בשבע 398: עושק המגורשים - עכשיו זה רשמי

ממשלת ישראל לא רק הרסה את ביתם ואת מפעל חייהם של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, אלא גם קפצה את ידה ונקטה סחבת כאשר נדרשה לפצותם ולשקמם.

חגית רוטנברג , י"ב בתמוז תש"ע

ממשלת ישראל לא רק הרסה את ביתם ואת מפעל חייהם של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, אלא גם קפצה את ידה ונקטה סחבת כאשר נדרשה לפצותם ולשקמם. והפעם כבר לא מדובר בטענות של הנוגעים בדבר, אלא בדו"ח אובייקטיבי של ועדת חקירה ממלכתית. ועדת השופט מצא נתנה גושפנקה כמעט מלאה לטענות העקורים, אך יש הטוענים כי לא המלצותיה אינן מרחיקות לכת מספיק כדי לתקן את מלוא העוול.

עד לשבוע שעבר, הצהרות בדבר העוולות שנגרמו לעקורי גוש קטיף וצפון השומרון תייגו על פי רוב את אומרן בצד מסוים מאוד של המפה הפוליטית. עם פרסום הדו"ח הסופי של ועדת מצא, מתברר כי לא מדובר בחוות דעת שטחיות של שיחות סלון, אלא בעובדות כואבות ובכישלונות שנקבעו על ידי מומחים אובייקטיביים שהוסמכו לכך על ידי המדינה. "זהו כישלון שקשה להפריז בחומרתו", קבע השופט מצא. חבר הוועדה ואיש 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', פרופ' ידידיה שטרן, הוסיף כי מדובר בפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם שנעשתה בישראל. מתוך דפי הדו"ח עב הכרס, ניתן לדלות לא מעט נזיפות ומשפטי ביקורת המכוונים לגורמים הממשלתיים השונים, וגם המלצות חותכות שמעגנות סוף סוף את דרישות העקורים בהכרה הראויה להן. 

היישובים הלא מוכרים

המושג 'מאחזים בלתי חוקיים' מעלה בדרך כלל אסוציאציה של הר טרשים בלב השומרון, בראשו מתנוססת לתפארה מכולה ישנה ולצידה אוהל מתנפנף וכמה צעירים עם פינג'אן. מסתבר שברשימת המאחזים הידועה של טליה ששון, קיימים גם חמישה יישובים לשעבר שהיכו שורש דווקא על הדיונות הזהובות של גוש קטיף - חלקם על שפת הים ממש. תל קטיפא, שירת הים, שליו, כרם עצמונה וכפר ים, זכו בתואר המפוקפק 'מאחזים בלתי מורשים'. ככאלה, סבלו תושביהם מהתעמרות מיוחדת של המחוקק. מאחר שלא זכו להכרה רשמית כיישוב, לא נחשבו חמשת ה'מאחזים' למעמד של "יישוב מפונה", ועל כן תושביהם גם לא נחשבו זכאים לפיצויים מלאים ככל עקור אחר מיישובי הגוש. עד כה זכו עקורי היישובים הללו לפיצוי נמוך מזה שנקבע לשאר העקורים, בסך שנע בין 90-75 אחוז מהסכום המלא.

מאמצים משפטיים רבים הושקעו בשנים האחרונות ע"י נציגי 'הפורום המשפטי' על מנת לתקן את העוול, ללא הצלחה. דו"ח הוועדה פתח צוהר של תקווה לעוסקים בעניין, לאחר שחבריה ביקרו נמרצות את היחס הדואלי שנהגו המדינה ורשויותיה השונות כלפי יישובים אלו. בראשית סקירתם את הנושא, כתבו חברי הוועדה במה שניתן לפרש כשמץ אירוניה שהסתנן בין השורות, כי "במועד הפינוי טרם אישרה הממשלה את הקמתם של היישובים, ועל כן אלו לא נכללו בהגדרת "יישוב מפונה" כמשמעו בחוק. ואולם במסגרת הפינוי הכללי של חבל עזה - גם יישובים אלו פונו מיושביהם".

