשמחות, חייבים להיזהר מאוד להציג את הנגינה והשירה בצורה המתאימה לשמחה של מצווה, ולא להפוך אותה למסיבה של הוללות וקלות ראש"), ועם כללים אחרים דווקא יש לי ויכוח עקרוני ("הגיטרה החשמלית וגם גיטרת הבס אינן מתאימות לנגן מוסיקה יהודית, וגם יש להימנע מלהשתמש בסקסופון"). אך מבחינתי עיקר ההישג של האלבום הוא לא בחוברת המודפסת, אלא במוסיקה הנשמעת. לופט החליט להראות לעולם שאפשר לעשות מוסיקה יהודית גם בלי גיטרה בס וסקסופון, ומבלי לפגוע בעור התוף של המאזין המצוי. לשם כך הוא בחר ניגונים חסידיים, חלקם מוכרים מאוד (וואלס מודזיץ, 'לכה דודי' של צאנז, ואפילו 'אזמר בשבחין', ששולי רנד מבצע באלבום של קרדונר), וחלקם ממש לא ('יגדל אלוקים חי' של החזן ישראל לוי , 'אשת חיל' של ר' יוסף אשכנזי ועוד). לופט פנה לאפיק מקורי שלטעמי היה הברקה בלתי רגילה. הוא הזמין את נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית ללוות את המקהלה שהקים לצורך ההקלטות. הוא מספר שהם אפילו התחברו למילים ולעומק המנגינות, אך בעיקר ניגנו היטב את התווים שהוכתבו להם, על ידי המעבד אורי ברנר, ולופט בעצמו. התוצאה פשוט מרהיבה. הליווי של השירים נשמע כמו קונצרט של הפילהרמונית, על כל מרכיביו – כלי הקשת הרבים שמכניסים נשמה בלי סוף, כלי הנשיפה הייחודיים (טרומבון, קרן יער וכדומה) ואפילו התוף הגדול של הפילהרמונית, שמכה במקומות הנכונים, אך לא מוביל את הקצב (מטיבי אוזן אף יוכלו לזהות את המקור הקלאסי של הפתיח לשיר הראשון – מי שיזהה את המקור המדויק יקבל ממני דיסק מתנה). השירה של חבורת הזמרים והחזנים עושה רק טוב לשירים, וגם מי שלא גדל על ברכי החזנות הקלאסית, יוכל ליהנות משירתם של חברי המקהלה והסולנים.

מכיוון שכבר עברתי את המכסה המוקצבת לי, אומר בקצרה כי האלבום הזה מצליח לחדש, לרגש ובעיקר להנעים, למאזינים היותר רגישים שבינינו, ואני כבר מחכה בקוצר רוח לאלבום הבא בסדרה.

Seret@etrog.tv