בשבע 399: יחיל דומם

עודד מזרחי , י"ט בתמוז תש"ע

בימים הראשונים שלאחר המהפכה ברוסיה, בה הודח מכיסאו הצאר ניקולאי, היתה תקופת ביניים של חוסר שלטון ואיש עשה הישר בעיניו. כנופיות קמו ועשו ככל העולה על רוחן, שדדו וחמסו ומוטטו את המסחר והכלכלה.

הכנופיה הנועזת והאכזרית ביותר הוקמה על ידי שודד בשם פטרולה, שאנשיו נקראו הפטרולצ'קים. הם הטילו חיתתם על כולם, הסתובבו עם רובים בידיהם, חמסו ובזזו, ובמיוחד שפכו את זעמם על היהודים. כל יהודי שיצא לרחוב סיכן את נפשו, מפני שהללו רצחו בדם קר ובלי מחשבה שנייה ויהודים רבים נפלו בידם האכזרית.

יום אחד יצא לעיר צעיר יהודי בשם מאיר, שלמרות הסכנה הוכרח להגיע ליעד מסוים. לאחר שצעד מרחק קצר בלבד, הגיח מולו לפתע אחד מרוצחי הכנופיה חמוש ברובה ותפס אותו. מאיר הבין כי גורלו נחרץ ולא נותר לו אלא לומר וידוי. הבריון תפסו בחזקה והובילו לתחנת משטרה סמוכה.

בדרך הספיק מאיר לומר חמש פעמים וידוי. האיש הכניסו לתחנת המשטרה, העמידו ליד הקיר והתכונן לירות בו. הוא נסוג שני מטר לאחור כדי שיוכל לכוון היטב את רובהו. היה נדמה לו שמאיר לא עומד מכוון בדיוק לקנה רובהו, אבל הוא לא היה מוכן להשפיל את עצמו ולזוז ממקומו, וצעק בקול אימים:

"זוז הצידה!"

מאיר היה מוכן להישמע לו. ממילא ידע שאלה שניותיו האחרונות ואין לו שום סיכוי להינצל. אבל אבריו לא נשמעו לו. הדם קפא בעורקיו ולמרות רצונו לא היה מסוגל לזוז אפילו מילימטר אחד. הרגיש משותק לחלוטין.

הרוצח קילל את מאיר וצרח: "יהודי מלוכלך, בשום אופן לא אזוז! אתה תזוז!"

מאיר רצה לזוז, אבל לא היה יכול.

בתוך כך נפתח לפתע צוהר קטן מכיוון החדר השני. קצין שישב שם שאל בכעס:

"מדוע אתה צועק כל כך?!"

"הבאתי לכאן יהודון כדי לירות בו והוא לא מציית לי..."

"הנח לו", גער בו הקצין, "תן לו ללכת".

"לך מכאן, יהודון!", צעק הרוצח ושמט את רובהו כלפי מטה.    

מאיר יצא מתחנת המשטרה כשלבו מלא שירה והודאה לקדוש ברוך הוא על נס הצלתו. ברבות הימים, כאשר הרוחות ברוסיה נרגעו, חזר למסלול חייו הרגיל.

עברו שבע עשרה שנה והגיעה שנת תרפ"ט. מאיר הספיק לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בחברון בישיבה הידועה שהיתה שם. הכנופיות הערביות הסתערו על הישיבה הקדושה בחמת זעם, הביאו עמם סכינים ושבריות, והחלו לטבוח ביהודים באכזריות נוראה.

מאיר היה בחדר שבו היו עשרות יהודים, אנשים, נשים וטף. הרוצחים פרצו לחדר והחלו לשחוט ולטבוח בכולם, ערפו ראשים וקטעו ידיים ורגליים. צרחות הטירוף של הרוצחים וצווחות האימה של הנרצחים הרעישו שמיים וארץ.

מאיר וחברו בנימין נתקפו בפחד נורא ונפלו על הרצפה. על שניהם נפלו קורבנות, חלקם מפרפרים בין חיים למוות בייסורי גסיסה נוראים. ערימה גדולה של נרצחים נערמה על השניים כשדמם נשפך כמים. בנימין המבועת לחש למאיר:

"מאיר, בוא נבקש מהרוצחים שלפחות יהרגו אותנו במיתה קלה, שלא יתעללו בנו. נבקש שיתקעו ישר את הסכין בלבנו".

מאיר ענה בלחישה: "תפסיק לדבר שטויות. שכב ושתוק וקווה לה'!"

השניים שכבו עד שהפורעים סיימו את הטבח ועזבו את המקום מבלי להבחין כי השניים שוכבים בתחתית ערימת הגופות כשהם חיים ושלמים. 

קולות האימה נשתתקו. דממת מוות נפלה בחלל החדר. מאיר ובנימין התרוממו, עמדו לבדם בחדר המלא גופות, הביטו זה בזה ופרצו בבכי, כאשר זעזועם על הטבח ושמחתם על הצלתם משמשים  בערבוביה. הם התחבקו בהתרגשות, רועדים מבעתה ומאושר.

בתוך מערבולת הרגשות הכה מנוגדים, שאל בנימין:

"מאיר, כאשר אמרתי לך שנבקש מהרוצחים מיתה קלה, צדקתי בהחלט. מנין היה לך אומץ וכוח לומר לי שאשתוק ואקווה אל ה'?! האם זכית באותם רגעים למדרגה כה גבוהה של בטחון?!"

"לא הייתי בשום מדרגה", אמר מאיר בפשטות, "פשוט חוויתי על בשרי לפני שבע עשרה שנה כי אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מהרחמים. למדתי זאת כאשר רוצח מכנופיית פטרולה הרוסית כיוון אלי את קנה הרובה כשעמדתי אל הקיר והוא התעקש שאזוז כנגד קנהו. האין זו חרב חדה?! ובכל זאת רחמי שמיים גברו עלי. הדבר כה נחקק בקרבי עד שקניתי את האמונה הזו, וחשתי אותה גם כעת".