בהמשך מתאר הדו"ח בפרוטרוט כיצד על אף שלא ניתנו האישורים הרשמיים הממשלתיים לאותן נקודות יישוב, הרי שהן נהנו מתקציבים נדיבים שהוענקו על ידי הממשלה ושלוחותיה, מפיתוחי תשתית כגון סלילת כבישי גישה, וממבנים ציבוריים כגון מקוואות וגני ילדים, שנבנו גם הם בסיועה של הממשלה. חברי הוועדה תוקפים את היחס הדו-פרצופי שמעניקה הממשלה ליישובים אלו, כאשר בידה האחת היא מסייעת להם להתפתח ולשגשג ובידה השנייה מנופפת נגדם בתואנה של אי חוקיות, על הנגזר מכך: "הוועדה סבורה כי במקום שבו המדינה עצמה, באמצעות אחת מזרועותיה, מקדמת את ההתיישבות ביישובים הלא מוכרים, הרי שהיא מושתקת מלטעון כנגד אי-חוקיות ההתיישבות במתחמים אלו".

אולי בהשראת הסיסמה המפורסמת שטבע בזמנו הוגה ההתנתקות עצמו בטרם הפך את עורו, ניסחו גם חברי הוועדה את המשפט המכונן בפרק זה של הדו"ח - "דין תל קטיפא כדין נווה דקלים". לדבריהם, לאור כל האמור לעיל, יש להשלים מיידית את גובה הפיצויים של תושבי חמשת היישובים הבלתי רשמיים לסכום שנקבע בחוק. "כל עוד המדינה היא זו שעודדה, בדרך זו או אחרת, את ישיבתם שם, הרי שעם פינויים - על המדינה ליתן להם פיצוי מלא כלכל יישוב אחר".

אזלת יד בוועדת החריגים

ההוגים והמחוקקים של תכנית העקירה ביקשו לזרז הליכים, ובשל החיפזון הגדול לא נטו לעסוק ב"דקדוקי עניות" של סעיפי החוק שאמור לתת מענה לאלפים שזכויותיהם הבסיסיות ייפגעו. בכל זאת קמה במקביל גם משענת מסוימת, שאמורה היתה לתת מרווח נשימה לנפגעים הרבים שייכלאו בין הסעיפים הדרקוניים בחוק, וגם אלה שלא. ועדת החריגים, או הוועדה המיוחדת של מנהלת סל"ע, הוסמכה על ידי המנהלת לטפל במקרים חריגים של תושבים שלא הצליחו לקבל זכאות לפיצויים דרך הוועדה הרגילה. מדובר באנשים שמן הצדק ומן הדין היה לשלם להם פיצוי ככל אחד אחר, אך בשל הגדרות חוקיות מסורבלות וביורוקרטיה אינסופית, מצאו עצמם נופלים בין הכיסאות. אחת הדוגמאות העיקריות לאותם חריגים, הינה הגדרת "היום הקובע": התאריך 6.6.04, בו התקבלה החלטת הממשלה על עקירת היישובים, נקבע כתאריך קריטי לקביעת מרכיבי הפיצויים, ההעתקה ועוד. רבים מבין העקורים החמיצו לעיתים בימים ספורים בלבד את אותו יום קובע, ולפיכך נפגעו משמעותית בגובה הפיצוי שנקבע להם. אל הוואקום הזה בדיוק היתה אמורה להישאב הוועדה המיוחדת, שתפקידה היה להתעלות מעל לסעיפי החוק הנוקשה ולהעניק את המגיע על פי אמות המוסר והצדק.    

משפחות רבות שנזקקו לעזרתה של הוועדה המיוחדת נוכחו לדעת כי לא ממנה תבוא הישועה, מתאר עו"ד יצחק מירון במכתבו לחברי הוועדה. כאשר הסעד המיוחל לא הגיע, הרימו רבים מהעקורים ידיים וראו בעובדת היותם פגועים לנצח סוף פסוק. מצבם הכלכלי גם לא איפשר להם להגיש עתירות משפטיות או מינהליות נגד החלטות הוועדה המיוחדת, מה שהעמיק את תחושת אין האונים בקרב אותם עקורים.

