בשבע 398: כמה מעלות טובות

כשילדים פרצו והרסו לתלמידות 'צביה מעלות' את כיתות הלימוד – הקימו הבנות בתגובה תנועת נוער שתעניק לילדים חום וערכים; כשחולה חסר אמצעים נזקק להשתלה דחופה -התגייסו הבנות והצילו את חייו.

רבקי גולדפינגר , י"ב בתמוז תש"ע

לפני שמונה שנים פרצו גנבים לאולפנת 'צביה' במעלות. הפורצים השחיתו ציוד, גנבו, שברו והשאירו הרס וחורבן בכיתת הלימוד. לאחר שהפריצות חזרו ונשנו מספר פעמים, הוזמנה המשטרה למקום. נפתחה חקירה והפורצים נתפסו. להפתעת כולם מדובר היה בארבעה ילדים תלמידי כיתה ג'(!) תושבי מעלות.

חוקר המשטרה שהיה מעורה בפרטי המקרה, טען שאין באפשרות המשטרה למנוע אירועי פריצה נוספים בידי ילדים. המקרה זיעזע את תלמידות האולפנה, ובעקבות כך הוחלט ליצור קשר עם הורי ארבעת הילדים ולנסות למצוא דרך לפעול במשותף. הקשר עם אותם הורים הדהים אף יותר, כשהתברר שמדובר בבני טובים שככל הנראה לא נותבו כראוי בשעות הפנאי.

אחת האימהות ביקשה להתנצל בפני הבנות הנבוכות, ופרצה בבכי תוך כדי שהיא משתפת אותן בקושי הרב בגידול ילדיה לבדה ובעבודה במפעל במשמרות, לעיתים גם בלילות. "לא חשבתי שהוא יהיה גנב...", מיררה האם בבכי.

יהדות לילדי העיירה

עוד באותו שבוע נערכה התכנסות באולפנה בניסיון לעכל את שהיה. "הבנות היו נסערות",

מספר הרב יוסי ארליך, ראש האולפנה, "החלטנו לכנס את התלמידות לדיון פנימי, כדי

לנסות ולחשוב יחד מה האחריות שלנו למציאות העגומה הזו".

'האחריות שלנו'?

"בהחלט. מקרה כזה הוא באחריותנו והוא יכול היה להימנע על ידינו. נאמר בספר בראשית

'אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו, בהתחננו אלינו ולא שמענו'. לנו יש

אחריות על עם ישראל. אנשים אחים אנחנו". לאחר ליבון אמיתי של העניין, התברר שבמעלות

לא היתה אז תנועת נוער מלבד בני עקיבא. הוצע להקים תנועת ילדים שתפעל עם ילדים

צעירים מגיל בית הספר היסודי ותחנך לערכים.

בנות האולפנה הרימו את הכפפה ו'תנועת הילדים הציונית' יצאה לדרך. בכל יום שלישי

באופן קבוע נפגשות הבנות המתנדבות עם ילדי מעלות במספר מוקדים, ומעבירות בצורה

חווייתית פעילות ערכית ויהודית. המדריכות עוסקות בנושאים מגוונים כמו: היחס לחבר,

אכפתיות מהסביבה, כיבוד הורים, מעגל השנה, ניצול הזמן ועוד.

"נתקלנו בהורים שפחדו מכך שאנחנו מעוניינות להחזיר את ילדיהם בתשובה, אבל הם לא היו

רבים. אולי החששות שלהם נבעו מכך שאנחנו דתיות", אומרת אחת הרכזות בתנועה ומבהירה,

"בהחלט יש לנו כוונה בהדגשת הזהות היהודית. אנחנו רוצים שהילדים יידעו להעריך

שנולדנו כיהודים בארץ ישראל. צריך לשמוע את הילדים מזמזמים לעצמם את המנון התנועה

כדי להבין מה קורה פה: 'סובלנות, הקשבה, אהבה, אמונה, בשמחה תמיד'. הם ילדים

חמודים. אנחנו אוהבים אותם ובשבילם אנחנו כאן".

