בשבע 399: עדתיות לעומת אחדות ישראל

האם יש מקום להיבדלות עדתית בנישואין ולקביעת מכסות עדתיות בקבלה לישיבות?. ערך אחדות ישראל חשוב מערך מסורת המנהגים, אך אינו מבטל אותו.

הרב אליעזר מלמד , י"ט בתמוז תש"ע

האם יש מקום להדגשת העדתיות בציבור החרדי והדתי

שאלה: האם יש מקום לכך שישיבות אשכנזיות חרדיות קובעות מכסה למספר התלמידים הספרדים שהן מקבלות, או שמא יש בזה פגיעה חמורה באחדות ישראל ובכבוד התלמידים הספרדים?

שאלה: האם התופעה הרווחת בציבור החרדי, שאשכנזים אינם מתחתנים עם ספרדים, היא תופעה ראויה או תופעה שצריך לגנות?

שאלה: האם הציבור הדתי-לאומי, שמטשטש את ההבדלים שבין העדות, רשאי להתגאות על הציבור החרדי ששומר על מסורת מנהגי העדות בדקדקנות? ובכלל, מי התיר לבני אשכנז להפסיק להתפלל בהגייה אשכנזית? והאם ראוי שבחורים ממשפחות ספרדיות ילמדו בישיבות שרוב רבניהן מבני אשכנז, וממילא מחנכים יותר בסגנון אשכנזי וללא התייחסות מספקת למנהגי הספרדים?

מסורת מול אחדות

בשאלות אלו יש התנגשות בין שני ערכים. מצד אחד ערך המסורת, שמחזק את יחס הכבוד לבית אבא ולרבני העדה, ומעצים את הקשר הרגשי לתורה ולמצוות. כדי לשמור על המסורת כראוי צריכה כל עדה לקבוע לעצמה בתי כנסיות שבהם יתפללו בנוסח תפילתם המדויק ובמנגינות היפות שנתקדשו במשך דורות. יש צורך לייסד בתי ספר וישיבות שבהם ילמדו את ספריהם של גדולי הרבנים מאותה עדה ואת ההלכות הנהוגות בה. כדי שאפשר יהיה לקיים בתי כנסת ובתי ספר כאלה, צריכים בני כל עדה להתקבץ יחד ולייסד קהילה גדולה. וכן רצוי מאוד שבני העדה יינשאו ביניהם, שעל ידי כך כל מנהגי הבית והמסורות יעברו באופן השלם, והילדים יוכלו ללמוד משני הסבים ושתי הסבתות את אותם המנהגים שנהגו בהם מימים ימימה.

ויש לדעת שהחלוקה השטחית בין אשכנזים לספרדים אינה מכילה את מלא הגיוון העדתי, שכן בין מה שמכונה 'ספרדים' יש לפחות עשר עדות, ומהם: מרוקאים, טוניסאים, אלג'יראים, טריפוליטאים, חלבים, טורקים, עירקים, פרסים, תימנים 'בלאדים' ותימנים 'שאמים'. וכן עולי אשכנז מחולקים לעדות שונות, כמו: ליטאים וחסידים, פולנים, רומנים, רוסיים, אוקראינים, הונגרים, 'יקים', הולנדים וכו'. והמרחק בין פולנים לרומנים כמו המרחק בין מרוקאים לפרסים.

אחדות ישראל

אולם מנגד, ערך אחדות ישראל מחייב יצירת קשר בין כל עדות ישראל. אם בני העדות השונות ילמדו בבתי ספר שונים וישיבות שונות, ויתפללו בבתי כנסת שונים, ולא יינשאו זה לזה - לא נהיה עם אחד, אלא קבוצת שבטים שהקשר ביניהם אינו מספיק חזק, כפי שהיה בתקופת השופטים. בנוסף לכך, חלק מהמסורות השונות קשור לעול גלות, ומה לנו להמשיך את עול הגלות על צווארנו כאן בארץ ישראל.

