בשבע 399: חשבונות של עם

חתן יוצא מחדרו למלחמה, כי הוא מבין שחיי העם קודמים לחייו הפרטיים. כך צריך להתייחס גם לפרשת שליט.

הרב זאב קרוב , י"ט בתמוז תש"ע

כבר זמן רב אומר לי לבי: לך להזדהות עם משפחת שליט. אל תסתפק בתפילות בכל יום על גלעד בן אביבה. הנה, הם עורכים הפגנה או צעדה, לך עמם. הלב כל כך רוצה. מי לא רוצה לראות את גלעד אתנו. מי לא מרגיש את כאב המשפחה והאומה על היות בנה בשבי רשעים זמן כה רב. הרצון לשחרר את גלעד אסור לו להיות רצון של המשפחה בלבד. זהו רצון וצורך של העם כולו. אנו דואגים לחיי כל אחד ואחד מבנינו.

אך משהו  ממאן לתת לי ללכת.

בזמן שמשט 'השלום' התקרב לחופי הארץ, אמר לי לבי: למה צריך לעשות רעש והמולה. שייכנסו, אפילו אם יש על הספינות נשק, מה כבר יכול להיות? עוד קצת נשקים? העולם יריע לנו. ניחשב כחכמים! כמה שהלב רצה את השקט הזה. כמה הוא רצה להתחמק ממהומה עולמית אנטישמית.

אבל משהו בתוכי מיאן לקבל את הטיעונים.

מדוע? מה הבעיה? אני שואל את קול ההיגיון שבתוכי.

האם ברור כל כך כי אין מקום לשקול לשחרר את גלעד תמורת מחבלים? האם אין כל היגיון ברצון להימנע מעימות עם אומות העולם?

ואני מהרהר ביני לבין עצמי: חזרנו לארצנו ונלחמנו להקים מדינה ולהיבנות בה מתוך תפישה ערכית לאומית. אלפיים שנה הובילה תפיסה אישית וקהילתית את חיי היהודים ברחבי העולם. 

המהפכה הגדולה בהקמת המדינה היתה החשיבה הלאומית. היחידים  נלחמים ומוסרים נפש למען העם כולו. הגאולה היתה בראש וראשונה גאולה ערכית. שחרור המחשבות מהחשבונות הפרטיים והאישיים בלבד כמנחים את החיים.

עם ישראל חזר לחשוב כעם, וממילא חזר לחיות כעם.

לא כולם חזרו לחשוב ולחיות כך ולא לכולם היתה ברורה המגמה הזאת.  למשל, במלחמת 'עופרת יצוקה' היו לא מעט  אשר הופתעו לשמוע את דברי חז"ל: " במלחמת מצווה יוצא למלחמה אפילו חתן מחדרו". האם לא נותנים לחתן שקט לחיות את חייו ולבנות את ביתו האישי? בהחלט כן. אבל לפני חייו הפרטיים יש את חיי העם. אם לא כן, מדוע אנו שולחים חיילים להילחם ולסכן את נפשם? הרבה יותר נהרגים בהגנה על העם והארץ מאשר כאלה הנשבים. האם הטיעון של דאגה לחייהם פחות ממי שנפל בשבי?

שנים לפני הקמת המדינה ושנים לאחר הקמת המדינה היה ברור שהשיקול הלאומי מכריע. לאורו בוחנים גם סוגיות הקשורות לעם.  

לצערנו, אנו עדים למצב בו החשבון הלאומי והערכי 'נכבש' יותר ויותר על ידי החשבון האישי או הפרגמטי. הכיבוש הזה משחית את חיינו כעם.

אם רק היינו יודעים  כי הצדדים העומדים בפני הכרעה נובעים שניהם מראייה ערכית, לאומית, אזי יש מקום לקבל גם הכרעה של שחרור מחבלים או הקלת הסגר לאחר המשט.

אך גם השכל וגם הלב מרגישים כי לא מדובר בהכרח בעמדה של עם ובחשבונות של ערכי העם, כי אם שיקולים אישיים והרגלי כניעה הם  המושכים בחוטים. בשעה שקווים אדומים משתנים פעמים רבות כל כך, ניכר כי לא ערכים לאומיים מנחים ומובילים.     

אם נתבונן על סוגיות מעין אלה מנקודת מבט של עם ולא של פרט זה או אחר, נמצא פתרונות שונים ומגוונים ונמצא כוחות להתמודד נכון עם התוצאות. שאלת השבויים - שאלה לאומית היא. יש להעמיד בה צדדים לכאן ולכאן ולא להפוך זאת לעניין אישי ומשפחתי. עמדה אישית מחלישה ופוגעת במשפחה ובעם. היא גם מרפה ידיים בחשיבה יצירתית על פתרונות אחרים.

"צריך שרגש לאומי חזק יפעם במעמקי כל הלבבות, עד כי לא יוכל אדם מישראל למצוא מרגוע באושרו הפרטי בלבד, ובאמת ובתמים יעלה את שם ירושלים על ראש שמחתנו – אז תבוא האמונה מאליה – והמעשה אחריה".  את הדברים האלה כתב אחד העם.