בשבע 397: בדרך אל הבג"ץ האחרון

היעדר הריסון של אדמונד לוי וחוסר המנהיגות של דורית בייניש מובילים להפיכת ההפרדה העדתית בעמנואל לערך מקודש שיש למסור עליו את הנפש.

יאיר שפירא , ה' בתמוז תש"ע

היעדר הריסון של אדמונד לוי וחוסר המנהיגות של דורית בייניש מובילים להפיכת ההפרדה העדתית בעמנואל לערך מקודש שיש למסור עליו את הנפש. ובפסק הדין האנטי-חרדי השני שניתן השבוע בפרשת קיצבאות אבטחת ההכנסה, הרחיבו שופטי בג"ץ עוד יותר את סמכותם לבטל חוקים. פרשת אדם מלול: הפרקליט הצבאי הראשי נגד קצינים אמיצים ודוברי אמת.

לפני שנות דור ויותר פרסם מאיר עוזיאל, מי שהיה אז בעל טור סאטירי במעריב, סיפור דמיוני על עולה מרוסיה הדורש מממשלת ישראל לפעול למען החזרת רכושו, שהוחרם בידי שלטונות ברית המועצות. ממשלת ישראל לא ששה כמובן להתעמת עם המעצמה הקומוניסטית, אך האיש לא מתייאש ועותר לבג"ץ. השופטים בסיפור נענים לו, קובעים כי הצדק עימו, וכי על ממשלת ישראל לעשות הכול כדי לסייע בהחזרת הרכוש, גם במחיר של מלחמה עם הדוב הרוסי. עוזיאל סיים אז את טורו במילים "זה היה הבג"ץ האחרון".

לפני מעט יותר משש שנים נדרשה ממשלת ישראל על ידי שופטת בית המשפט העליון דאז, דליה דורנר, להבהיר מהו הסכום המינימלי הדרוש לאדם כדי לחיות בכבוד. דורנר, שהיתה אז בשלהי כהונתה, שובצה לעמוד בראש הרכב בעתירה שגרתית של ארגונים סוציאליסטיים, אשר ביקשו לחייב את הממשלה להחזיר ליושנה את מדיניות הקצבאות, שקוצצו שלוש שנים קודם לכן. הממשלה, שהבינה כי היא עומדת בפני תקדים בו תמצא עצמה מתמקחת עם השופטים על גובה תשלומי העברה, סירבה בנימוס לצו של דורנר. משבר חוקתי עמד בפתח, ונשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, התערב ונטל מהשופטת העיקשת את ראשות ההרכב. ברק הבין את גבולות הכוח של בג"ץ ואת המחיר הכבד שישלם בית המשפט, ואיתו החברה בישראל, אם שופטיו ייצאו לקרבות אבודים אל מעבר לגבולות הללו. איש מהם לא היה פיקח פחות ממאיר עוזיאל. איש מהם לא רצה שעל שמו יירשם הבג"ץ האחרון. דורנר פרשה מהתיק, וברק הרחיב את הרכב השופטים והוביל לדחיית העתירה הנפיצה. רק שופט אחד לא נענה לנשיאו, והתעקש על פסק דין שיוביל להתנגשות בלתי נמנעת ובלתי חכמה עם הכנסת והממשלה. היה זה השופט אדמונד לוי.

השיבוץ האומלל של השופט לוי כראש ההרכב בבג"ץ עמנואל לא התעלה מעבר לרף תבונת הקופירייטר, לפיה שופט דתי מזרחי יטפל בבעיה של חרדים מזרחיים. גם כשחוסר התבונה הפוליטית של לוי החל מהבהב באורות אדומים, לא קמה לדורית בייניש התבונה המנהיגותית להרחיב את ההרכב בשופטים נבונים, להתייצב בראשו, ולרשום ניצחון מזהיר על הגזענות.

את הקרב המשפטי הזה היה אפשר לסיים לפני מספר חודשים, כשבנות חסידות סלונים בעמנואל מצאו את עצמן בבית ספר מאולתר. בג"ץ היה עושה אז את תפקידו. עו"ד יואב ללום היה יוצא כמנצח. המסר כי מי שמתעקש על קריטריונים גזעניים יאלץ לראות את ילדיו לומדים במקלט ללא ציוד, עם מורים ללא משכורת, היה תקיף דיו.   

