בשבע 398: על דעת עצמי

השבוע בטור- התחזית המעודכנת, אפליה ידוענית, כוחה של מסורת ושלוש המלצות ענתיקות לסיום.

אבי סגל , י"ב בתמוז תש"ע

התחזית המעודכנת

זה מה שעומד לקרות בתקופה הקרובה: בג"ץ ינצח. ההורים מעמנואל יישבו מספר ימים בכלא עד שיישברו ויסכימו לשלוח את בנותיהם ללמוד עם הבנות הספרדיות. בזכות המאסר ילמדו החרדים כיצד להתנהג, ומהיום הם יתייחסו בכבוד לכל אדם ללא הבדל דת וגזע ומין. עולם חדש של שידוכים בין-עדתיים ייפתח בפני צעירי חסידות סלונים. מלחמת התרבות תוכרע סוף סוף, המפלגות החילוניות יתאחדו, והממשלה תפסיק להרכין ראשה בפני הציבור החרדי. ההקצבות יבוטלו, תוכנית הליבה תמומש, וחרדים יאולצו ללכת לשירות לאומי. בתוך חודשים ספורים יהפכו רוב החרדים לחילונים, והנותרים יירדו מן הארץ ויעברו להתגורר בשמורת טבע מושלגת בצפון אלסקה, תוך שמירה מוקפדת על מכסה של 20% תושבים מזרחיים.

טוב, זה מה שבאמת עומד לקרות בתקופה הקרובה: ההורים ייצאו מהכלא ויתקבלו בעמנואל כגיבורים, התלמידות האשכנזיות ימשיכו לכנות את המזרחיות 'ספרדג'וקיות', הנושא יירד מהכותרות הראשיות בתוך פחות משבוע (אם הוא עדיין לא ירד) וייעלם סופית מחיינו בתוך פחות מחודש. אלה שהכריזו בפעם המי-יודע-כמה על פתיחת מלחמת התרבות יחזרו לחוריהם וימתינו עד שיימצא נושא חדש, שיעורר מחדש את מיצי השנאה החרדית-חילונית ואת תחרות כיפופי הידיים עם מערכת המשפט. בעוד כחצי שנה, עם פתיחת עונת מוספי הסיכום של השנה האזרחית, יעלעלו כתבים זוטרים בעיתוני התקופה ולא יאמינו באילו שטויות התעסקה המדינה בחודש יוני השנה. אחר כך יהיו בחירות, וש"ס תרד בכוחה מ-11 מנדטים לעשרה בלבד. רבים ממפוני גוש קטיף עדיין יתגוררו אז בבתים זמניים, ושום 'דעת תורה' של המנהיגות החרדית לא תוציא אנשים לרחובות להפגין בשבילם.

אחמדינג’אד מכין את השמפניות. אוהדי ברזיל רויטרס
אפליה ידוענית                     

טיפול התקשורת הכללית בנושא ההורים בעמנואל היה שטחי וחד צדדי ומנוכר, וזה היה צפוי. גם הסיקור הנרחב שליווה את מותו של רוכב האופניים שניאור חשין ז"ל היה צפוי. אבל הפעם אין סיבה לבוא בטענות לתקשורת. צודק מי שטוען כי רק ייחוסו של חשין, בנו של השופט העליון בדימוס מישאל חשין, הוא שהגדיל את נפח הסיקור. אז מה? זה בסדר, זה טבעי לגמרי, וזה קורה גם בעיתונות המגזר: אנשי שלומנו ואנשים מוכרים בכלל תופסים כותרת גדולה יותר, הם ובני משפחותיהם.

אנו מתעניינים בחיי מפורסמים, קל וחומר במותם. יש כאן תערובת שעטנזית של יצר מציצנות ותחושה טבעית של היכרות אישית דרך הפילטר התקשורתי. הציבור נהנה לבחוש בייסורי הסלב, אך גם כואב את כאבו. הטרגדיות של בני משפחות חשין, בגין ורמון, ולהבדיל – פציעותיהן של בר בלפר ורבקה רזאל הקטנה, מעוררות עניין שהוא בחלקו כאב אותנטי ובחלקו רכילות זולה. בחולשת האנוש האחרונה אפשר להיאבק, אבל זו קצת התחסדות לדרוש מאבק כזה מכלי התקשורת. די בכך שנדרוש מהם איפוק בצילומי אבלים והימנעות מחדירה אכזרית לפרטיותם. אם יפגינו רגישות, מצדי הם יכולים לעסוק בנושא במשך שבועות.

כוחה של מסורת                     

רבים מקוראי עיתון זה הם דתיים ומסורתיים, ואינם מתעניינים במיוחד בהבלי העולם הזה, ולכן אקדיש מספר מילים לענייני דת ומסורת. ובכן, ספרד לא תזכה במונדיאל. גם לא אנגליה והולנד, שלא לדבר על מקסיקו, פרגוואי, דנמרק ופורטוגל. כל הנבחרות האלו אפילו לא יגיעו לגמר. נא לא לקפוץ: זה בכלל לא קשור לספורט, אלא למסורת.

