בשבע 397: הרחבת תחומין

הכרך ה-30 בסדרת כרכי 'תחומין', אשר קנו להם שביתה בכותל המזרח של ארון הספרים הציוני-דתי, משקף את העיסוק של רבני הציונות הדתית במגוון רחב של תחומים הלכתיים עכשוויים, ולא רק בהלכות מדינה.

הרב פרופ' נריה גוטל , ה' בתמוז תש"ע

כרכי 'תחומין' קנו להם שביתה, זה כבר שלושים שנה, בכותל המזרח של ארון הספרים התורני הציוני-דתי. בין חודש ניסן ל'שבוע הספר', כמעט 'תמידין כסידרם', רואה אור כרך חדש, והשנה, בשעה טובה - הכרך השלושים.

לאחרונה שמעתי טענה כי 'תחומין' אינו ממלא את ייעודו כדבעי, לפי שרוב מאמריו אינם ממוקדים בסוגיות 'תורה ומדינה', ויכולים היו להתפרסם גם בארץ וגם בגולה, גם אחר קום המדינה אך גם לפניה. בכנס שנערך לאחרונה הציג פרופ' ידידיה שטרן טענה זו, תוך שהוא מיידע כי בזמן הקרוב יתפרסם מחקר מקיף בשאלה זו ובו תוכח הטענה.

למעשה, המערכת עצמה "מודה" בעובדות ומציינת זאת בהקדמתה. לצערי, העורכים לא עשו בכרך זה את שנהגו לעשות בעבר, ולא צירפו לו מפתח מפורט ומקיף לכל מאמרי 'תחומין' (לדידי, טענתם על זמינות תקליטורי 'תחומין' יותר מתמוהה - בדרך זו ניתן לייתר גם את הדפסת הכרך עצמו...). עובדה זו מקשה קמעא על ביסוס הטענה, ואולם מכירי 'תחומין' יודעים גם ללא מפתח שכזה שאכן דברים בגו, ובלבד שההגדרה היא כאמור מעלה - מאמרים שלא היו יכולים להיווצר שלא על רקע כינונה של מדינת ישראל.

לא רק הלכות מדינה

אלא שיש מקום להרהר בצידוקה של הגדרה זו: האומנם על עורכי 'תחומין' להימנע מהכללת מאמרים הלכתיים-מעשיים שאינם תלויי-מדינה?

הנה, ניטול לידינו את הכרך האחרון וננסה לראות בו אבן בוחן. כלולים בו למעלה מ-50 מאמרים המסווגים לתחומי שבת ומועד, צבא וביטחון, רפואה, חברה, אישות ומשפחה, משפט, משק וכלכלה, מצוות וקיומן, איסור והיתר. מטבע הדברים, בתחום שבת ומועד רוב-ככל המאמרים מתייחסים לגלובוס כולו - ולאו דווקא ארץ ישראל, ולהיסטוריה כולה - ולאו דווקא העת החדשה וקיום מדינה. בשל כך כלולים בו מאמרים שעניינם "רשות היחיד לעניין עירובין", "חיוב נשים בלחם משנה", "טיפול בחבלות בשבת - פריקה, נקע ושבר", "עליית אבל לתורה בשבת 'שבע ברכות' של בנו" וכן "קריאת מגילה על ידי חרשת בעלת שתל קוכלארי". יצאו מן הכלל שני מאמרים מתוך שבעה. מאמר שדן ב"קביעת תענית וקינות על חורבן גוש קטיף", מאמר שאכן נולד כתוצאה מסיטואציה ארצישראלית, ציונית-דתית, אם כי - לצערנו הגדול - במובן הרע של המילה; ומאמר נוסף: "תנור חשמלי לצליית הפסח", עניין מקדשי מובהק.

הפרופורציה עוד פחות "טובה" במדור המאמרים הדנים ברפואה: שמונה מאמרים שכולם לא ייחודיים למדינה, וכך גם במדור אישות ומשפחה: תשעה מאמרים, ואף לא אחד ייחודי למדינה. במדורים אחרים יש לעתים מקום להרהר בשאלת השיוך למדינה: מאמר על "רב ראשי - דרישות המשרה ודרכי הבחירה", או "פיטורי רב" - האם אלו נושאים ייחודיים למדינה? נכון שההקשר מקומי, אך למעשה הדיון יכול להתקיים בכל אתר ובכל עת. כך גם "שכר בתים ופועלים שהושבתו עקב מבצע צבאי" או "גדרי היתר לפנות לערכאות", או "תעודת כשרות במקום פריצות" וכדו', שאומנם נולדו על רקע מקום וזמן, כאן ועכשיו, אך למעשה הם אינם ייחודיים לא למדינה ולא לציונות דתית.

יתרה מזאת - אפילו המדור 'צבא ובטחון' כולל אסופת מאמרים שאינם בהכרח ייחודיים. למשל, מאמר הרבצ"ר הדן בשאלה "האם עיסוק צבאי פוטר מתפילה", וממקם את הדיון על רקע סיטואציה צה"לית מובהקת של תרגיל "מתגלגל" ודחיית תפילה בשל כך. ברם, למעשה עיקר המאמר נסוב על גדרי "העוסק במצווה פטור מן המצווה" ככלל, והחלת גדרים אלה, הכלליים, על נדון דידן. וכך גם "גילוי עריות למען בטחון המדינה", "שחרור שבויים 'במחיר מופקע' שאיננו כספי" ועוד.

