בשבע 397: יותר גרוע מאפליה עדתית

התערבותו הדורסנית של בג"ץ בסדרי החינוך הדתי לא תיגמר בסגירת בית ספר מתבדל בעמנואל. לציבור הדתי-לאומי יש מספיק סיבות להלקאה עצמית, אך אפליה עדתית כבר איננה אחת מהן.

עמנואל שילה , ה' בתמוז תש"ע

הכיפה הסרוגה שלראשו של השופט אדמונד לוי לא צריכה להטעות. גם לא הכיפה הסרוגה שחובש אביעד הכהן - עורך דינם של העותרים נגד בית הספר החסידי בעמנואל. הציבור הדתי-לאומי בכללותו מתבונן במתרחש בעיר החרדית בנפש חצויה. ככל שבג"ץ מכביד את ידו על חסידי סלונים ועל הורי התלמידות בבית הספר המתבדל, כך האמפתיה כלפיהם מתגברת. אחוות לכודים בתוך שק-החבטות של בג"ץ.

נכון אמנם שאין לקבל באמון מלא טענות שמשמיע הציבור החרדי-אשכנזי לחפותו המוחלטת מאפליה עדתית. הרי החברה החרדית מתחלקת לשתי מפלגות, ש"ס ויהדות התורה, על בסיס עדתי. הרי גם נישואין בין-עדתיים בחברה החרדית, שלא כמקובל בחברה החילונית או הדתית-לאומית, מתרחשים רק לעיתים רחוקות ובשעת הדחק. הבדלי המנהגים הם לא רק סיבה, לפעמים הם גם סתם תירוץ. בין בית שמאי ובית הלל היו מחלוקות חריפות, ובכל זאת לא נמנעו מלהינשא אלו לאלו.

לא בטוח שכל הכללים בתקנון של המגמה החסידית בעמנואל הם אכן כאלה שראוי בגללם לנעול את הדלת בפני תלמידות שאינן עומדות בהם. אולי חסרות בתקנון הזה עוד כמה דרישות, בעיקר מהתחום שבין אדם לחברו, שדווקא בין התלמידות שלא התקבלו יש כמה שמצטיינות בהן יותר. אולי עצם קיומו של תקנון פרטני ודקדקני כל כך מעצב תלמידות צייתניות וממושמעות מדי, שאינן מחוברות מספיק לתכונות הנפש הייחודיות שלהן.

אבל את הוויכוח הלגיטימי הזה יש לנהל בכלים קונבנציונליים. הזמנת התערבותו הדורסנית של בג"ץ, אשר מיהר להכריז מלחמה נגד עליונות דעת תורה ומבקש לכפות מסגרת לימודים תוך איום בשליחת מאות הורים לכלא, היא הפרה גסה של כללי המשחק. גם אם הם לא לגמרי צודקים, די ברור שאצל רוב ההורים מדובר במאבק על עקרונות מקודשים - חינוך ראוי לילדיהם והישמעות לרבותיהם. ולא פחות חשוב: אם שופטי בג"ץ יהפכו את עצמם גם למועצת-העל של החינוך הדתי, זה לא ייגמר בפירוק בית ספר מתבדל של 'בית יעקב' בעמנואל. עצם האוטונומיה של החינוך הדתי עומדת בסכנה.

אינני בטוח איזה צד צריך לקחת בוויכוח הפנימי בעמנואל. אבל כאשר שופטי בג"ץ מתערבים עם האקטיוויזם השיפוטי המקומם שלהם, ברור לי שאני נגדם. כאשר שופט חובש כיפה מתריס כי פסקיו עומדים מעל לפסקי הלכה של רבנים, אני עם פסקי ההלכה.

