בשבע 398: מלוא כל הארץ בג"ץ

שופטי בג"ץ עמנואל קראו ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה נגד ח"כים שמתחו עליהם ביקורת. אם וינשטיין לא ייענה, אותו בג"ץ ידון בעתירות הצפויות נגד החלטתו.

יאיר שפירא , י"ב בתמוז תש"ע

שלושת שופטי בג"ץ שציוו על מאסר ההורים בעמנואל - אדמונד לוי, עדנה ארבל וחנן מלצר - קראו ליועץ המשפטי לממשלה לבדוק את הביקורת שהושמעה נגדם, לאור הסעיף בחוק העונשים המגביל את חופש הביטוי בביקורת על שופטים. הם ביקשו להתמקד בעיקר בחברי הכנסת.

החרתה-החזיקה אחרי בית המשפט התנועה לאיכות השלטון. היא קראה ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה נגד אלו שביקרו בחריפות את בית המשפט, בעיקר חברי הכנסת. אם היועץ המשפטי לממשלה לא יעשה זאת, מאיימת התנועה, היא תאלץ לנקוט באמצעים נוספים - עתירה לבג"ץ כמובן.

בג"ץ יהיה מוסמך גם לדון באי-היענות של היועץ המשפטי לפתוח בחקירת אנשי ציבור שביקרו את בג"ץ. הוא גם יוכל להורות להעמיד אותם לדין, אם יהודה וינשטיין יחליט שלא לעשות כן. אם הערכאות הנמוכות יותר יזכו את מבקרי בג"ץ, הרי ששופטיו, ביושבם כערכאת ערעור בבית המשפט העליון, יוכלו לבטל את הזיכוי ולהרשיע את המבקרים, ואפילו לגזור את עונשם ולקבוע האם דבק בהם קלון. אם הנאשמים היו חברי כנסת, פסיקת השופטים תקבע האם ייאלצו להתפטר מהכנסת והאם יוכלו לשוב ולהתמודד שוב בבחירות בשנים הבאות.

דבר אחד בג"ץ לא יכול. הוא לא יכול לדון בערעור על החלטה שהתקבלה בבג"ץ. כך קבעו השבוע שופטי בג"ץ. לכן, אם בג"ץ הורה למשל לאסור אדם בחוסר סמכות, אין בפני מי לערער על העוולה. וגם מדברי ביקורת חריפים מדי עדיף להימנע, כאמור.

יום בבית המשפט

מול חנויות פלאפל במרכז המסחרי בבית שמש ניצב מבנה משונה, רוחבו לא עולה חמישה מטרים וגובהו כשתי קומות. מין קוביית אבן צרה וגבוהה ודלת קטנה קבועה בה. המבנה נראה כמבוא גדול מדי למקלט עירוני. שלט ברזל בפתח מעיד כי זהו בית משפט השלום בעיר.  בפתח שומר מאחורי דלפק עץ ישן, משקוף לגילוי מתכות, וגרם מדרגות צר המוביל למסדרון צר מאוד. שלושה אנשים עומדים שם, אך עדיין צריך להידחק כדי להגיע לדלת אולמה של השופטת חגית מאק-קלמנוביץ.

בתוך האולם הקטן מתגלים באופן מפתיע כשלושים איש, יושבים בצפיפות על ספסלים. בקידמת האולם  שולחן עמוס תיקים של תובעת תורנית. בשולחן ממול מצטופפים שלושה סנגורים. אחת טוענת להקלה בעונשו של הלקוח שלה ושניים מחכים בסבלנות שתור לקוחותיהם יגיע. מעליהם מתנשא, גבוה עד כדי גיחוך, דוכן השופטת.

למרות הצפיפות, אי אפשר לפספס כי בספסל האחורי יושבת פרקליטה ממשרד עורכי דין תל-אביבי ידוע. היא לא מפה. הופעתה מוקפדת. היא לא לבושה כמו אנשי בית שמש, והיא לא יושבת כמוהם במין השלמה עם ההמתנה האינסופית והדוחק.

לפניה יושב ב', איש פשוט, מאבטח של סופרמרקט, חרדי שמן וחייכן. "הוא בן 41, אב ל-12 ילדים, שלושה מהם בעלי צרכים מיוחדים", אומרת פרקליטה מהסנגוריה הציבורית. "אני כבר בן 42", הוא מתקן. כשהיה ב' בן 41 הוא איבד שליטה ומצא את עצמו עצור במשטרה בפעם הראשונה בחייו. שכן רע ירד לחייו ולחיי משפחתו הגדולה. הוא קילל, היכה, שפך לכלוך והתנכל לילדים ולרכוש. ב' התלונן במשטרה שוב ושוב, אך הם השיבו את פניו ריקם. הם אינם מתערבים בסכסוכי שכנים.

