בשבע 398: כאן בונים בכיף

אסתי רמתי , י"ב בתמוז תש"ע

בכל ליל שבת, אחרי שאבא בצע את החלות, הוא השחיל את היד מתחת לקרש החיתוך והוציא משם את מה שכולם חיכו לו: גיליון של 'ישראלי ביתנו', העיתון המשפחתי של משפחת ישראלי. אילנית בת הארבע עשרה היתה היוזמת, העורכת, הכותבת והמעצבת הגרפית של העתון, שזכה, כאמור, להצלחה מסחררת. כל חדשות השבוע המשפחתיות הופיעו שם, בצירוף תמונות ובדיחות, סודוקו ודבר תורה.  

כל אחד מהילדים רצה להיות הראשון שיקרא, ולא פעם אבא נאלץ להתערב כדי למנוע חטיפות למיניהן. אבל בשבוע שאנחנו מדברים עליו, כולם הסכימו ששמואלי בן החמש צריך להיות הראשון. בגלל הדגם, כמובן.

זה קרה ביום רביעי. לשמואלי היה משעמם, ואמא נזכרה במשחק שכבר מזמן לא שחקו בו. היא הוציאה מהארון צנצנת גדולה ובה צורות הנדסיות צבעוניות: ריבועים ומשושים, מקביליות ומשולשים קטנים.

"תראה", היא אמרה לשמואלי, "אתה יכול לבנות עם הצורות האלה כל מיני פרחים וארמונות וחלליות... מה שתרצה!"

שמואלי שפך את הצורות על השטיח ומיד שקע בבנייה. "היכונו היכונו!" הוא הצהיר בהתלהבות, "אני הולך לבנות דגם של פרח שלא ראיתם בחיים שלכם מכל הצורות!"

משך עשרים דקות תמימות הצמיד בזהירות שמואלי מקביליות למשולשים, ושילב בינהם רבועים ומשושים. הפרח היפה הלך ותפח, עד שתפס את כמעט כל מרכז השטיח. ואז...

"בום! בום! בום! אהלן אמא, חזרתי מהאימון!" נשמע קולו העליז של דוד שנכנס הביתה, מכדרר עדיין בכדורסל  שלו.

"זהירות!" קרא שמואלי, "תסתכל מה אתה עושה..." אבל זה היה מאוחר מדי. הכדורסל החליק מידו של דוד, ונחת הישר בתוך הדגם של שמואלי, כשהוא מעיף מקביליות ומשושים לכל עבר.

"אופס", אמר דוד במבוכה, והתבונן בפנים אשמות באחיו המעוצבן ובשאריות הפרח. "ווי, אני ממש מצטער, שמואלי. לא שמתי לב ! שאני אעזור לך לתקן?"

"לא!" כעס שמואלי. "רק תיקח את הכדור שלך מפה! אני כבר אתקן לבד".

ושוב התחיל שמואלי במלאכה. הצמיד משושה ומקבילית, שורה אחר שורה, עד שאמא יצאה מחדר השינה, ובידיה ערמה ענקית של כבסים מקופלים.

"אויש, אני לא רואה לאן אני הולכת עם הר הכביסה הזה!" היא אמרה, וצעדה הישר לתוך הדגם הכמעט מושלם של שמואלי.

 "אמא! תראי מה עשית!" קרא שמואלי למראה היצירה ההרוסה שלו, ופרץ בבכי. "עד שתיקנתי את מה שדוד הרס..."

אמא, כמובן, הצטערה מאוד, אבל זה לא עזר. ושמואלי, אחרי שנרגע, התחיל לבנות בפעם השלישית.

הפעם, ברוך ה', הבנייה עברה בשלום. כעבור חצי שעה, הוא קרא לכולם שיבואו לראות את הדגם הגמור. "מקסים!" התפעלה אמא מהפרח הצבעוני, ושאר הילדים הסכימו. "אבל שלא תתקרבו!" הזהיר שמואלי "אל תדרכו בכלל על השטיח!"

אבל זאת היתה בעיה: השטיח היה במרכז הבית, והיה קצת קשה למנוע מכל בני המשפחה לעבור שם. ובכלל, כמה זמן אפשר להשאיר את הדגם שם? יום? שבוע? שנה?

"אוף, אני לא רוצה לפרק את הפרח שלי!" כמעט בכה שמואלי. "עד שבניתי אותו".

"רק שנייה", קראה אילנית "יש לי רעיון!" היא נעלמה לחדרה, וחזרה כעבור דקה ובידיה מצלמה. "תעמוד ליד הדגם שלך, שמואלי! אני אצלם אותו ברגע, וגם אכניס את התמונה שלו ל'ישראלי ביתנו' של השבוע. ככה גם כשתפרק אותו, נוכל תמיד לזכור אותו!"

וכך היה. בעיתון השבועי הופיעה תמונה מרהיבה של הדגם, וגם כתבה מרגשת: "סיפור על בנאי שלא התייאש".