"בל"ג בעומר האחרון יצאתי לשטח כדי להתרשם מפעילות תנועת הילדים ולהכיר תודה

למדריכות הנפלאות שלנו", מספר הרב ארליך "ראיתי את אחת המדריכות שלנו מחבקת בחום

ילדה מכיתה ב'. אותה ילדה, בעיניים בורקות מאושר, השיבה לה בחיבוק חזק וממושך. זה

היה חיבור אמיתי ונוגע ללב", משתף הרב ארליך בהתרגשות ומבקש להפיץ את רעיון הקמת

תנועת הילדים למקומות נוספים בארץ: "בכל עיר ומושב ניתן וצריך להקים סניף של תנועת

הילדים. כל אולפנה מסוגלת לשמש מעין מרכז לסניפים האלו. ההשלכות העמוקות והמיידיות

על ילדי ישראל תהיינה עצומות".

בין הסירים לתיקון העולם

סיפורה של תנועת הילדים שהקימו בנות האולפנה, ממחיש היטב את תחושת השליחות החברתית

באולפנה ומחוצה לה, שמהווה את אחת מאבני הדרך הייחודיות של המוסד הצפוני המשגשג.

אולפנת 'צביה' במעלות נוסדה לפני שבע עשרה שנה, ביוזמת הקהילה הדתית בעיר, לאחר

שבנות המקום נאלצו לכתת רגליהן אל האולפנות והתיכונים באזור. רשת 'צביה' נרתמה

לסייע, אך חבלי הלידה של האולפנה היו לא קלים.

"לא ייאמן כמה שנים עברו מאז. ממש 'כחלום יעוף'", מהנהן בראשו הרב ארליך, העומד

בראש האולפנה מיום הקמתה. ארליך, אשר נולד בצ'ילה לפני 45 שנה וגדל בנתניה, הגיע

למעלות כתלמיד ישיבת ההסדר ומאז הוא רואה את עצמו כמחובר בכל נימי נפשו למקום.

"כשהחלטנו להקים את האולפנה כאן במעלות, סיכמנו על שני עקרונות מרכזיים", מספרת

היועצת חנה קליימן, ממקימות המוסד, "דבר ראשון הוחלט חד משמעית על ידי ההורים

שהאולפנא לא תהיה מקום אליטיסטי. היא לא תהיה מיועדת רק לבנות 'שלנו', אלא לכל

הבנות באזור המעוניינות לבנות את עולמן הרוחני. האולפנה פתוחה לכולן. דבר שני, בת

המתקשה לימודית תקבל את מלוא הסיוע המגיע לה כדי למצות את היכולות שלה".

"אנחנו מחנכים את הבנות שלנו, בראש ובראשונה, להיות 'אנשים גדולים'", מוסיף הרב

ארליך, ומספר על מקרה שהתרחש לפני מספר שנים כשתושב מעלות, "יהודי מבוגר ממשפחה

פשוטה", חלה ונזקק בדחיפות להשתלת כליה. קופת החולים, באופן תמוה, סירבה לאשר לו את

פעולת ההשתלה.

"זה היה נורא. קופת החולים טרטרה אותו בלך ושוב. הוא היה מיואש. מצבו הבריאותי הלך

והידרדר", נזכר הרב ארליך. "הבנות שמעו על המקרה ומיד התגייסו לעזור. הן הקימו, תוך

יום, חמ"ל ויצרו קשר עם חברי כנסת ואישי ציבור. הן פנו לתוכניות אקטואליה והפכו

עולמות בשבילו".

מנהל קופת החולים, שהיה באותה העת בחופשה משפחתית באילת, החל לקבל טלפונים בהולים

מלשכתו ונאלץ להתערב בעניין בדחיפות. "לא ייאמן, אבל לאחר יומיים בלבד היה אותו

יהודי בדרכו להשתלה בחו"ל והיום, ב"ה, האיש בריא ושמח. זהו כוחן האדיר של הבנות. הן

יכולות לשנות מציאות". הרב מדגיש כי "הכל נובע מכוח של תורה וחיבור לה'. אני רואה

את הבוגרות שלנו מקימות בתים על אדני התורה. בידן האחת מחזיקות תינוק קטן ולצידן

עומדים עוד ילדים חמודים. על הכיריים מתבשל תבשיל חם ובד בבד הן עסוקות בלשנות את

העולם. יש לבנות האלו עוצמות אדירות. השמיים הם הגבול עבורן".