השיקול החינוכי

בנוסף לכך, גם מבחינה חינוכית החלוקה העדתית לקויה, כי הכישרונות השונים והתכונות האנושיות השונות אינם מחולקים לפי עדות. בכל עדה יש אנשי מעשה ואנשי רוח, חריפים ובקיאים, חכמים וטעוני טיפוח, כאלה הנוטים יותר ללימודי חול והנוטים פחות. ואם מוסדות החינוך יתחלקו לפי עדות, רבים לא ימצאו בהם את מקומם, שכן קשה להעלות על הדעת שכל עדה תקים לעצמה מגוון של ישיבות ומוסדות חינוך שיתנו מענה לכל הנטיות השונות.

סולם הערכים

כדי להכריע בשאלות של התנגשות ערכים, יש צורך לקבוע תחילה את סולם הערכים.

ככלל, אפשר לומר שיש ארבע מדרגות בסולם הערכים שלנו. המדרגה העליונה כוללת את יסודות האמונה והמוסר. וכפי שלמדנו (ברכות יג, א) שמקדימים את פרשת 'שמע' לפרשת 'והיה אם שמוע', כדי שיקבל אדם על עצמו קודם עול מלכות שמים ואח"כ עול מצוות. וכן חומש בראשית קודם לחומש שמות כדי ללמוד תחילה את יסודות האמונה והמוסר (עיין בהקדמת הנצי"ב לפירושו לתורה).

המדרגה השנייה כוללת את המצוות שמהתורה. המדרגה השלישית כוללת את המצוות שמדברי חכמים, ובמדרגה הרביעית נמצאים המנהגים השונים.

ערך אחדות ישראל שייך למדרגה העליונה, ואילו ערך שמירת המנהגים שייכת למדרגה התחתונה.

המדרגה העליונה אינה מבטלת את התחתונה

ואף שיש סדר למדרגות, והמדרגה העליונה חשובה וקודמת לזו שתחתיה, מכל מקום אין היא מבטלת אותה לגמרי, אלא לאחר שניתן המקום המרכזי למדרגה העליונה - יש למצוא ביטוי גם למדרגה שתחתיה. וזאת משום שרק כאשר כל סולם הערכים מתקיים, העניין האלוקי בא לידי ביטוי שלם. עקרונות האמונה והמוסר באים לידי ביטוי על ידי מצוות התורה, ומצוות התורה מתקיימות בפועל על ידי התקנות והגזרות של חכמים.

וכל מערכת האמונה והמצוות נקשרת לעולם הרגש החברתי והאישי על ידי המנהגים שנוצרו בישראל, שהם מבטאים את רצון הלב לתת כבוד ומקום לתורה ולמצוות ולהתקשר אליהם בחיבה יתירה. ולכן גם כשהמנהג אינו מדויק כל כך, כל זמן שהוא עדיין כשר, נזהרים שלא לבטלו. וכן אמר רבי יוסי (ירושלמי עירובין ג, ט): "אע"פ ששלחנו לכם סדר מועדות (נוסח תפילות המועדות) אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש".

הלימוד צריך להיות משותף

על פי זה נראה שהדרך הטובה ביותר, שילמדו בני כל העדות יחד בבתי הספר ובישיבות, שכן התורה נתנה לכל ישראל כאחד, בלא חלוקה לשבטים ועדות. וראוי שלבתי הספר לא יהיה אפיון עדתי מסוים, כדי שכל הילדים יוכלו ללמוד יחד את יסודות התורה. אמנם בישיבות שנועדו ללימוד ברמה גבוהה, אפשר שיהיה אפיון ייחודי, וכל ראש ישיבה יעצב שיטה ודרך כפי מה שלמד מרבותיו וחידש בעצמו, שעל ידי כך יתעשר הלימוד בגוונים רבים, וכל אדם יוכל לבחור ללמוד במקום שליבו חפץ. ומן הסתם לישיבה שתלמד בסגנון ליטאי יבואו יותר תלמידים מהעדה הליטאית וסביבותיה, ולישיבה שתלמד בסגנון הטוניסאי יבואו יותר תלמידים מבני העדה הטוניסאית וסביבותיה. אבל אין ראוי שהישיבה תהיה פתוחה רק לבני אותה עדה או שתקבע מכסות לבני עדות אחרות.