אך לוי ביקש צדק מושלם על פי טעמו, וכדרכם של רודפי הצדק המוחלט הוא זיכה אותנו, ועוד יזכה, במנות גדושות של עוול. הוא פגע בסדרי הדין כאשר צירף רק בדיעבד את הורי התלמידות כמשיבים בעל כורחם לעתירה. הוא פגע באופן בוטה בזכויות האזרחיות הבסיסיות ביותר כאשר הטיל עליהם קנסות דרקוניים ועונשי מאסר מופרכים, וכל זה בגלל שלא נענו לצווים שהוציא נגדם בחוסר סמכות. הוא הפך את ההפרדה העדתית בחינוך החרדי לערך מקודש שיש למסור עליו את הנפש. הוא הסיג לאחור את לגיטימיות הפנייה לבית המשפט של נעשקים ומופלים בציבור החרדי. ובעיקר, הוא יציג את בג"ץ ככלי ריק כאשר בסופו של דבר, בעמנואל, ילמדו בנפרד אשכנזים וספרדים.

עוד נגיסה

פחות מסעירה, אך לא פחות חשובה, היתה זירה אחרת בהתגוששות בין הציבור החרדי לשופטי בג"ץ. עשר שנים נדרשו לשופטים להכריע בעתירה, ולשלול מאברכי הכוללים את זכות היתר שהעניקה להם אפשרות לקבל הבטחת הכנסה. למרות המחאות בציבור החרדי, נראה כי לפחות לציבור זה העניין יביא רק ברכה בכנפיו. מדובר היה בקיצבה שהיא בעיקר מלכודת. כדי לא לאבד הכנסה עלובה של כאלף שקלים בחודש, נדרשו למעשה שני בני הזוג לא לעבוד, ולא להחזיק רכב או רכוש מניב כלשהו. הקיצבה גזרה עוני מרוד על כל מי שביקש ליהנות ממנה.  נציגי החרדים בכנסת יידעו איך להחזיר ליושבי הכוללים את הכסף בדרכים אחרות. יש לקוות שהן יהיו מוצלחות יותר.

אך אם מהאברכים נשללה קיצבה של אלף שקלים, מהדמוקרטיה הישראלית שלל פסק הדין הרבה יותר. בפסק הדין התקדימי נגסו לעצמם השופטים עוד נתח שלטוני על חשבון  המוסדות הדמוקרטיים. אם בעבר נטל לעצמו בית המשפט העליון, במסגרת המהפכה-הפיכה החוקתית של אהרון ברק, את הזכות לפסול חוקים של הכנסת אם הם לא מתיישבים בעיניו עם חוקי יסוד, הרי שעתה נקבע כי השופטים יוכלו לפסול חוקים גם אם הם מתנגשים עם 'חוקי מסגרת'. שננו נא את המושג החדש. לעת עתה פסק הדין מגלה כי 'חוק יסודי התקציב' הוא 'חוק מסגרת', אך חזקה על השופטים כי בעתיד הם יגלו את אוזנינו אלו עוד חוקים נמנים בקטגוריה.

את דעת הרוב בפסק הדין כתבה הנשיאה בייניש, אך הוסיפה עליה השופטת איילה פרוקצ'יה פסקאות אחדות המטעימות באוזנינו מספר תובנות מעולמה של השופטת. על פי פרוקצ'יה, לצד שירות צבאי ותשלום מיסים, מוטלת על כל אדם בחברה חובה אזרחית לקנות מושגים בסיסיים של השכלה אוניברסאלית. השופטת גם מונה כאחד "הערכים הבסיסיים המשותפים לכל המגזרים, המצויים בבסיס קיומה הפיסי והערכי של המדינה" את השיטה החוקתית שהנהיג  השופט אהרון ברק.

מחירה של עדות אמת

עתירה אחת של ארגונים פרו-פלשתיניים לבג"ץ, וכתבה מלטפת אחת במוסף הארץ, הספיקו לפרקליט הצבאי הראשי, האלוף אביחי מנדלבליט, כדי להחליט לפתוח בחקירה נגד אל"מ איתי וירוב וסא"ל שמשון הרוש. השניים העידו במשפטו של סגן אדם מלול, שהואשם באלימות כלפי ערבים בעת פעילות מבצעית. בעוד מפקדיו הבכירים ביותר של מלול, כמו האלוף גדי שמני, דורשים בבית המשפט בשבח עצמם, התייצבו סא"ל הרוש ואל"מ וירוב לצידו של פקודם, והצהירו בבית הדין כי האלימות שהפעיל היא חיונית לפעילות במקרים רבים.

בצעד עלוב במיוחד, וספק חוקי, ננזפו הקצינים בידי שמני והרמטכ"ל על עדותם בבית הדין. ארגוני שמאל עתרו לבג"ץ וביקשו יותר, אך השופט מלצר תהה היאך אפשר לחקור ולהעניש אדם על עדות שנתן בבית משפט. העתירה הוקפאה עד לסוף משפטו של מלול, והשבוע כאמור החליט מנדלבליט לפתוח בחקירה.