בשבע 398: התגייסות מעוררת קנאה

לציבור הדתי-לאומי, שלא השכיל להתאחד מאחורי תלמידי הר ברכה, יש מה ללמוד ממפגן המחאה המרשים של החרדים. אם נתניהו לא יפשיר את הבנייה בעוד שלושה חודשים, ממשלת שמאל עדיפה על ממשלתו.

עמנואל שילה , י"ב בתמוז תש"ע

לפני מספר חודשים החליט שר הביטחון לקבל את המלצת הרמטכ"ל ולבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה. ההחלטה התקבלה בניגוד לעמדת הנהלת ישיבות ההסדר ולמרות מחאתה.

ברקע ההחלטה הדרקונית וחסרת התקדים עמדו פסקי הלכה שפרסם ראש הישיבה, הרב אליעזר מלמד, בדבר האיסור שחל על חיילים לציית לפקודת עקירת יישובים. הפסקים הללו לא היו אלא חזרה על עמדתם ההלכתית של גדולי רבני הציונות הדתית - הרב שפירא, הרב ישראלי, הרב גורן, הרב נריה ועוד. כמו כן יצא הקצף על שהרב מלמד סירב לגנות את מחאת חיילי 'כפיר' נגד שליחתם למשימות פינוי בחומש, למרות שגם לא הביע תמיכה במחאה זו.

בעקבות ביטול ההסדר נשפטו כמה חיילים מתלמידי הישיבה לתקופות מאסר בכלא צבאי, לאחר שסירבו לעזוב את ישיבת הר ברכה ולהירשם לישיבה אחרת.

היו מספר גילויי מחאה. אבל הציבור הדתי-לאומי בכללותו על המוניו, מוסדותיו, נציגיו הפוליטיים וממסדיו השונים, כולל איגוד ישיבות ההסדר, לא איחד שורות במחאה מול הדורסנות הזאת. במקום להניח בצד מחלוקות חשובות פחות, במקום להתאחד בעוצמה נגד דורסנות של פוליטיקאי ושלילת חופש הדעה של ראש ישיבה, שקענו בוויכוחים בינינו לבין עצמנו והותרנו את הישיבה ותלמידיה כמעט בודדים במערכה. אולי תמכנו מרחוק בלבנו, אבל לא יצאנו לרחובות ברבבותינו.

הציבור החרדי מפולג בתוך עצמו לא פחות ואולי יותר מהציבור הדתי-לאומי. אבל מול דורסנות דומה, לא של פוליטיקאי אלא של בג"ץ בכבודו ובעצמו, שהתערב בסדרי החינוך בעמנואל ושלח לכלא את ההורים שבחרו לציית לרבם ולא לו, החרדים ידעו להציג חזית מחאה מאוחדת, מכובדת ומרשימה. כי ויכוחים פנימיים היו ויהיו, אבל כאשר כוח חיצוני בא ומנסה למחוק בדרכי כפייה דעה לגיטימית בתוך המחנה, כולם מתאחדים נגדו. אפילו תנועת ש"ס, שהמאבק נגד אפליה עדתית בחינוך חרות על דגלה, הבינה ששלילת ההתערבות החיצונית במוסדות החינוך החרדי חשובה יותר.

ולנו לא נותר אלא לראות ולקנא.

לצאת מהכיס של נתניהו

1.  בעוד כשלושה חודשים, בתאריך ח"י בתשרי, תגיע לסיומה תקופת הקפאת הבנייה ביישובי יהודה ושומרון. למרות ההבטחות וההצהרות, יש יותר מיסוד לחשוש שממשלת נתניהו-ברק תמשיך להקפיא את הבנייה - אם לא במוצהר אז בפועל. נתניהו, בוגי יעלון, בני בגין ואלי ישי עלולים לכרוע תחת הלחצים המדיניים והפוליטיים. ממש כמו שהחליטו לאחרונה, תחת אותם לחצים, להסיר את מצור הסחורות על עזה. הם אולי ירצו, אבל יחושו שאינם יכולים.

את השפעת הלחץ הבינלאומי על נתניהו וממשלתו ניתן לנטרל רק באמצעות לחץ נגדי בעל משקל דומה. נתניהו צריך לדעת שללא חידוש הבנייה ממשלתו תיפול. זה יכול לקרות אם מפלגות הגוש הדתי-ימני, שתמיכתן העניקה לנתניהו את הזכות להקים ממשלה, יעבירו את תמיכתן לציפי לבני.

