בשבע 397: שאלת השבוע- אובדן הגבריות הישראלית

טלי פחימה המתאסלמת - עשב שוטה, או התפתחות טבעית של הקצנה שמאלנית?

גיל רונן , ה' בתמוז תש"ע

טלי פחימה התפרסמה בפעם הראשונה כאשר נהתה אחר מחבל כריזמטי מג'נין. כעת, לפי הראיונות עמה, היה זה קסמו של השייח' רא'אד סלאח ששיכנעהּ להתאסלם. מאוד לא נעים להודות בכך, אבל ייתכן שפחימה מבטאת, בדרכה המוחצנת-מוקצנת המערבת אישי ופוליטי, תחושת עומק של חלק מהציבור, שהעוצמה והחוסן האמתיים נמצאים כיום אצל הערבים. בני אדם, ונשים במיוחד, מבקשים לחסות תחת כנפו של החזק.

כבר עשרות שנים שהמוח היהודי נשטף בתעמולה משוכללת מבית היוצר של חוגי השמאל המגדרי-חתרני, המטשטשת את הזהויות המיניות ונוטלת מהחברה את אונה. בשיחָדש הישראלי הפכה העמידה על כבוד למאצ'ואיזם נקלה, 'כיבוש' הפך לקללה, ולמילה 'גבר', שנחשבה פעם לגדולה שבמחמאות, יש היום צליל פלילי. ה'אלימות', כידוע, היא "כירסום יסוד הדמוקרטיה", ויש לבודד אותה ולהוקיעה (ולא את הרשעות, למשל, או את אי-הצדק).

לערבים אין הבעיה הזו: הם אגרסיביים, כובשים ואלימים, והם דוחקים אותנו בצורה זו אל הפינה, סנטימטר אחרי סנטימטר. הם יודעים את מה ששכחנו: בלי כבוד – אין ביטחון. האיש דרכו לכבוש, וטוב שכך. הגבריות קשורה לגבורה, לעוז ולעוצמה, שבלעדיהן העם אבוד. הזכות להפעיל אלימות היא יסוד הגדרתה של הריבונות.

תפקידם העליון של האינטלקטואלים השפויים בתקופתנו הוא לפרק ולחשוף את השיחָדש החתרני ולהחזיר לגבורה את הלגיטימיות שלה. פחימה היא רק נורת אזהרה.