כישרון ויכולת דווקא יש להן, לאותן נבחרות. אבל למסורת יש כוח כמעט בלתי מורגש, לא רק בנושאים יהודיים אלא גם בטורניר שליהודים אין חלק בו כבר 40 שנה. וכאשר העובדות הן שרק חמש מדינות (ברזיל, ארגנטינה, צרפת, איטליה וגרמניה המערבית או המאוחדת) הגיעו לגמר בשבעת המונדיאלים הקודמים, ורק אותן חמש מדינות זכו בגביע בעשרת המונדיאלים האחרונים, כל המהמר על נבחרות אחרות כמו אנגליה, ספרד והולנד אינו מבין מסורת מהי.

אם את הנתונים הקודמים אפשר להבין באופן הגיוני, שכן מסורת היא נדבך חשוב בבניית כוחה של קבוצה, מה תאמרו על הנתון הבא: ב-48 השנים האחרונות מחלקות ביניהן אירופה ודרום אמריקה את הגביע לסירוגין – פעם זו זוכה ופעם זו, וכך זה נמשך כבר 12 מונדיאלים. השנה הגיע תורם של האמריקנים, והצלבת המסורות מובילה למסקנה העגומה כי אחד מהשניים עומד לחגוג בקרוב – או החבר של אחמדינג'אד המנהיג את ברזיל, או החבר של הוגו צ'אבס המאמן את ארגנטינה. לוז-לוז סיטואיישן. האם אפשר לקוות כי הפעם זה ישתנה, ונבחרת אחרת תזכה בתואר? לא יודע, למסורת יש המון כוח.

שלוש המלצות ענתיקות לסיום                     

א. עונג חסר גבולות אפף אותי באחרונה בעת שהאזנתי לדיסק הכפול של "The Likes of Us" – המיוזיקל הראשון של המלחין אנדרו לויד וובר ושותפו התמלילן טים רייס. למרות שמו, המחזמר לא עוסק בחוויות הפייסבוק של יוצריו אלא בסיפורו האמיתי של פילנתרופ אירי בשם תומס ברנארדו. היצירה נכתבה ב-1965, אך הועלתה לראשונה על הבמה רק 40 שנה מאוחר יותר, כמחווה נוסטלגית לאוהדים מושבעים כמוני. היא מעידה על כישרונו העצום של לויד-וובר הצעיר, וקטעי הקישור העוקצניים והמשעשעים של השחקן סטפן פריי מעניקים לה רובד נוסף של עונג. לא אלבום חדש, אבל שווה ביותר.

ב. תקופת ספרות המתח בחיי יצאה לפסק זמן, ובאחרונה אני קורא במקביל מספר ספרים מעניינים של כותבי המגזר, חלקם חדשים ורובם לא. בשלב מסוים, לא יכולתי להניח אחד מהם מהיד, וזהו 'אהבות של אתמול' – הרומן הראשון והיפהפה של הסופרת והמשוררת גילית חומסקי, שמאז הספיקה להוציא רומן נוסף. העלילה המרכזית בספר אמנם קלושה-משהו, וגם שמו לא נשמע מושך במיוחד עבור הקורא הזכרי המכבד את עצמו, ועוד בימי מונדיאל. אבל הכתיבה המיומנת, האבחנות האנושיות המדויקות, בניית המתח והציפייה כמעט יש מאין, וגם הפתרון המאופק ההולם את העלילה – כל אלה מצביעים על כישרון אמיתי. נותר לי רק לחפש את ספרה השני של חומסקי, אבל זה כבר יקרה אחרי גמר המונדיאל, כי יש גבול.

ג. ושירו של אריאל הורוביץ 'לגמור כמו ברנר', הוא – איך לומר זאת בלי להיסחף יותר מדי – ענק. אין טעם להסביר, רק להקשיב.

בעשרה מאמרות

מהשבוע, לכבוד השרב שהגיע והמזגן שהחל להזיע, יוצאת הפינה לחופשת קיץ ומוחלפת זמנית בפינה חדשה-ישנה שגנבתי מקריירות קודמות שלי. מצד שני, ייתכן שגם ההחלטה על זמניות הפינה היא זמנית. הכול לפי מצב הרוח והזיעה. והפעם: עשר ההוכחות הברורות ביותר לכך שמעמדנו בעולם לא יכול להיות גרוע יותר.

1. ממשלת סודן מפרסמת אזהרת מסע לישראל.

2. כדי למנוע כניסה של ישראלים לתחומה מוציאה טורקיה את רעידות האדמה אל מחוץ לחוק.

3. בני בן השבע מבקש להתחפש בפורים הבא לפלוטילה.

4. ראיון עם אהוד ברק באנגלית זוכה לשני מיליון צפיות ביוטיוב.

5. ענת קם משתחררת ממעצר הבית ובוחרת לא לרדת מהארץ מחשש לאנטישמיות.

6. אוהדי כדורגל במונדיאל מקללים את שחקני היריב בקריאות "דני נוימן".

7. לאחר שגילתה כי הישראלים אוהבים אותו, מחרימה טורקיה גם את הקפה הטורקי.

8. הנשיא ברק חוסיין אובמה מתפטר, ובבחירות לנשיאות מנצח הסנאטור הדמוקרטי ג'יימס זועבי ג'ונסון.

9. ארגוני ירוקים מגנים בחריפות את איראן בגלל הפגיעה בבעלי חיים בעת שיגור הטיל הגרעיני על ישראל.

10. האו"ם מתכנס.