אבל לא רק מצד המגורשים ונציגיהם נשמעה ביקורת על תפקודה הלקוי של הוועדה. שניים מאלו שהעידו בפני ועדת החקירה משתייכים לצד שונה לחלוטין של המפה, אולם גם הם לא חסכו את שבט לשונם מאטימותה של ועדת החריגים. ח"כ חיים אורון, יו"ר סיעת מר"צ, היה המחוקק ויוזם הרעיון להקמתה של ועדה זו. בעדותו הביע אכזבה מתפקוד הוועדה, שדרך פעילותה היתה רחוקה בהרבה ממה שהוא התכוון וצפה מראש. "בפועל, ועדה זו לא נתנה פתרונות, אלא עבדה לפי לשון החוק", קבל אורון. "יונתן בשיא סיפר לי כי הוא עצמו ניגש מספר פעמים לוועדה שתיתן לו פתרונות, אך לדבריו היא לא סיפקה לו פתרונות". יונתן בשיא עצמו, שעמד בראש מינהלת סל"ע, העיד גם הוא כי ועדת החריגים כמעט ולא השתמשה בסעיף שניתן לה בחוק על מנת להעניק סעד וצדק לאלו שהיו זקוקים להם.

חברי הוועדה התרשמו גם הם כי ועדת החריגים לא טרחה להפעיל את הסמכות שניתנה לה לנהוג לפנים משורת הדין במקרים שהובאו לפניה. לדבריהם, העדיפה הוועדה לגדור ולכבול את עצמה בעקרונות חוקיים ואחרים שמנעו ממנה להעניק את הסעד עליו היתה מופקדת. "החלטת הוועדה המיוחדת לגדור עצמה מרצון בשורה ארוכה של עקרונות א-פריוריים, הצרה את שיקול דעתה, שלא לצורך ושלא לטובת העניין שלשמו פעלה", נכתב בדו"ח. "משקבע המחוקק כי הוועדה המיוחדת תהיה גוף שסמכות פעולתו כמעט נעדרת גבולות, ומשמחוקק המשנה - אף הוא - בחר להותיר בידה שיקול דעת רחב, היה על הוועדה לממש שיקול דעת זה במלואו, ולא לתוחמו במערכת הכובלת של העקרונות שהשיתה על עצמה", נזף הדו"ח בוועדה המיוחדת.

הערה נפרדת ולא פחות נוקבת הקדישו חברי ועדת החקירה ליועצים המשפטיים, שלפי הדו"ח היו גורם מרכזי בסירוס עבודתה של הוועדה המיוחדת ומניעת מתן הסעד הנצרך לפונים אליה. נזכיר כי בוועדת החריגים נכחו גם יועצים משפטיים מטעם המדינה ומשרד המשפטים, אשר תפקידם היה לתת את הפן המשפטי כייעוץ לחברי הוועדה בבואם להכריע במקרים יוצאי הדופן. אולם בפועל, מסתבר, נטלו לעצמם אותם יועצים סמכויות לא להם, שהעצימו את כוחם בקבלת ההחלטות אל מול חברי הוועדה האחרים. בעוד החברים האחרים נראו כמפוחדים מעצם החירות שניתנה להם בקבלת החלטות החורגות משורת הדין, הנהיגו היועצים המשפטיים בגאון קו של היצמדות לחוק היבש, שגדע את תקוות הפונים לוועדה. את הקו הנוקשה בייעוץ המשפטי לוועדה הובילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והמשנה לו - שרית דנה. "הוועדה התרשמה, כי התבססותה של הוועדה המיוחדת על ייעוץ משפטי (לרבות ממשרד המשפטים) - שאינו שוקל שיקולי צדק טוב יותר מחברי הוועדה עצמם - היתה מופרזת, וייתכן שהיה בה 'אפקט מצנן' שהקשה עליה ליטול אחריות מספקת בהחלטותיה", נקבע בדו"ח.