את אותם "כוחות גדולים המצויים בקרב הבנות" מנתבים באולפנה להתנדבות בלתי פוסקת:

נוער במצוקה, תנועת הילדים הציונית, זקנים, משפחות הרוסות, תלמידים מתקשים ועוד.

"יש כל כך הרבה מה לעשות. לצערנו, לא חסרים בעם ישראל בני אדם שזקוקים לאותה יד

מושטת", אומר הרב ארליך. "אנחנו מצפים מהבנות שלנו לבחור תחום עשייה הקרוב לליבן

ולהשקיע בו מעצמן. אין ספק בליבי שהחינוך קודם ללמידה. אם נשכיל לחנך את הבנות

להיות טובות ותורמות, ממילא גם נזכה בבנות המאירות לכל הסובבים אותן", מבהיר הרב

ארליך את ההתמקדות הגדולה בפרויקט ההתנדבות של הבנות.

גם לאחר שתלמידות האולפנה מסיימות את לימודיהן ופונות לדרכן החדשה, ממשיכים באולפנה

לדאוג לעתידן ואפילו רואים בכך 'צו השעה'.

"יש צוות לא קטן שמשקיע שעות על גבי שעות בשידוך הבנות", מספר הרב ארליך בהערכה

רבה. "הם מתכנסים בכל מוצאי שבת מתוך איכפתיות גדולה, ובוחנים על פי קריטריונים

שנקבעו על ידם הצעות אפשריות. אנחנו עובדים כמובן במשותף עם נציגים מטעם ישיבת

ההסדר של מעלות", הוא מגלה.

"זו עבודה סיזיפית וקשה שיש בצידה גם נחת. אחת התובנות החשובות ביותר שעלתה מאותה

פעילות, היא שהדבר החשוב ביותר הוא הליווי והייעוץ דווקא לאחר ההיכרות הראשונית.

כשהקשר רק בתחילתו צצות לא פעם בעיות קטנות, שעלולות לגרום לפירוק הקשר וחבל.

לעיתים על ידי הכוונה של מבוגר ניתן להתיר את אותו פלונטר ולהמשיך קדימה".

מורה עד הבית

אחת הדמויות הבולטות בתחום העשייה החינוכית באולפנה, היא היועצת חנה קליימן. מיום

היווסדה של האולפנה, מקדישה קליימן את זמנה למען התלמידות והיא עדיין מרגישה את

אותה תחושת שליחות שחשה בימיו הראשונים של המוסד. "הצוות החינוכי באולפנה רואה את

עצמו כשליח. חינוך בנות זו עבודת קודש, זה ייעוד", היא קובעת "אדם שלא מאמין

בחשיבות העניין לא יהיה מסוגל לעסוק בחינוך לאורך זמן. לא מדובר בשכר גבוה או בכבוד

גדול אלא בעבודה יומיומית, לעיתים מתישה, מתוך שאיפה לחנך בני אדם להיות טובים

יותר".

כדוגמה לעשייה החינוכית מספרת קליימן על מעיין (שם בדוי), בוגרת האולפנה שגדלה בבית

קשה-יום במעלות. הוריה, אשר היו טרודים בבעיות קשות של פרנסה ובריאות, הזניחו את

הבית והיא עם שאר אחיה הקטנים, נאלצה להתמודד עם הזנחה פיזית ורגשית.

באותם ימים היתה מעיין תלמידת כיתה י' באולפנה, וקליימן שמה לב שהיא נעדרת מדי פעם

מבית הספר. לאחר בירור קצר עם מחנכת הכיתה, נוכחה קליימן לגלות שמעיין מתקשה

בתיפקודה היומיומי בעקבות הרקע האישי שלה ומחסירה ימים רבים מהלימודים.

