בשבע 398: בלי בג"ץ, עם בד"ץ

את הסכסוך בעמנואל צריך היה לפתור בבית דין מוסכם על הצדדים. הייצוג הספרדי הזעום בבג"ץ לא מגיע ל-10 אחוז. שופטי בג"ץ כופים את ערכיהם על הציבור.

הרב אליעזר מלמד , י"ב בתמוז תש"ע

הסיפור בעמנואל מורכב

הסיפור בעמנואל הוא מורכב. לשני הצדדים טענות, ואין קבוצה שהציבה לעצמה עקרון לפגוע בצד השני. החסידים רוצים לדקדק ולהחמיר במנהגיהם, כדי ליצור מסגרת בטוחה ומגוננת לבנותיהם. ואילו העותרים דורשים שיילכו לפי הכללים המקובלים בחינוך העצמאי ברחבי הארץ, שהם קלים במקצת. דווקא מפני שישנם קשיים חינוכיים בעמנואל, החסידים רוצים להחמיר יותר, כדי להתגונן מפניהם. ומאידך, דווקא בגלל אותם הקשיים, אלה שלא התקבלו למסגרת המחמירה והמגוננת, חשים מצוקה גדולה.

הבעיה החמירה משום שלא הצליחו לפתור את המחלוקת בדרך הראויה, על ידי בית דין מוסכם על שני הצדדים. באין לכלל הציבור החרדי הנהגה מוסכמת, אין גם בית דין שמוסכם על כל החוגים. וכך קורה שכאשר פורצת מחלוקת גדולה, אין דרך לפתור אותה. זה המצב במחלוקת שבין החסידים והמתנגדים על הנהלת החינוך העצמאי. זה המצב גם כאשר מתעוררת מחלוקת גדולה בתוך החסידויות, כפי שקרה בסטמאר ובוויז'ניץ. וכך קורה כאשר מתעוררת מחלוקת בישיבה ליטאית, כפי שקרה בישיבת פוניבז'.

במצב כזה היה ראוי שכל צד יברור לו דיין אחד, ושני הדיינים יבררו דיין שלישי, ומה שבית הדין יחליט - יעשו.

אשמת בג"ץ

אילו היה בג"ץ תובע משני הצדדים למצוא לעצמם בורר מוסכם שמבין לעומק את הבעיות החינוכיות שעליהן המחלוקת - היה נוהג כראוי. אילו היה קובע שבעמנואל ינהגו לפי הכללים המקובלים בחינוך העצמאי בכל הארץ, ועל ידי כך מספר בנות נוספות היו יכולות להתקבל למסגרת החסידית - זה עוד היה נסבל. אבל לכפות על החסידים לשלוח את בנותיהן לבית ספר שאינו מקובל עליהם - זה דבר בלתי נתפס. ומשסירבו ההורים להיענות לגזרת בג"ץ, להעניש אותם בכלא - זו מציאות מטורפת שכל אדם הגון חייב לפעול לשינויה.

וכאשר בג"ץ עוד מעז לנמק את טענתו נגד החסידים באפליה גזענית - זו חוצפה. המוסד הכי אשכנזי, הכי מפלה, שאחוז הספרדים בו אינו מגיע לעשרה אחוז, מעז להוכיח אחרים על שאינם מקבלים ספרדים?!

בוודאי יאמרו השופטים שאחוז הספרדים נמוך כל כך בבית המשפט מסיבות ענייניות. אבל זה בדיוק מה שאומרים החסידים - שהסיבות הן ענייניות. והחסידים צודקים לאין ערוך מהשופטים. ראשית, אחוז הספרדים במגמה החסידית גבוה פי שלושה מאחוז הספרדים בבית המשפט העליון. והיותר חשוב, החסידים אינם מתיימרים להכתיב לכל שאר הקהילות כיצד לנהוג, אבל בית המשפט העליון מתיימר להשליט את ערכיו על העם כולו, והיאך לא יהיו בו אישים שמייצגים את מכלול הערכים של הציבור?!

נזקי בג"ץ

בג"ץ הגביל את פעילות צה"ל - בהגבלות קשות על מבצעי סיכול ממוקד, בביטול 'נוהל שכן', ובאיסור על טלטול בחקירות שב"כ גם במצב של פצצה מתקתקת. בעקבות זה נהרגו חיילים ואזרחים ואף פרצה מלחמה, כי באין יכולת להרתיע את האויב כראוי הוא תוקף יותר, עד שבלית ברירה פורצת מלחמה. בג"ץ פגע במעמדה של העברית כשפת המדינה. הזיז את הגדר בניגוד לשיקולי בטחון ולזכויות העם היהודי על הארץ. פגע בערכי המשפחה היהודית. פגע בסדרי הכשרות. פגע באפשרות לתת קצבאות ילדים עדיפות ליוצאי צבא. פגע בבעלות העם היהודי על קרקעות הקרן הקיימת. משסה שוטרים וחיילים במתנחלים שבעקבות התעמרות שר הביטחון לא הצליחו להסדיר את כל האישורים, ולעומת זאת מעכב טיפול במפרי חוקים חמורים בהרבה במגזר הערבי.