לאמיתו של דבר, דומני כי כנושאים ממש ייחודיים ניתן להצביע בכל הכרך כולו רק על מאמר אחד, זה שדן בשאלה "האם מברכים 'מציב גבול אלמנה' רק על יישוב חדש". אפילו המאמר שדן בשאלת "השבת אבדה בכותל המערבי" מייד מוסיף - אפילו בכותרת - "ובמקומות ציבוריים", שכן לא "הכותל" הוא העניין כאן. וכך גם "מיחזור עלוני בתי כנסת", "הצגת גופות אדם בתערוכה", "ברכת העולה לגדולה" ועוד ועוד.

אלא שבעיניי, כל הטענה מעיקרא ליתא. להבנתי, הקובץ מיועד לעיסוק במכלול שאלות הלכתיות מעשיות המעסיקות את הציבור, בין אם הן "תלויות בארץ" ובין אם לאו. וכי יהודי ארצישראלי ואף ציוני-דתי פטור מלתת דעתו לשאלת "תומכת לידה (דולה) בשבת" רק משום שהיא מעסיקה גם את עמיתו שבניו-יורק? האם הוא לא אמור לדעת אם קיים "היתר ייחוד על ידי מצלמת אינטרנט", רק משום שהשאלה רלוונטית גם לעמיתו שבפריס? האם אינו אמור להשכיל בשאלת היחס ל"הנהגות האר"י בהלכה" רק משום שגם עמיתו שברומא מתעניין בדבר?

לשון אחר: הקובץ עוסק בסוגיות הלכתיות-מעשיות עכשוויות, יהיו אשר יהיו, כולל גם נושאים המצויים בזיקה למדינה. בכך אין שום פסול; אדרבה, וכאמור, מידי שנה הדעת מתעשרת ומתברכת.

מזה ומזה אל תנח

אם יש מקום לתהייה, הרי היא צריכה להיות מנוסחת על דרך השלילה: מדוע כמעט ולא מתקיים - ולא רק ב'תחומין' - דיון הלכתי בסוגיות מדינתיות שעודן על הפרק? האם העובדה שממעטים יותר ויותר לכתוב מאמרים הלכתיים בענייני משרדי הממשלה השונים ותפקודם אליבא דהלכתא, אינה אומרת דרשני? מתי נותחו בנק ישראל ומדיניותו לאור ההלכה? האם להלכה אין מה לומר על 'תוכנית ויסקונסין'? על היחס לעובדים הזרים וילדיהם? האם כרכי 'התורה והמדינה', בשעתם, ומאמרים לא מעטים שנכתבו מאז, כבר מיצו את הסוגיות? ודאי שלא! אפילו לגבי היסודות - שלטון, בחירות, מינויים, רשויות - נותרו הרבה סוגיות "פתוחות" - על אחת כמה וכמה כאשר נושאים אלה מתחדשים חדשות לבקרים. מה מביא אפוא לפיחות העיסוק בנושאים אלה?

מסופקני אם מדובר בתשובה אידיאולוגית, כזו שתטען כי הציבור הציו"די (ציוני-דתי), שלא לומר החרד"לי, מתרחק יותר ויותר מהמדינה. אמירות מעין אלה אומנם רווחות בתקשורת, אך אליבא דאמת הן לוקחות מיעוט קטן - גם אם קולני - ועושות אותו חזות-כל, דבר שרחוק מאוד מאוד מהאמת. רוב מוחלט של הציבור הציו"די לא התנתק מהמדינה; להיפך, הוא ממשיך לראות בה "יסוד כיסא ד' בעולם", גם אם לעתים הכיסא קצת מתנדנד ומקרטע.

יתכן שהתשובה הפוכה: המטוטלת התאזנה. תלמידי החכמים הציו"דיים רואים חשיבות בליבון הלכות שבת לא פחות מליבון הלכות מדינה, סוגיות רפואה לא פחות מסוגיות צבא, נושאי אישות לא פחות מענייני ציבור. מזה ומזה אל תנח. אם כך הדבר, הרי תוצרי המאמרים הם השתקפות של חזרה לאיזון. ועדיין, יש מקום לעודד כתיבה תורנית הממוקדת ב"תורה ומדינה", כדוגמת פרויקטים אותם נטל 'צומת' על עצמו בעבר (משטרה לאור ההלכה וכדו').

מעגל כותבים מורחב

במקביל לאיזון, ואולי גם בשל כך, מתקיימת תופעה נוספת: תלמידי חכמים שאינם מזוהים עם הציבור הציו"די ובכל זאת מוצאים ב'תחומין' בימה תורנית ראויה. כך הרב נויבירט, הרב אשר וייס, הראשל"צ הרב עמאר, הרב ז"נ גולדברג, הרב זילברשטיין, הרב יצחק יוסף ועוד (אם כי ניכר 'מאמץ' מלאכותי קמעא להכניסם - חלק ניכר ממאמריהם ב'תחומין' כלל אינו חדש ומקורי). אם יורשה לי, פעמים שהכללה זו מופרזת לחלוטין. אינני יודע מה מקום ראתה המערכת לפרסם את מאמרו של הרב אברהם ח' שרמן על "סמכות גדולי הדור בנושאי אישות וגירות" (וחבל שתגובתו הבהירה של הרב י' רוזן לא צויינה ב'תוכן' הספר). מאמר מוטה ומגמתי זה, לא רק מסלת במקורות, בחינת דין הניין ודין לא הניין לי, ולא זו בלבד שכל-כולו מכוון לקעקע את המעש הציו"די בנוגע לגיור, אלא שמכללא נובעת ממנו הנחה שהרב שרמן יודע ומוסמך להכריע מיהם גדולי הדור (יש לכם ניחוש?) ומי אינם אלא "קטני הדור"... דומני ששיקול דעת ראוי היה מותיר את פרסום המאמר לבימה אחרת, ולא נותן "לכבוש את המלכה עימי בבית". הגיעה השעה להעביר נמיכות קומה זו של הציונות הדתית מן הארץ.