"התקשרתי למעיין הביתה ואמא שלה ענתה לי באדישות שמעיין עדיין ישנה", מספרת קליימן

"ביקשתי ממנה להעיר אותה אך מעיין סירבה לקום. אמרתי לה שכל החברות מחכות שתגיע כבר

לאולפנה והודעתי לה שאם היא לא קמה ממיטתה בזה הרגע, אני אגיע אליה הביתה כדי לעזור

לה לצאת מהמיטה. היא לא חשבה שאני מתכוונת לכך ברצינות והמשיכה לישון".

ומה עשית? נסעת אליה הביתה?

"ברור. קראתי למחנכת ופשוט נסענו אליה הביתה. נכנסנו לחדר שלה. מעיין עוד שכבה

רדומה במיטה אבל כשהיא ראתה אותנו היא לא האמינה שעזבנו הכל ובאנו אליה. היו כמה

דקות של שתיקה שהיא לא הוציאה הגה מהפה אבל היה אפשר להבחין שהיא מתרגשת מאוד.

מעיין כנראה הבינה שאנחנו באמת דואגות לה. היא הרגישה שסוף סוף למישהו איכפת ממנה.

שלפנו אותה מהמיטה בהחלטיות אבל עם המון אהבה. דיברנו איתה על אחריות ועל הכוח

האדיר הטמון בה, ומאותו יום חל בה שינוי עצום והיא, ב"ה, פרחה. בתמיכה וליווי של

המחנכת ושל כל הצוות החינוכי היא סיימה את האולפנה בהצלחה", אומרת קליימן בסיפוק.

חיבוק מהמנהלת

חנה קליימן (49) גדלה בצעירותה במושב העובדים צרופה שבחוף הכרמל. לאחר מכן עברה עם

משפחתה לקריות, שם נשלחה ללמוד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי.

"גדלתי בבית מסורתי, אבל ההורים רצו שנכיר את העולם הדתי ושנקבל 'חינוך טוב'. הסבא

שלי, שחי במרוקו, שימש שם כרב ושוחט אבל ההורים שלי שחיו בארץ, כבר היו מסורתיים.

אבא שלי נהג ללכת כל ערב שבת להתפלל בבית הכנסת. היינו מציינים את כל החגים בבית.

הפיוטים היו חלק מסעודות השבת שנערכו אצלנו, אבל מצד שני, מיד אחרי הסעודות היינו

צופים בטלוויזיה או נוסעים לים. זה היה בית ספרדי טיפוסי עם הרבה כבוד לדת".

כילדה הצטרפה לתנועת הנוער 'בני עקיבא', שם הכירה את מי שהפך לימים לבעלה - הרב

שמואל קליימן, המשמש כיום כר"מ ומנהל התיכון בישיבת 'אביר יעקב' בנהריה.

את לימודי התיכון סיימה באולפנת 'סגולה' בקרית מוצקין. "אין ספק שהאולפנה בנתה

אותי", היא מדגישה. "אני זוכרת שבטקס הסיום של השמינית ניגשתי לנחמה גונן, שהיתה אז

ראש האולפנה, ולחשתי לה 'נחמה, תראי מה האולפנא עשתה לי. בבקשה, אל תהססו לקבל בנות

מבתים מסורתיים'. היא הקשיבה לי וחיבקה אותי חזק".

האם כיום, כשאת מקבלת לאולפנה בת שבאה מבית מסורתי, את רואה לנגד עינייך אותך

כילדה?

"אני בהחלט מודעת לכך שהאולפנה שינתה אותי ואת כל המשפחה שלי. כשהגעתי לאולפנה

הייתי והרגשתי שונה משאר החברות שלי שהגיעו מבתים דתיים. בשמינית כבר הייתי בת

אולפנה לכל דבר, אפילו נבחרתי להיות רבנית פורים. גם הבית של ההורים שלי השתנה

בזכות האולפנה, ואפשר לומר שמדובר בתהליך שהשפיע אפילו על הדורות הבאים. לי ניתנה

ההזדמנות, ואני חושבת שכל בת שנולדה בבית מסורתי ורוצה לבנות את עולמה הדתי יש

לאפשר לה ללמוד באולפנה".