בלשון דיפלומטית ומעודנת קבעו חברי הוועדה למעשה כי אותם יועצים התערבו בבוטות בהחלטות לא להם: "ביחס ליועצים המשפטיים הוועדה סבורה, כי מחובתם לשנן לעצמם כל העת את גבולות תפקידם. גם כאשר יש מי שמבקש מהם הכרעות בנושאים שאינם בעלי אופי משפטי דומיננטי, עליהם לדעת לסרב ולהחזיר את הכדור למגרשו".  

מחירי המגרשים

"המפונים הם מלח הארץ", הרעיפו חברי הוועדה מחמאות בדפי הסיכום של הדו"ח הנוקב, "בעבודה קשה, בהקרבה גדולה, בכישרון מעשה ובאמונה תמימה, הקימו באזורים שפונו יישובים לתפארת". אבל למגורשי גוש קטיף לא דרושות מחמאות, לא חמש שנים לאחר חורבן מפעלם בידי מדינת ישראל וגם לא לפני כן. מי שהקימו בעשר אצבעות ובמסירות נפש חבל ארץ פורח, לא איבדו את הרוח החלוצית גם לאחר שהיכו בהם ללא רחם. קבוצות רבות מקרב קהילות העקורים שמו פעמיהן למשימות התיישבותיות חדשות. אחד היעדים היה חבל מזרח לכיש, בין הרי חברון לשפלת פלשת - אזור שמדינת ישראל טרם הצליחה למשוך אליו תושבים, וההשתלטות הערבית והבדווית עליו מתקדמת בקצב מדאיג.

חלק מקהילת עקורי נווה דקלים, המתגורר כיום באתר הזמני בעין צורים, ביקש להקים בחבל לכיש מעין גוש קטיף חדש בעל אופי חלוצי. בתחילת הדרך הואילה הממשלה להכיר בשליחות שנוטלים על עצמם חברי הגרעין, ולקבוע מחיר נמוך יחסית עבור המגרשים לבנייה. בהדרגה העלו במשרד ראש הממשלה את הסכום לסך של כ-150 אלף שקלים למגרש, סכום לא זעום יחסית למצב הפיתוח האפסי של האזור. המתיישבים נאותו לגובה התשלום שהוסכם, אולם בזאת לא תמה הסאגה. "בדקה ה-90" מספר עו"ד יוסי פוקס מהפורום המשפטי שליווה את המקרה, "רענן דינור, מנכ"ל משרד רה"מ דאז, פשוט תקע להם סכין בגב. הוא העלה את הסכום עד כ-250 אלף שקלים למגרש. הטענה שלו היתה שערך הפיתוח של המקום עולה לממשלה כ-350 אלף שקלים למגרש, ולכן הסכום שקבע כעת הוא עוד אחרי סבסוד משמעותי של 100 אלף שקלים למגרש".

הקפצת המחירים הבלתי צפויה הנחיתה מכה נוספת על חלומם של העקורים להתבסס בבתי הקבע. גם פה החל מאבק משפטי וציבורי של הגופים המעורבים בעניין, וגם במקרה זה הכריעה ועדת מצא לטובת המתיישבים. על פי הערכות ושומות אחרות שהוצגו בפני הוועדה, הסתבר כי ערך הפיתוח הממוצע של מגרש בלכיש נמוך בהרבה ממה שקבע דינור. הוועדה קובעת כי הסכום נכון להיום עומד על כ-200 אלף שקלים, ולכן זהו גם המחיר למגרש שיושת על העקורים המבקשים לבנות את ביתם בלכיש.

אגב, גם שני היישובים המוקמים בחלוצה על ידי עקורי עצמונה ונצרים סבלו מבעיה דומה. על אף תנאי השממה והמרחק של האזור בו בחרו להתיישב, בממשלה לא ראו לנכון להעריך את המגרשים לבנייה במחירים בהתאם. הוועדה קבעה כי מעתה ייקבעו המחירים בהתאם למקובל באזור.

