בשבע 398: משפט שולמית

עודד מזרחי , י"ב בתמוז תש"ע

כשנה לאחר קום המדינה עלו יוסף ושולמית מתימן עם זכריה, בנם יחידם בן השלושה חודשים. למרות שהיו מבוססים היטב בתימן, נכונו לוותר על הכל ובלבד שיעלו לארץ ישראל. הדרך ארצה היתה רצופת תלאות. הם הלכו ברגל במשך שבועיים, ואחר כך חיכו מספר שבועות עד שזכו לעלות על המטוס שהביאם לארץ הקודש. הדבר הראשון שעשו כאשר ירדו מהמטוס היה לנשק את עפר הארץ.   

המשפחה הצעירה הגיעה בערב שבת למחנה עולים בעתלית, וקיבלה לארוחה לחם עם מרגרינה, עגבנייה ומלפפון. אמנם לא היו רגילים לארוחה כזאת, אך שמחו שמחה גדולה בעצם הימצאותם בארץ ישראל. הם שוכנו באוהלי המחנה. בתחילה לא היתה להם עבודה והדבר היה קשה מאוד עבורם מפני שבתימן היו רגילים לחיי מעש. לאחר חצי שנה החל יוסף לעבוד בתלפיות בירושלים. בכל יום ראשון נסע לעבודה וחזר ביום ששי, בעוד ששולמית נשארה עם בנם הפעוט.

באחד הימים התבקשה שולמית לשים את בנה בחדר התינוקות, שם החליפו את בגדיו של זכריה ובדקו אותו. שולמית נכנסה לחדר וראתה עולה נוספת מתימן עם תינוקת חולה ביותר. היא התפלאה בלבה: מדוע שמים את בנה הבריא עם התינוקת החולה?!

לפתע נכנסו לחדר שתי אחיות. שולמית לא הבינה את שפתן, אך ראתה כי הניחו לזכריה תגית זיהוי על ידו. לאחר שיצאו האחיות, שאלה שולמית את העולה מתימן: "מה הן אמרו?"

"מחר לוקחים את בנך לחיפה", אמרה האשה שהיתה ותיקה ממנה בארץ.

שולמית החלה לבכות. כבר הספיקה לשמוע סיפורים מנשים אחרות שילדיהן נעלמו ולא חזרו. קודם לכן גיסתה סיפרה לה על בתה בת האחת-עשרה, שאושפזה בבית החולים ביום ששי מפני שהיה לה חום. אמה היתה לידה כל הזמן. בשבת, כאשר נכנסה האם לשירותים, לפתע שמעה אחיות נכנסות ואת בתה צועקת "אמא! אמא!" היא יצאה מהשירותים, אך לא מצאה את בתה. במוצאי שבת הודיעו להם כי ילדתם נפטרה. כאשר ביקשו לראותה נתקלו בהתנגדות תקיפה.

שולמית חשדה שאותו דבר עומד לקרות לה. כאשר בעלה הגיע, סיפרה לו מה שאירע ואמרה:

"לא אתן להם את בננו! לך והבא לי את בגדיו של זכריה מן האוהל, ומעתה אסתתר עמו כדי שלא ימצאו אותנו".

היא החליפה לבנה בגדים ונמלטה עמו מחדר התינוקות. במשך מספר שבועות הצליחה להסתתר מפני האחיות. במיוחד דאגה להסתתר מפני אחות גדולת מימדים שחיפשה אחריה כל העת.

יום אחד מצאה אותה האחות הגדולה בחדר האוכל. שולמית החלה לברוח לאוהל עם בנה. האחות דלקה בעקבותיה, נכנסה לאוהל ושאלה בזעם את שולמית: "למה לקחת את התינוק?!"

"זה התינוק שלי", השיבה האם, "ואני אגדל אותו!"

"הוא לא שלך!", הרימה האחות את קולה, "תני לי אותו!"

"לא אתן לך אותו. נשאתי אותו בבטני במשך תשעה חודשים. הוא שלי!"

"אם לא תתני לי את התינוק, לא תקבלו אוכל!", איימה האחות.

"אלוקים דואג לנו והוא יתן לנו אוכל", השיבה האם בתמימותה.

"אלוקים בתימן", צעקה האחות, "לא פה".

היא החלה למשוך את זכריה מידיה של שולמית, שהיתה המומה עדיין מהמשפט האחרון. לאחר שהתעשתה החלה להיאבק עם האחות בכל כוחותיה. האם הצנומה נאבקה במשך דקות רבות עם האחות הגדולה, ובכל אותה שעה זכריה שכב ובכה. בכוח אמונתה גברה שולמית על האחות והפליאה בה את מכותיה, עד שבאו אנשים מהאוהלים הסמוכים והפרידו ביניהן. האחות ברחה כל עוד נפשה בה ומאז לא העזה להתקרב אל שולמית.

כיום סבתא שולמית בת למעלה משמונים שנה. היא מתגוררת באחד המושבים בפרוזדור ירושלים. כוחה עדיין במותניה והיא עובדת במשק הפרטי שלה במרץ של אשה צעירה.

כאשר מבקשים ממנה לספר את סיפורה, היא מדברת בחיות רבה, עד שניתן לחשוב כי הדבר אירע אך אתמול. היא מסיימת את הסיפור באומרה "רק הקדוש ברוך הוא נתן לי כוח להיאבק, אחרת לא הייתי מצליחה". וכאשר שואלים אותה "מה היה קורה אם לא היית נאבקת עם האחות?!", היא כמעט בוכה מהמחשבה שבעצם לא היה לה היום מאומה, כי לצערה לא נולדו לה ילדים נוספים. יש לה מזכריה חמישה נכדים ועשרים נינים, כן ירבו.