בשבע 397: המעגל מתחיל להיסגר

מסקנות ועדת החקירה בעניין הטיפול במפוני הגוש הן צעד חשוב בכיוון הנכון. כעת נותר לוודא שהממשלה מאמצת אותן באופן מעשי.

ח"כ אורי אריאל , ה' בתמוז תש"ע

מים רבים זרמו מול החוף הזהוב של גוש קטיף ובנחלי השומרון מאז אותו יום מר ונמהר, בו גורשו מבתיהם אלפי אנשים תוך רמיסת זכויותיהם, כבודם וממונם. כמי שליווה את המאבק מראשיתו, עוד בימים שהיה רק הכרזה ראשונית של שרון, דרך הניסיון הנואש להציל את הגוש בעזרת מחאות אזרחיות, ועד לליווי היומיומי של המגורשים בדרכם החדשה – הדו"ח הסופי של ועדת החקירה לטיפול במפוני גוש קטיף מסמל מבחינתי את תחילתו של סגירת המעגל שנפתח אז. כל מה שהזהרנו עליו, בתקשורת ובדיונים הארוכים והסיזיפיים של ועדות הכנסת שעסקו בגיבוש חוק ההתנתקות, התברר כנכון וקיבל גושפנקא של ועדת חקירה ממלכתית.

התרענו על העדר מקומות מגורים למפונים. התרענו על הפגיעה בקהילות, על החוק האטום לפיצוי המגורשים שאין בו דבר מלבד התעמרות והתעללות במגורשים. והזהרנו על כל אותם נפגעים שהמדינה לא נתנה את דעתם עליהם, כמו  שוכרים פרטיים, בעלי עסקים, חקלאים ובעלי  מפעלים במחסום ארז. כל אלו מככבים גם בדו"ח הוועדה.

כשמסתכלים מה קיבלנו בתמורה לגירוש הכושל, הכאב נעשה חד אף יותר: המצב הבלתי נסבל בשדרות וביישובים העוטפים  אותה; מדינת הטרור החמאסטנית שצצה בגבולנו; חטיפתו של גלעד שליט; מבצע 'עופרת יצוקה' הכושל והמצב הבלתי אפשרי שבו אנו נתונים כעת, עם המצור-לא-מצור על עזה. כל אלו הם נושאים שאינם קשורים למפונים ולכן לא נידונו בוועדה, אך הם תוצאה ישירה של אותה מנהיגות מופקרת שהיתה בימי הגירוש.

כפי שאני רואה את הדברים, למרות שחלק ניכר מהמסקנות המעשיות שמצוינות בדו"ח הן חיוביות וברוב המקרים מצדיקות את טענות המתיישבים, בכל הנוגע לעתיד, המבחן הגדול של שיקום המפונים עוד לפנינו. את זאת אני למד משתי דוגמאות:

ראשית, במהלך יום  פרסום הדו"ח לא הודיע ראש  הממשלה, שקיבל את הדו"ח לידיו באופן אישי, שהוא מאמץ את מסקנותיו. אמירות אמורפיות ש"נבחן את הדו"ח ונלמד את הממצאים", יכולות להעיד כי הוא אינו מעוניין ליישם את המסקנות במלואן, כפי שנכתבו.

שנית, לפני חמישה חודשים הייתי נוכח בהסכם שחתמו עם הממשלה בעלי עסקים שמקור פרנסתם נגוז עם הגירוש מהגוש. אנשים אלו ויתרו על הרבה מהמגיע להם על פי דין, כדי שלפחות יזכו לסכום כלשהו איתו יוכלו להשתקם. את ההחתמה ליוותה הבטחה של משרד ראש הממשלה כי התיקון לחוק, שיממש את ההסכם עליו חתמו, יוגש לכנסת במהירות. למרבה הפלא, מאז ועד עתה אין אפילו טיוטת חוק. בקצב הזה, באופן ריאלי, ייקח עוד לפחות שנה וחצי עד שהמגורשים הללו יזכו לפיצוי.

אני מאמין שהחברה בישראל לא תסבול את הזלזול הזה, וודאי שחברי הכנסת אסור שיסבלו את זה. ביחד עם יו"ר הקואליציה זאב אלקין ועם חברי השדולה למען מפוני גוש קטיף, נפעל כדי להגיש בהקדם חוקים עצמאיים שיעזרו לפתור את חלק מהבעיות שמציג הדו"ח. אני מקווה שנצליח להעביר אותם בקריאה טרומית עוד במהלך המושב הנוכחי של הכנסת, שמסתיים בעוד חמישה שבועות.

לסיום, אני רוצה להתייחס לדברים שעלו, כאילו ההנהגה הרוחנית היא זו שהפריעה לשיקום המפונים. לטעמי, זוהי אמירה חמורה שאין לה דבר עם האמת. ההנהגה הרוחנית עזרה, ועדיין עוזרת, לאלפי המפונים, והעובדות מדברות בעד עצמן: ראשית, לא היה פצוע אחד – לא מכוחות הביטחון ולא מהמגורשים, וזאת למרות השב"חים הרבים שמלאו את הגוש. זו היתה שליטה מושלמת של התושבים וההנהגה במצב ולדעתי זהו אות כבוד להתנהלותם. מעבר לכך, ללא הליווי הרוחני התומך, מסופקני אם הקהילות היו מצליחים להישאר ביחד. לולי רבני הגוש, יש לי הרגשה שחלק גדול מהקהילות היו במצב הרבה יותר קשה.

מאז הגירוש, לכל מקום אליו אני הולך, אני נושא עימי את הצמיד  הכתום המפורסם. תמיד אמרתי כי בבוא היום, כשלכל המפונים יהיה בית משלהם, אזרוק אותו לפח. עם פרסום הדו"ח, אני יכול רק לקוות שהיום הזה קרוב מתמיד.