ויכוח שעבר זמנו

עם או בלי קשר למה שקורה בציבור החרדי, נערך לאחרונה גם בציבור הדתי-לאומי חשבון נפש נוקב בשאלת האפליה העדתית, שנוהל בעיקר מעל דפי העלון 'עולם קטן'. ומכיוון שבתוך עמי אנוכי יושב, רציתי לספר על מה שאני רואה סביבי. ישיבת ההסדר ביישוב בו אני גר, קרני שומרון, הוקמה בידי שני ראשי ישיבה מעדות אשכנז. אבל שיטת הלימוד בה, אליבא דהלכתא, אינה דומה למה שהיה נהוג באירופה, ומזכירה יותר את שיטת הלימוד הספרדית. כמחצית מהר"מים שמינו אותם ראשי ישיבה הם בני עדות המזרח. רוב מתפללי בתי הכנסת ביישוב בו אני גר הם אשכנזים, אבל רב היישוב הוא ספרדי. גם ראש המועצה. גם ביישוב השכן קדומים רוב מתפללי בתי הכנסת הם אשכנזים. בבחירות האחרונות שם נבחר ראש מועצה מהעדה התימנית. גם במועצה האזורית שומרון השכנה נבחר בבחירות האחרונות ראש מועצה מזרחי, גרשון מסיקה.

ברחוב שבו אני גר חיים באהבה ואחווה בני עדות שונות. מספר לא מבוטל של משפחות נבנו מתוך נישואין בין-עדתיים. אחד השכנים שלי הוא ח"כ מיכאל בן-ארי, בן העדה הפרסית שנשלח לייצג בכנסת את הרב וולפא החב"די ואת ברוך מרזל האשכנזי. רבנים בציבור שלנו כותבים ספרי הלכה שבהם מנהגי העדות השונות נכתבים אלו לצד אלו. אגב, בציבור הדתי-לאומי גם האשכנזים מתפללים בהברה ספרדית. ההבדלים בין העדות הולכים ומיטשטשים, נשמרים בתחום מאוד מסוים של הבדלי מנהגים בהלכה, שאינם יוצרים מחיצות חברתיות ואינם מונעים חיים משותפים במלוא מובן המילה.

לקחי שגיאות העבר לא צריכים להישכח, אבל אין טעם לחטט בהם ולעורר רגשות שליליים. כיום אפליה על רקע עדתי בציבור הדתי-לאומי כבר כמעט לא קיימת, ושוויון ההזדמנויות הוא עובדה די מוצקה. ליבוי של רגשות קיפוח, מוצדקים יותר או פחות, עלול גם הוא לגרום למעשי עוול - בכיוון ההפוך.

שבוע לאחר שהלכנו כולנו יחד אחרי מיטתו של הרב הגדול בן העדה הספרדית שכל כך הרבה אשכנזים ראו בו את הפוסק העיקרי שלהם, אפשר להגיד קדיש גם על השסע בין העדות. עם כל החיבה שרוחש הציבור הדתי-לאומי להלקאה עצמית, הגיע הזמן למצוא לכך סיבות אחרות.

נכס אלקטוראלי

בשבוע שעבר החליטה ועדת הכנסת להטיל סנקציות על חברת הכנסת חנין זועבי, בעקבות הפלגתה המתוקשרת על ספינת הטרוריסטים האסלאמיים 'מרמרה'. ההחלטה הזאת - שעוד טעונה אישור של מליאת הכנסת, אך בכל מקרה עיקר חשיבותה היא הצהרתית - התאפשרה בעקבות דיון קודם שקיימה הוועדה, ביוזמתו של ח"כ מיכאל בן-ארי. עוד לפני המשט ביקש ד"ר בן-ארי מהוועדה להטיל סנקציות על זועבי ועל עוד חמישה ח"כים מהמפלגות הערביות, בגלל ביקור בלוב ועוד גילויים של חתרנות נגד המדינה והזדהות עם אויביה. האירועים הקשים על סיפון ה'מרמרה' והמתקפה הבינלאומית על ישראל גיבשו קואליציה נרחבת בוועדה בכל הנוגע לזועבי, והיוזמה של בן-ארי זכתה לרוב גורף של שבעה תומכים מול מתנגד אחד.