ערכאות של גויים - חילול השם

גם ללא כל העוולות הללו, קיומו של בית משפט במדינה היהודית שאינו מחויב למורשת ישראל הוא חילול השם. כל העולם למד אמת וצדק מתורתנו הקדושה, אך שופטי בית המשפט העליון של העם היהודי השב לארצו משליטים עליו חוקות גויים. תחילה על פי כללי המשפט הטורקי והאנגלי, ובשנים האחרונות על פי תפישה ליברלית קיצונית, שחלקה הומצא לראשונה על ידי אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון הקודם.

והמציאות באה ומוכיחה עד כמה גדול המחיר שעם ישראל משלם על העוון הזה.

חטאי בית המשפט בפרשה

שני חטאים חטא בית המשפט: האחד, שפגע בעקרון המקודש שההורים הם שאחראים על חינוך ילדיהם. כמו שזכותו של כל אזרח להחליט היכן יגור, אילו רהיטים יקנה ועם מי יתחתן, הוא גם זכאי להחליט איזה חינוך להעניק לילדיו. לשום ערבי במדינה לא היה מעז בית משפט זה להורות כיצד לחנך את ילדיו.

החטא השני, שאסור לבית המשפט לכפות על יהודי שלא להיות נאמן לאמונתו. ואם בית המשפט שואל למי ההורים מחויבים - לתורה או לבית המשפט, אז התשובה של כל יהודי צריכה להיות ברורה: לתורה. על חירות האמונה והמצפון מסרו ישראל את נפשם, והטובים שבאומות העולם למדו זאת מאיתנו. והנה, דווקא שופטים יהודים העיזו לקעקע את הרעיון הבסיסי הזה. גם אם יש חילוקי דעות על שיטת החינוך, הואיל וההורים ורבניהם סבורים שכך הם צריכים לעשות על פי התורה, אסור לכפות עליהם לפעול בניגוד לאמונתם. הם עדיין לא הסיתו את ילדיהם לתמוך באויב ולהכין פצצות.

כל הכבוד להורים הצדיקים

ומשקם בית המשפט לקבוע להורים כיצד ובאיזה בית ספר יחנכו את ילדיהם, טוב עשו ההורים בהדרכת האדמו"ר מסלונים שהתקוממו. וכשקם בית המשפט לאיים עליהם בעונש מאסר, טוב עשו שהלכו לכלא בראש זקוף ולא נכנעו לעריצותו. וגם אם טעו בהתייחסותם לחלק מהילדות בעמנואל - בזכות שהיו מוכנים לעמוד נגד עריצות בית המשפט, ולהעמיד את התורה והאמונה מעל כל שלטון חילוני - נמחל עוונם וזכו לקדש שם שמים.

וגם אילו מלך ישראל שנמשח על ידי נביא והתמנה בהסכמת הסנהדרין הגדולה היה נותן הוראה שמנוגדת לתורה, לא היה צריך לשמוע בקולו. ואם היה מתעקש להעמיד את האנשים בפני הבחירה למי יהיו נאמנים, לו או לה', היו האנשים צריכים לקדש את השם ולהיות נאמנים לתורה.

וכאן המקום להזכיר את עמדת מרן הרב קוק זצ"ל, שביסס את היתר המכירה בשמיטה, ועם זאת הודיע לפקידי הברון רוטשילד שאם יכפו על המחמירים לסמוך על ההיתר, יהיה הוא עצמו מחויב למחות על כך ולעמוד לצידם של אלה שאינם מקבלים את ההיתר שלו, מפני שזו תהיה כפייה על דת.

יישר כוחו של הציבור החרדי ומנהיגיו, ועימהם מקצת מבני הציבור הדתי, שליוו את ההורים בדרכם לבית הכלא.

אחריות הכנסת וראש הממשלה

צריך לומר: אין זה חטאו של בית המשפט בלבד. נציגי הציבור, חברי הכנסת, המחוקקים וראש הממשלה, נושאים באחריות כוללת לנזקי בית המשפט העליון. הם היו צריכים מזמן לשים סכר בפני השתלטנות שלו. ומשלא עשו זאת, אף הם שותפים מלאים בכל עוולותיו.