הגיע הזמן לומר בפה מלא: אם נתניהו והליכוד לא מפסיקים להתקפל, אין סיבה להעדיף את שלטונם על שלטון קדימה. כאשר האמת הזאת תופנם, כושר התמרון הפוליטי של המחנה הדתי-ימני ישתפר לאין ערוך. הוא יחזור להיות לשון מאזניים קואליציונית, ועמדותיו יזכו להרבה יותר התחשבות.

נתניהו יודע שהזדמנות שלישית לכהן כראש ממשלה הוא כנראה כבר לא יקבל. תחת איום של סילוקו מהשלטון, סביר שהוא יתעשת ויחזור לעצמו. נתניהו רע ליהודים כשהוא מרגיש שהימין והדתיים נמצאים בכיסו. הוא יכול להיות הרבה יותר טוב אם ירגיש שלמחנה הדתי-ימני יש אלטרנטיבה. ואם נתניהו לא יתעשת - אז באמת עדיף שלטון שמאל שמולו אופוזיציה מימין בראשות הליכוד על פני ממשלת ליכוד שנכנעת ללחצים הפנימיים והחיצוניים ונגררת שמאלה.

2.  כדי לנסות להשתחרר מהשיעבוד המנטלי של המחנה הדתי-ימני לקואליציית הליכוד, כדאי להיזכר בכמה עובדות. תחת שלטון הליכוד, ורק תחת שלטונו, נעקרו יישובים - בסיני, בגוש קטיף ובצפון השומרון. תחת שלטון הליכוד הושלטה ביישובי יהודה ושומרון הקפאה חסרת תקדים, שלמרות ההצהרות וההבטחות לא ברור אם ומתי תסתיים. תחת שלטון הליכוד ישראל נסוגה מעזה, הכריזה על הקמת מדינה פלשתינית כמדיניותה הרשמית, וגם נכנעה לאחרונה ללחץ הבינלאומי והסירה את המצור מעזה. תחת שלטון הליכוד אנו מסירים מחסומים בכבישי יו"ש ומשלמים בדם כדי להקל על הכלכלה הפלשתינית. בתמורה קיבלנו חרם על תוצרת ישראלית, שמאיים על המשך קיומם של מפעלים באזורי התעשייה ביהודה ושומרון. ממשלת הליכוד לא עושה דבר כדי לשים קץ לחרפה הזאת. במאבק מול השתלטנות של אוליגרכיית המשפטנים השמאלנית בבג"ץ ובמשרד המשפטים, נתניהו ויעקב נאמן יעילים פחות משהיו אולמרט ודניאל פרידמן. גם מול תופעת הפלישה המתמשכת של אלפי מהגרי עבודה מאפריקה דרך מצרים, ממשלת נתניהו מגלה אזלת יד מוחלטת.

לא שממשלות השמאל טובות הרבה יותר. זכורים לנו כל חטאיהן, מהסכמי אוסלו דרך הבריחה מלבנון ועד הוויתורים המופלגים שהציע ברק בקמפ-דיוויד. אלא שאצל השמאל הדברים נשארים בדרך כלל ברמת ההצהרות והכוונות. בכל הנוגע לעקירת יישובים - השמאל רוצה אבל לא יכול. הליכוד לא רוצה, אבל מבצע. אולמרט רצה לעשות 'התכנסות', אך יצא לשתי מלחמות, בלבנון ובעזה. נתניהו אולי רוצה לחזק את ההתיישבות, אבל למעשה פוגע בה ומחליש אותה.