ומה לגבי ההשפעה השלילית של אותה בת על שאר הבנות?

"זו התמודדות אמיתית. אי אפשר להתעלם מיכולת ההשפעה של בת כזו בשפת הדיבור, צורת

לבוש ועוד. יחד עם זאת, אני מאמינה ששהייה עם בת שונה מובילה לבירור אישי - האם אני

נגררת? האם אני יודעת מה אני רוצה? מה הדרך שלי? אני חושבת שלא מזיק ואפילו בונה,

להיות עם בת שהיא לא בדיוק כמוך. זה מחדד, באופן טבעי, את 'האני' ומלמד לקבל את

השונה". קליימן מספרת כיצד מיושמים הדברים באולפנה שלה: "באולפנה לומדות זו לצד זו

בנות מבתים תורניים יחד עם בנות בעלות רקע פחות דתי, והכל מתוך הרמוניה נפלאה. יש

בין הבנות כבוד הדדי ואהבה, ולכל בעיה שמתעוררת יש להן למי לפנות. המחנכות הצעירות

יושבות במשך שעות עם הבנות ומשוחחות איתן באופן חופשי על הכל".

"אמא שנייה שלי"

כשאני מנסה לברר באיזה אופן באה לידי ביטוי ילדותה בבית מסורתי בעבודתה באולפנה,

היא משיבה: "אני חושבת שיש לי יותר סבלנות ויותר יכולת להכיל גם תלמידות שלא נמצאות

בהכרח בתלם. עם השנים, הפנמתי שתהליך הבניה האישי הוא ארוך ועמוק ואי אפשר לצפות

מתלמידה בכל רגע נתון לתוצאות מיידיות. אנחנו מתפללים כל יום 'ושמתם את דברי אלה על

לבבכם'. מדוע לא נאמר 'ושמתם... בתוך לבבכם'? אלא, החובה המוטלת עלינו, ההורים

והמחנכים, היא לשים את התורה על לבבות הילדים, וגם אם כרגע זה נראה רק 'על לבבכם'

יבוא יום ובעז"ה הכל ייכנס לתוך ליבם פנימה. בחינוך צריך סבלנות. מדובר בתהליך ארוך

טווח. חשוב להאמין בתלמיד גם אם כרגע, במבט חיצוני, נראה שהילד מרוחק ואטום".

זה לא תמיד כל כך פשוט...

"נכון. לפני כמה שנים היתה תלמידה באולפנה שההורים שלה התגרשו והיא הסתובבה במשך

תקופה ארוכה עם פרצוף חמוץ. היא היתה אנטי להכל. מי שעמד לידה - חטף. המורים לא

ידעו מה לעשות איתה. גם לי היא לא נתנה להתקרב אליה. הרגשתי שהיא במצוקה. דאגתי לה

והחלטתי לנקוט כלפיה ב'שיטת החיזור'", אומרת קליימן בחיוך.

"העניין הוא לא להתקרב בבת אחת, אלא בתהליך מדורג. בהתחלה פגשתי אותה במסדרון

והתעניינתי בשלומה, בפעם אחרת זרקתי לעברה מילה טובה וביקשתי שתעזור לי באיזה דבר,

עד שהיא היתה מוכנה להגיע אליי לחדר. מאז העברנו שעות על גבי שעות בשיחות עומק. זה

לא היה פשוט בכלל. היו פעמים שהיא התווכחה איתי או התרגזה עליי. בסופו של דבר היא

הסכימה ללכת לטיפול והצליחה לעשות לעצמה סדר בחיים. לפני כשנה היינו בחתונה שלה

וכשהצטלמנו היא קראה לי 'אמא שנייה שלי'. אין מילים לתאר את מה שהרגשתי באותו

הרגע", היא מחייכת.

לדברי קליימן, מושג ה'הכלה' נוגע בימינו בראש ובראשונה להורים עם ילדיהם הפרטיים.