הרב בנדיקט זצ"ל

בעקבות הדברים שזכיתי לכתוב על הרב בנדיקט לפני שלושה שבועות, הגיעו מכתבים רבים ונרגשים מבני קהילתו. כולם ציינו את הקפדתו הרבה על כבוד בית הכנסת והתפילה, ואת השקט המופתי ששרר בתפילה. גם ציינו את עצמאותו הרוחנית, ואת ההקפדה המרובה שלא להיות תלוי באחרים.

כתב בני הנשקה: "שמחתי מאוד מאוד לקרוא את המאמר... כמי שהתחנך בקהילה, זכיתי, מיום שאבי ז"ל הביא אותי לבית הכנסת, להתחנך, כפשוטו, ממראה פניו של הרב, הקפדתו הגדולה על שקט בתפילה, ומכל שאר הדברים שצוינו במאמר. דמותו של הרב חקוקה לנגד עיניי, קולו, שהיה לעתים מונמך ולעיתים מרעים, וכל שאר אורחותיו, כמו קבלת משלוח המנות בביתו ביום פורים, דרשותיו המרתקות בשבת שובה ובשבת הגדול, ועוד ועוד, כל אלה לא יסורו מזכרוני...".

ועוד הוסיף, שאחיו פרופ' דוד הנשקה היה קרוב מאוד לרב, וכתב עליו מאמר הספד בצהר יג. ואכן המאמר מרגש ומאלף מאוד, שם הוא מתאר את דרשת שבת הגדול ושבת תשובה, שבמשך מספר שבועות היו מתכוננים אליה בשיעורים שהכינו את מראה המקומות לדרשות. "או אז הגיע הרגע, כפי שנחרט בלבי מן הילדות... היה הרב מתעטף בטליתו, שעה שציבור גדול ורב, מאות אנשים מן השכונה ואף מסביבותיה, היו נוטלים את דפי המקורות ומתיישבים. הרב היה עולה לדוכן, נושק את הפרוכת ופותח: נוסח קבוע היה בידו לפתיחה, שבו בירך את מגידי שיעורי ההכנה ואת קהל השומעים, ובשיאו היה מתפלל בחרדת קודש, מתגבר לרוב על דמעות: הוא ביקש סיעתא דשמיא לכוון לאמיתה של תורה. מסופקני אם יש מילדי אחוזה ישכח זאת אי פעם. ומכיר אני כמה וכמה מהם שיש בידם לצטט מפתיחה זו כלשונה מן הזיכרון..."

מוטי בן זהב כתב: "הרב קירב מאוד את בני הנוער... בכל יום שבת בשעה 12 התקיים שעור מיוחד לנוער על ידי הרב.  הנושאים היו מגוונים וניתן היה לשאול שאלות בהלכה ובעיקר באמונה. שעור זה המשיך גם לאחר השחרור מצבא ועד התפזרות הגרעין שלו עקב חתונות".

מנהגי חתונה

הרב בנדיקט הקפיד לערוך את החופה בנישואין של בני הקהילה, ואם במקום לכבד את רב הקהילה היו מכבדים רב אחר או ראש ישיבה בעריכת החופה, לא היה בא, כי ראה בזה פגיעה בכבוד הרבנות.

סיפרה ציפי פרבר: "אני נישאתי בעיר אחרת והרב בנדיקט נסע במיוחד לקדש אותנו. ההקפדה הידועה שלו על זמנים וסדרים באה לידי ביטוי גם בחתונה. הוכרזה שעה לחופה, ובניגוד לרוב החתונות, החופה אכן התחילה בשעה הנקובה... (אחד העדים שלא העריך נכון את ההקפדה של הרב איחר והוחלף בעד אחר).

תחת החופה הקפיד הרב בנדיקט שרק מי שמכהן כרב עיר או שכונה, ויש ברשותו סמיכה - יכובד באחת משבע הברכות.

לאחר החופה, למרות שמקובל להקיף את הזוג ואת ההורים במעגל של חיבוקים וברכות - הקפיד הרב בנדיקט לבקש מהקהל לפנות מעבר כדי שהזוג יוכל לצעוד היישר אל חדר הייחוד. הם צמו כל היום, תנו להם להשיב את נפשם, היה אומר למי שביקש לעכבם ..."

סיפרו שכאשר הצלם היה מתערב מדי בהוראות ובקשות, היה דורש ממנו שיפסיק לנהל את החתונה. "הרב אינו שחקן והצלם לא במאי". והחופה היתה מתנהלת כראוי וגם התמונות היו יוצאות יפות.