יום אחד ב' לא היה יכול יותר, ודלי מי שטיפה שרוקן על מרפסתו הביא אותו להתפרץ בצעקות לבית השכנים ולהטיח כוס שהחזיק בידו. השכן דלק בעקבותיו ו-ב' המבוהל שלף את האקדח שקיבל מחברת האבטחה ונופף בו. שליפת הנשק הקימה את משטרת בית שמש מרבצה. ב' נעצר, ועל האיום בנשק הוסיפה התביעה לכתב האישום גם תקיפה והשגת גבול.

תסקיר חיובי מאוד של שירות המבחן הוביל להמלצה שלא להרשיע  את ב', כדי לא לפגוע בפרנסתו כמאבטח, ולהסתפק בגזרת שעות עבודה למען הציבור. הסנגורית ביקשה גם להתחשב בעובדה ש-ב' מיהר לעבור דירה מיד לאחר התקרית, ובפרנסת משפחתו הגדולה המוטלת על כתפיו.

התובעת קמה מכיסאה, ופסקה בתוקף כי היא מתנגדת להצעה שלא להרשיע את ב'. "כולנו ראינו השבוע לאן יכולים להוביל סכסוכי שכנים" הטעימה ודרשה גם מאסר על תנאי ופיצוי כספי לשכן.

ממרום מושבה החלה השופטת להקריא את גזר הדין לקלדנית. הסתבר שמק-קלמנוביץ קיבלה את עמדת התביעה. ב' הורשע, הוטלו עליו חודשיים מאסר על תנאי, אלף שקל פיצויים, ו-180 שעות למען הציבור.

"טוב, עכשיו את" קראה השופטת אל עבר הפרקליטה התל אביבית - "היא יושבת כאן מהבוקר", פנתה בחצי התנצלות אל האולם העמוס. "אבל גם אנחנו כאן מהבוקר", התפלא בקול צעיר מקומי שעורכת הדין שלו כבר התקינה עצמה להתחיל ולטעון. השופטת לא ענתה. הבחור לא התעקש. אחרי הכול, עשר דקות מאוחר יותר השופטת גזרה את דינו.

הפרקליטה התל-אביבית נחלצה מהספסל האחורי וניגשה אל השולחן. עכשיו התברר כי דווקא בבית שמש הוגש כתב אישום נגד כתבת של עיתון יומי גדול. היא הפרה צו איסור פרסום. "הגענו להסדר של שמונים שעות ללא הרשעה" הכריזה התובעת קצרות, התיישבה ושקעה בניירותיה, מכינה את התיק הבא. "הגענו להסדר שהשעות יבוצעו בעמותת 'ידיד', ובדרך לכאן הנאשמת אמרה לי שממש מתאים לה להמשיך ולהתנדב במקום גם אחר כך, אבל אני מבקשת מבית המשפט לפחית את העונש לחמישים שעות", אמרה הפרקליטה. "שמונים שעות זה ממש המינימום", מלמלה התובעת מבלי להרים את הראש. "אני יודעת" אמרה הפרקליטה "אבל הנאשמת בחודש העשרים להריונה, והיא מעדיפה לסיים את השעות לפני שתלד".

חשבון מהיר הורה לי כי שמונים שעות ממלאות בדיוק שבועיים של עבודה, ושבוע עשרים מותיר עד הלידה כארבעה חודשים וחצי. חשבון אחר הורה לי כי אין שופטת שתרשה לעצמה לעמוד בפני בקשה כה חיננית של עיתונאית בהריון שעובדת בעיתון כה נפוץ. אך שופטת לא יכולה להרשות לעצמה צייתנות מוחלטת. הימרתי על שישים שעות. התובעת לא טרחה להרים את הראש מהניירות ולא הוציאה הגה. "שישים שעות", הכתיבה השופטת לקלדנית. הפרקליטה הסתובבה וקרצה לנאשמת. אני הסתפקתי בקריצה לעצמי.

מתחת גרם המדרגות הגבוה שוכנת מזכירות בית המשפט. בפתחה עמד ב' ועיין בהעתק גזר הדין שלו. מאה ושמונים שעות, חודש עבודה, אינו דבר של מה בכך לאדם המפרנס משפחה גדולה ומטופל בתריסר ילדים. ההרשעה גם לא תקל עליו למצוא עבודה בעתיד. "לא נורא" ניסיתי לנחם. "בטח שלא נורא" הוא השיב בפליאה "תראה כמה הרבה השופטת כתבה על מה שהסנגורית אמרה. תראה, מה שהתובעת אמרה נגדי כתוב רק בארבע שורות. נראה לי שיצאתי זכאי".