בשבע 397: חיים בספר

חגית רוטנברג , ה' בתמוז תש"ע

לבית הספר שלנו יש מנהלת מאוד יצירתית ולא רגילה. קודם כל, יש לה שם לא רגיל: קוראים לה רוח, ושם המשפחה שלה הוא חופש. אפילו על הבגדים שלה רואים שהיא קצת 'מעופפת': היא יכולה ללבוש מטפחת ירוקה זוהרת, שרשרת של אבנים אדומות ומנצנצות ונעליים מקושטות בפרחים סגולים קטנטנים. כמעט אין שבוע בלי איזו פעילות מקורית שהיא ממציאה, ואני חייב להודות שבדרך כלל אנחנו מופתעים, אבל גם נהנים מאוד מהרעיונות שלה.

בשבוע שעבר הכריזה המנהלת רוח על יום מיוחד בבית הספר: יום ספרים וסיפורים. על המודעות שתלתה במסדרונות הוסבר שבמהלך היום התלמידים והמורים יצטרכו להתנהג על פי משהו שלמדו מאיזה ספר או סיפור שקראו לאחרונה. בהתחלה נאנחנו: "עוד פעם המנהלת עם הרעיונות שלה? אנחנו לא מבינים מה צריך לעשות!". אבל כשהגיע יום הסיפורים, החל בית הספר להיות כמרקחה: דמויות של מורים ותלמידים הגיעו בבגדים שונים ומשונים ובעיקר דיברו והתנהגו בצורה בלתי רגילה לחלוטין. המורה לחשבון, למשל, נכנסה בבוקר לכיתה כשבידה סל מלא עוגות ומאכלים טריים. כששאלנו אותה מה יש לה שם, היא ענתה: "ילדים, למה יש לכם עיניים גדולות כל כך?". כשהתחלנו לפטפט באמצע השיעור, היא עצרה ושאלה: "ילדים, למה יש לכם פה גדול כל כך?". בהתחלה לא הבנו מה קורה לה, אבל אז אלעד קרא בצחוק מתגלגל: "המורה החליטה להיות כיפה אדומה!" וכולנו מחאנו כפיים להצגה המוצלחת, שהצליחה לבלבל אפילו אותנו.

אבל לא רק סיפורי אגדות נצפו ביום הסיפורים שלנו. שימי מכיתה ג'2, ילד נמוך, שמנמן וחלש, רגיל בדרך כלל שהתלמידים החזקים מכיתה ו' לועגים לו בהפסקות. מדי פעם אפילו משתמשים בו בתור משרת שצריך להביא להם את הכדור או לקנות להם פחיות שתייה. שימי נוהג להוריד את ראשו בהכנעה ולעשות כל מה שמצווים עליו, כי אחרת זה עלול להיגמר רע. אבל היום ראינו שימי אחר: זאביק מכיתה ו' קרא לו בלגלוג הרגיל: "הי, שימי, גמד, בוא הנה! מה עם להביא לנו את הכדור? אנחנו לא צריכים לחכות לך יותר מחמש שניות, הא?". שימי התקרב לזאביק בצעדים איטיים, והחברים מסביב הביטו בו בעיניים מופתעות: "זאביק, תשכח ממני. אני לא משרת שלך, לא כורע ולא משתחווה לך", הכריז שימי, וצעד בצעדים גאים הרחק משם. גם כשאבריימי מכיתה ה' ציווה עליו להביא לו ממתקים מהמכונה, השיב שימי באותה צורה: "תביא בעצמך, אני לא כורע ולא משתחווה לך". ניסינו להבין מה מתרחש כאן, עד שעוז טפח על מצחו וקרא: "אהה! הוא בחר את הסיפור של מגילת אסתר, והחליט להיות מרדכי היהודי!".

אבל כמובן שהמקורית ביותר היתה לא אחרת מאשר המנהלת רוח בכבודה ובעצמה. ברגע שנשמע הצלצול הראשון בבוקר שמבשר על תחילת יום הלימודים, היא לקחה לעצמה כיסא קטן והתיישבה בשולחן האחרון ליד החלון בכיתה א'. כן, בדיוק כך. הקטנטנים שלומדים שם נבהלו בהתחלה שהמנהלת יושבת איתם בכיתה, אבל אחרי שחילקה לכולם סוכריות ואמרה: "היום גם אני תלמידה!" הם חייכו וחזרו להקשיב להסבריה של המורה. באותו יום הם למדו לכתוב ולקרוא את האותיות ד', ה', ו'. בהפסקה שמענו את המנהלת רוח יושבת עם התלמידים ויחד איתם חוזרת על ההברות, כאילו שמעה אותן היום בפעם הראשונה: "דל"ת, ה"א, ו"ו". כשהמורה עשתה חזרה על האותיות שנלמדו אתמול, המנהלת הצביעה ושאלה: "המורה, את יכולה להסביר לי שוב איך כותבים את האות גימ"ל?". אנחנו כמעט התפקענו מצחוק כשראינו את המנהלת יושבת כמו ילדה קטנה ומצביעה, וניסינו להבין: מה הסיפור שלה? רק בסוף היום, כשלא מצאנו תשובה, ביקשנו ממנה: "המנהלת, תספרי לנו איזה סיפור בחרת?". המנהלת רוח השיבה בחיוך: "על רבי עקיבא שהלך ללמוד לקרוא בגיל 40 שמעתם? זה מה שעשיתי היום. גם למבוגרים יש הרבה מה ללמוד!".