קיפוח לעומת עקורי ימית

"קטנוניים" "סחטנים" ועוד כינויי חיבה מסוג זה נקשרו לראשם של עקורי הגוש ונציגיהם, במהלך המאבק הסיזיפי והמתמשך שקיימו לאורך השנים האחרונות בדרישה להעלות את גובה הפיצויים. דו"ח הוועדה מנפץ שוב את התדמית השלילית ומצדיק את טענותיהם של העקורים, ואולי אף יותר מכך. במשפט תמציתי וקצר קובע הדו"ח כי מדינת ישראל נהגה בקמצנות עוד בשלב קביעת התקציבים בחוק, לצורך שיקום העקורים העתידיים: "מלכתחילה קפצה המדינה את ידה ביחסה למפונים, תוך שהיא מקצה לטיפול בהם, במסגרת חוק יישום ההתנתקות, סכומים נמוכים מן הדרוש בפועל לשיקומם".

אולם על אף ההצהרה החד-משמעית, חברי הוועדה נמנעו מלהמליץ על העלאה משמעותית של סכום הפיצויים הנמוך שנקבע, מלבד תיקונים קלים פה ושם. דוגמה לתיקון כזה היא ההמלצה לבטל את מקדמי הוותק שעל פיהם חושבו עד כה הפיצויים בדרגות שונות. מעתה כל תושב שהתגורר בגוש מעל לשנתיים - יקבל פיצוי מלא ככל תושב ותיק. המלצה נוספת נוגעת לפיצוי שצריך להינתן על נזק לציוד אישי שנגרם כתוצאה מהעברת תכולת הבתים למכולות.

חברי הוועדה נשענו על סיכום ממשלתי שנחתם בין ח"כ אורי אריאל למנכ"ל משרד רה"מ דאז אביגדור יצחקי, לפיו יקבלו העקורים מענק נוסף שנע בסביבות 180 אלף שקלים, ובתמורה לא יתבעו סכומים נוספים בבית המשפט או במינהלת. לדעת חברי הוועדה, הסכם זה מוריד מהפרק אפשרות של חקיקה נוספת בכנסת בנושא הפיצויים. דא עקא, אומרים בפורום המשפטי, שהתוספת הזו אינה פותרת עדיין את מצוקותיהם של העקורים, שזקוקים לסכום גדול בהרבה על מנת להתחיל בחיים חדשים.

עו"ד יוסי פוקס הזכיר באוזני חברי הוועדה כי גובה הפיצויים על עוגמת נפש בלבד שנקבע לעקורי חבל ימית, גבוה פי שמונה מזה שנקבע לעקורי הגוש באותו קריטריון. לדבריו, השוואת סכום הפיצוי לכל משפחה בהתאם לפיצוי שניתן לעקורי ימית, היה פותר את כל בעיות העקורים (מדובר בתוספת של שני מיליון שקלים נוספים למשפחה) ומחזיר אותם לחיים מלאים. פוקס מספר כי כשדיבר עם ח"כים מהשמאל על השערורייה בפער שבין הפיצוי לעקורי סיני לאלו של הגוש, הסבירו הח"כים כי כיוון שהתכנית היא לעקור עוד מאה אלף מתיישבים, הרי שתג מחיר כזה הוא בלתי אפשרי עבור מדינת ישראל.

פיצוי לבעלי עסקים וחקלאים

לא היה חולק על הישגיהם המפוארים של חקלאי גוש קטיף. לא רק הציבור הדתי, שנהנה מחידושי הירק ללא תולעים שהפיקו החממות הפורחות, אלא גם הייצוא החקלאי של מדינת ישראל כלל אחוזים גבוהים במיוחד של תוצרת איכותית שהניבו חולות הזהב. אולם גם כאן, כשהגיע הרגע לתגמל ולפצות - המדינה הפנתה עורף. מאבקם של החקלאים, במיוחד אלה שלא הצליחו לחזור לעסוק בענף לאחר הגירוש, נענה בטריקת דלת פעם אחר פעם. הוועדה המליצה לבטל את ההבחנה שהנהיגה המדינה בין אלו שעבדו בחקלאות בגוש עד תאריך מסוים לאלו שלא, וקבעה כי כל מי שהיה חקלאי בגוש זכאי לפיצוי. מי שעוסק היום בחקלאות זכאי לקבל סכום שיאפשר לו להקים את נחלתו מחדש כפי שהיתה בגוש. מי שאינו חקלאי פעיל, זכאי לקבל 15 דונם.