3.  חלק מהתלות המוגזמת בקואליציית הליכוד נובע מתחושה של קירבה אידיאולוגית. בקרב בוחרי הליכוד ובקרב רבים מנבחריו פועמים רגשות יהודיים ולאומיים בריאים, שיוצרים חיבור טבעי עם הגוש הדתי-ימני. אפילו הרב ש"ך זצ"ל הכיר בכך, כאשר הטיל וטו על התמרון הפוליטי של הצמד דרעי-רמון שכונה 'התרגיל המסריח'. אלא שההיסטוריה הפוליטית מוכיחה שלהנהגת הליכוד אין בעיה להפנות עורף ולרמוס עד עפר את השותפים הטבעיים - פעם את המתנחלים ופעם את החרדים. נתניהו לא היסס להפר הבטחות מפורשות, לבגוד באיחוד הלאומי שתמיכתו העניקה לו מנדט להרכיב ממשלה, ולהעדיף קואליציה עם מפלגתו המובסת של אהוד ברק. אריאל שרון לא היסס לבגוד במתיישבי גוש קטיף, להרוס את מפעל חייהם שנבנה במסירות נפש חלוצית ולזרוק אותם לחיי מעברות. נתניהו לא עוזר למתנחלים מול התעמרות ברק ועוזריו, וגם לא מסייע לחרדים כאשר התקשורת ובית המשפט מכים בהם בעוצמה שלוחת רסן.

אפשר להבין את נתניהו. הוא רצה ממשלה עם ברק כדי להקהות במשהו את העוינות מצד מוקדי הכוח השמאלניים כלפי ממשלתו. גם המחנה הדתי-ימני רשאי להפעיל שיקולים דומים. החרדים כבר עמדו על כך שבכל פעם שהם חוברים לקואליציית ימין הם הופכים לשק החבטות של אליטות השמאל. התקשורת לא תשתוק ומערכת המשפט תמהר להתגייס נגד הטבות לחרדים שמעניקות ממשלות ימין. לעומת זאת, כשהשמאל בשלטון מגלות אליטות השמאל הרבה יותר סבלנות. לא במקרה ההתקוממות נגד הכניעה לחרדים בפרשת חדר המיון באשקלון התעוררה רק תחת ממשלת נתניהו, למרות שממשלת אולמרט כבר הקדימה וקיבלה את אותה החלטה. אם לנתניהו מותר לחבור לברק כדי לרצות את מתנגדיו, גם האיחוד הלאומי, הבית היהודי, ש"ס ויהדות התורה רשאים לבחור את שותפיהם הקואליציוניים על פי שיקולים דומים.

 

4.  אם לא יתבדו החששות ותימשך ההקפאה, הצעד הפוליטי הראשון צריך להיות פרישה של מפלגת 'הבית היהודי' מהקואליציה. שיתוף הפעולה בין שתי מפלגות הציונות הדתית ישגשג הרבה יותר כאשר שתיהן יחלקו יחדיו את ספסלי האופוזיציה. יחד יוכלו שתיהן לתקוף את הרפיסות המדינית של הממשלה ולכרסם אלקטוראלית גם בליכוד וגם בליברמן. כאשר יוסר השכפ"ץ האידיאולוגי של 'הבית היהודי' מעל קואליציית נתניהו, ניתן יהיה ללחוץ הרבה יותר על ש"ס וישראל ביתנו, המתיימרות להיות מפלגות ימין.

במקביל, ולפני שנתניהו מצרף את קדימה לממשלתו (לאחר שברק ייאלץ לפרוש בצער בגלל אילוצים פנים-מפלגתיים), יש לפתוח במגעים להקמת ממשלה בראשותה של לבני. אם נגיע לכך, זה יהיה לקח לדורות לראשי ממשלות ליכוד שמפנים עורף להבטחותיהם ובוגדים במצביעיהם ובשותפיהם הפוליטיים. יורשיו של נתניהו יבינו שהמחנה הדתי-ימני כבר לא בכיס שלהם. אבל סביר יותר להניח שתחת איום פוליטי מוחשי, נתניהו פשוט יחזור לעצמו.

5. בנוסף למישור הפוליטי, קיים כמובן תחום המאבק בשטח. לאחר מספר ימים של בנייה מתוקשרת בניגוד לצווי ההקפאה, נפלה תרדמה מסוימת על ציבור המתנחלים. הנהגת יש"ע, הרשמית והלא רשמית, לא הצליחה להוציא את הציבור למאבק ממושך מול הפקחים של אהוד ברק. יש לקוות שאם ההקפאה תימשך יימצא מי שישכיל לגייס את הציבור ולהפוך את הבנייה בניגוד לצווי ההקפאה לתחביב מרכזי של אלפי צעירים ומבוגרים בהתיישבות.