"הילד שלך לא רוצה ללמוד גמרא או מחליט לגדל שיער. הבת רוצה לשמוע מוסיקה רעשנית

בקולי קולות או מתעקשת להתחבר דווקא עם חברה שלילית. זה לא קל אבל אלו הילדים שלך

ולמרות הכל, עליך לקבל אותם".

הורים צריכים לקבל את ילדיהם ללא שום תנאים? ומה עם ה'אני מאמין' שלהם?

"ההכלה היא לא ויתור על דרך", מבקשת קליימן להדגיש. "כשהילד, לדוגמא, לא קם בבוקר

וממשיך לישון ואנחנו לא רבים איתו על כך, זה לא אומר שאנחנו מאשרים את המעשה. חשוב

לשמור עם הילד על תקשורת פתוחה ולומר לו את דעתנו על מעשיו בצורה ברורה. להורה אסור

לגמגם. חובתנו כהורים להראות כיוון ודרך. כשילד שומע אמירה ברורה, לאן שלא יילך,

הוא תמיד יידע שיש לו מקום יציב לחזור אליו".

בביתה של קליימן מתנהל גם מפעל החסד הפרטי שלה - גמ"ח ציוד לשמחות, אותו מנהלים כל

ילדי המשפחה בשמחה. במהלך שיחתנו, אחת השכנות, שחנה הציגה אותה בפניי בגאווה כבוגרת

האולפנה, באה לבקש מפות לשמחת בת מצווה. בשיחת טלפון אחרת ביקשה תושבת מעלות לשריין

לה דוד מים חמים לשבת הקרובה.

"כבר כמעט עשרים שנה אנחנו מפעילים את הגמ"ח הזה. בהתחלה היו לנו רק כמה ספסלים

ושולחנות, וב"ה זה התרחב והיום אפשר לקבל כמעט הכל. כל מי שיש לו שמחה משפחתית

מוזמן פשוט לבוא ולקחת".

על אדן החלון במרפסת ביתה מונחים שרידים של טילי קטיושה כעדות אילמת למלחמת לבנון

השנייה, שהתחוללה שם במלוא עוזה.

"היינו מופגזים מעל לחודש ימים. הפגזים האלו שאת רואה נפלו ממש כאן בוואדי. שמענו

את הדי הפיצוץ החזקים והבנו שמדובר בנפילה מאוד מאוד קרובה לבית שלנו. זה היה נס

גדול", היא אומרת ומתבוננת על הפגזים. קליימן מתארת מצוקה קשה שהתעוררה בקרב תושבי

מעלות בימי המלחמה. "התנדבתי במחלקת הרווחה של העירייה כדי לנסות ולעזור ונתקלתי

בגילויי חרדות של ילדים ומבוגרים. זכורים לי ימים לא פשוטים בכלל. גם לאחר המלחמה

היו בנות באולפנה שנותרו מפוחדות. הן היו קופצות בבהלה מכל רעש קטן. בחסדי ה' עברנו

את זה", היא מסכמת.

מצרך נדיר

בשבוע שעבר הוענק בבית הנשיא ברוב עם פרס החינוך הארצי לאולפנה. בטקס המכובד קיבלו

הצוות החינוכי המסור והרב יוסי ארליך העומד בראשו, אות הוקרה לפועלם.

"הצוות, התלמידות והבוגרות, מספרים בגאווה ובאהבה על המוסד הלימודי בו הן מתחנכות

ומרגישות כלפיו תחושת שייכות, וזהו מצרך נדיר", ציינה ועדת הפרס, והוסיפה לפרט

בהרחבה על תרומתה של האולפנה לקהילה ולחברה.

הרב ארליך, באופטימיות האופיינית לו, סיכם את תחושותיו באומרו, "מדובר בזכות גדולה

שנפלה בחלקי לעסוק בחינוך בתקופה מלאת אתגרים שכזו. כל בת והעולם שלה, כל שנה

והאתגר החינוכי שלה. אפשר רק לקנא בנו, המורים, שזכינו במשימה קדושה זו".

Rivkig.besheva@gmail.com