סוג אחר של מפרנסים שמטה לחמם נשבר בעקבות הגירוש הם בעלי העסקים בגוש. גם כאן התקיים משא ומתן ממושך בין ועד המתיישבים למשרד ראש הממשלה. הסיכום על רכיבי הפיצויים הושג לאחר פשרות רבות מצד אנשי הוועד, אולם גם הוא עדיין לא מומש. הוועדה קראה ליישם מיידית את ההסכם שנחתם, ולתת לבעלי העסקים את ערך הכינון (הסכום בעלויות הנוכחיות) להקים את העסקים מחדש.

ההחמצות

למרות שהדו"ח כלל אמירות נחרצות, המלצות לטובת העקורים ובכלל - הצדקה של מרבית דרישותיהם של ועד המתיישבים ושאר הגורמים שטיפלו בנושא, קיימת גם תחושת החמצה. בפורום המשפטי מצביעים על גורם משמעותי שנעדר משבט ביקורתה של הוועדה: בג"ץ. לדבריהם, כל הטענות שהועלו כעת בפני הוועדה, הועלו אחת לאחת קודם הגירוש בבג"ץ שהוגש מטעם הפורום נגד תכנית העקירה. הפגיעה העמוקה בזכויות האדם, כפי שהתבטא בשבוע שעבר פרופ' ידידיה שטרן, היתה גלויה וידועה לפני שופטי בג"ץ, האמונים לכאורה בדיוק על התחום הזה. זה לא מנע מהם לאטום את עצמם ולהעניק הכשר משפטי לחוקי הגירוש, ועל כן חלק לא מבוטל מהאשמה במחדל מוטל על כתפי השופטים.

טענה נוספת, העומדת ביסוד עבודת הוועדה, נוגעת לסמכות שלא נטלה לעצמה: "היתה להם כל הסמכות להמליץ לממשלה ברחל בתך הקטנה, לפתוח את חוק פינוי פיצוי ולתקן את כל העוולות", אומר עו"ד פוקס "אולם הם רק תיארו את גודל העוול יפה מאוד, והתיקונים שהמליצו לבצע הם שוליים בלבד. בעיניי זה פספוס. עד שכבר קמה ועדה ממלכתית, למרות שהיועץ המשפטי נעמד על הרגליים האחוריות למנוע את הקמתה, הם היו יכולים לעשות יותר".

מחמאות למנהלת 'תנופה'

מי שכן יכולים להיות מרוצים מהדו"ח הם אנשי מנהלת 'תנופה', מחליפתה הרעננה וכנראה גם המסורה והנמרצת יותר של מנהלת סל"ע. חברי הוועדה לא חסכו במחמאות על פעילותה של 'תנופה', והוסיפו כי "פעילותם המאומצת של ראשי המנהלה, הנעשית תוך שיתוף פעולה מלא והדוק עם ועד המתיישבים, ראשי הקהילות ומשפחות המפונים, עשויה לחולל את השינוי המיוחל במצב המפונים ולהחיש את השלמת תהליכי שיקומם".

בשבוע הבא עתיד עניין הדו"ח לעלות בוועדת השרים, והממשלה צפויה להודיע כי היא מאמצת את כל מסקנות הוועדה ומתחייבת ליישמן. במנהלת 'תנופה' כבר עמלים בעבודת מטה אינטנסיבית לנצל את כל הכלים שברשותם על מנת להפיק את המירב ממסקנות הדו"ח ומשיתוף הפעולה הצפוי מול גורמי הממשלה והפקידות, שלאורך חמש השנים האחרונות גררו רגליים במקרה הטוב ואטמו אוזניים במקרה הגרוע.