בצעד לא כל כך אסטטי התייצבו הח"כ הטרי ועוזריו המצטיינים מרזל ובן-גביר מול המצלמות, וחגגו את ההצלחה בהרמת כוסית 'לחיים'. איש השמאל ח"כ בן-סימון נהנה הרבה פחות מהמתקפה הכללית על הח"כים הערבים, אותה הגדיר 'משפט שדה'. בד בבד הוא גילה הבנה למעשיהם של השלושה, שתנועת 'כך' בה היו חברים טופלה בעבר בדרך דומה. לדברי בן-סימון, הוא התנגד בעבר למשפט השדה שנערך בשעתו לרב כהנא ותנועתו, וסבר שצריך לאפשר למצביעים להחליט אם ברצונם לתמוך בהם. "יש בפסיכולוגיה או בקרימינולוגיה תופעה כזאת, שקרבן האונס סופו לפתח תכונות של התוקפן ולבצע אונס שוב. וזה מה שקרה לצערי במקרה הזה, שבן-ארי עשה את זה בחכמה יוצאת דופן, שהוא חיכה להזדמנות הזאת, ונקם את נקמת תנועתו שהוצאה מחוץ לחוק". יש אמנם לא מעט צדק פואטי בכך שמי שבעבר נודו ונפסלו מלבוא בשערי הכנסת הם היום עובדים רשמיים בה, ואף מצליחים להוביל מהלכים נגדיים להצרת צעדיה של החתרנות הערבית הנהנית מחסינות פרלמנטרית. "ועל השלושה האלה שנוקמים את נקמתם, אני רק אומר לבן-ארי: כל הכבוד, אתה את שלך עשית, עכשיו קח מנוחה", הביע בן-סימון בסיום דבריו משאלה שלא בטוח שתתקבל.

אך נראה כי לא רק את נקמתם חגגו בן-ארי ועוזריו, אלא גם את סיפור ההצלחה של הח"כ הטרי מסיעת 'ארץ ישראל שלנו' באיחוד הלאומי. לאחר למעלה משנה בכנסת, ולאחר שהצליח להעביר החלטה ברוב גורף בוועדה, ניתן לקבוע כי עלה בידו להישמר ולא ליפול במלכודת הבידוד והנידוי שארבה לפתחו. הסכמתו של ברוך מרזל לוותר על מקומו ברשימת 'האיחוד הלאומי' לטובת בן-ארי מתגלה כצעד שהיה לא רק נדיב ואצילי אלא גם חכם. מסתבר שבן-ארי הוא האיש הנכון לעמוד בחזית מסעה של תנועת 'כך' בחזרה אל חוף הלגיטימציה הציבורית והחוקית, כראוי לתנועתו של מי שעליו אמר הרצי"ה קוק כי דבריו ראויים להישמע בכנסת.

למרות היותו תלמיד מוצהר של הרב מאיר כהנא הי"ד, את בן-ארי קשה הרבה יותר לבודד. הפעם לא מדובר ברב בעל מבטא אמריקני כבד, אלא בדוקטור מהאוניברסיטה שגם גדל בשכונת התקווה ומחובר היטב למנטליות הישראלית ומשתלב בקלות בשיח הציבורי. כשהוא מלווה בניסיון הציבורי העשיר של מרזל ובתחכום המשפטי והתקשורתי של בן-גביר, בן-ארי מרבה לעשות וממעט לשגות. בשנתו הראשונה בכנסת הוא זוכה לבולטות ציבורית ותקשורתית רבה ולפופולאריות לא מעטה, למרות שדעותיו רחוקות ממרכז הקונצנזוס. רבים בציבור הישראלי בכלל ובימין בפרט חשים שהוא מיטיב לבטא את תחושותיהם ומחשבותיהם. כמובן, מסייעת לו גם העובדה שהוא חלק ממפלגה רחבה יותר, שהשותפות בה מוסיפה ללגיטימציה שלו.

נראה כי מיכאל בן-ארי הוא היום נכס אלקטוראלי למפלגתו, לא רק משום שכבר הוכח שהאלקטורט של התומכים בדעותיו מגיע לפחות לכדי מנדט, אלא גם בזכות האהדה והתמיכה האישית שהוא מצליח לצבור. על כן, לא רק מסיבות של אחווה בין שותפים לדרך, אלא גם מסיבות אלקטוראליות - כדאי מאוד שאלה השוקדים על מפלגה ציונית-דתית מאוחדת לא יחזרו על שגיאות העבר ויתכננו להשאיר אותו ואת תומכיו מחוץ למסגרת המשותפת.