שלא להימנע מלהינשא זה לזה

וכן ראוי שלא להימנע מלהינשא זה לזה, וכפי שלמדנו בתורה שרק במצבים מיוחדים, כאשר היה חשש להעברת נחלה משבט לשבט, ניתנה הוראה שלא יתחתנו עם בני שבט אחר (במדבר לו, ח). אבל זו היתה הוראת שעה שגרמה לצער רב, וכאשר ביום ט"ו באב חזרו והתירו לבני השבטים להתחתן זה בזה, עשו יום טוב, ולא היה יום טוב גדול מזה (תענית ל, ב).

ואין הכוונה לחייב כל משפחה 'להקריב' אחד מבניה שיתחתן עם בת עדה אחרת כדי להרבות אחדות בישראל, אלא הכוונה שלא תהיה דעה רווחת שעדה אחת נכבדת מחברתה, ושאין נאה לבני עדה פלונית להתחתן עם בני עדה אלמונית. ובאופן זה בדרך טבעית יהיו שימצאו את זיווגם גם מבני עדות אחרות.  

רבי מנחם מנדל מויטבסק

כאן המקום להזכיר את האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטבסק, גדול תלמידי המגיד ממזריטש, שעלה לארץ במסירות נפש והניח את היסוד לקהילות החסידים בארץ. והוא עצמו חיתן את בנו עם בת ממשפחה ספרדית, דבר שלא היה מקובל כלל באותם הימים, שכן האשכנזים דברו אידיש או עברית בהגייה אשכנזית, והספרדים דיברו בהברה ספרדית כבדה, ואפילו הדיבור ביניהם היה די קשה. עוד כתב רבי מנחם מנדל בצוואתו, שלא לדקדק עם הספרדים ולא לריב עימהם, לא בעניין הנהגות ולא בשום עניין.

וכשחלה את חוליו האחרון שאלו אותו חסידיו ליד איזה צדיק ברצונו להיקבר, שכידוע רבים נוהגים להשתדל מאוד להיקבר ליד צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיהה: "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפני אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני אינני מתבייש באף יהודי".

תפילות

אבל בתפילות, שבהם רחשי הלב באים לידי ביטוי, נכון לתת מקום חשוב לשוני שבין העדות. לכל עדה נוסח שמגלה פן ייחודי בעבודת הלב. ונימים נסתרים וגלויים קושרים את האדם למנהגי אבותיו, וכשהוא מתפלל בנוסח שלהם, מתנגנים הנימים בנפשו, וכוונתו עולה. וכשיבוא לבית הכנסת בשבת, וישמע את החזן והקורא בתורה, ייזכר בחזנים ששמע בילדותו כשישב ליד אביו, וייזכר בתפילתו ובעבודתו של הסבא שלו, וייזכר בתפילתם וצדיקותם ומעשיהם הטובים של זקני בית הכנסת מנוחתם עדן, ורגשי קודש ועונג יתעוררו בליבו ותרבה דבקותו. וכשיגיע לימים הנוראים וישמע את החזן פותח במנגינה המוכרת מבית אבא, רגשות לבו יגאו ודמעות יעלו בעיניו, ויתבייש מילדיו שלא יראוהו בוכה, ויזכור כמה רצה להיות צדיק, ויתעורר לחזור בתשובה ויתפלל מעומק לבו על עצמו ועל משפחתו ועל עמו.

ולכן גם בישיבות צריך לתת מקום למנהגים ולמנגינות התפילה של העדות השונות, כדי שהתלמידים לא יחושו בקרע בין עולם התורה שלהם לעולם המסורת והתפילה.

אמנם מי שמעצמו מרגיש שיכוון יותר בנוסח שונה מנוסח אבותיו, רשאי להתפלל במקום שבו יכוון יותר.

מנהגי הלכה

מנהג אבות מחייב, ורק כאשר יש סיבה מיוחדת, רשאי אדם לסמוך על פוסקים אחרים. אמנם הכוונה למנהגים הידועים בבית אביו, כלומר מנהגים שאין צורך לחפש בספרים כדי לדעת איך נהגו, אבל מה שצריך לחפש בספרים אינו בכלל המנהגים המחייבים.

אלה הם העקרונות, ועדיין צריך להתמודד עם המצב בפועל בחברה החרדית והדתית ולעמוד על הטעון שיפור, ועל כך בעזרת ה' בפעם הבאה.