בשבע 399: לילה לבן בירושלים

חגית רוטנברג , י"ט בתמוז תש"ע

סוף סוף הגיע החופש הגדול, והתכנית הראשונה שלי: נוסעים אל סבא בירושלים. אצל סבא שלי, שגר בעיר העתיקה, אף פעם לא משעמם. קודם כל, הוא יודע להכין מאכלים מיוחדים כאלה, שלמד מסבתא שלו עוד כשהיה ילד בתימן. לפעמים זה קצת חריף לי מדי, אז אני מבקש מהר מים וסבא צוחק: "ילד, מה אתה נבהל? קצת חריף רק יעשה אותך יותר בריא. איך אתה חושב שבגילי יש לי כוח לעלות כל בוקר להר הזיתים?". וזה מזכיר לי עוד משהו מעניין אצל סבא: בכל בוקר, לפני שהשמש מציצה מעל ההרים שאחרי ים המלח, אנחנו קמים ומתלבשים בזריזות. בחוץ עוד קריר וקצת חשוך, וסבא אוחז בידי ואנחנו ממהרים לעלות אל הר הזיתים. שם סבא משוטט בין המצבות עד שהוא מוצא שם של צדיק ידוע או נסתר, ואז הוא מתחיל למלמל פרקי תהלים בנוסח תימני מיוחד. אחר כך אנחנו יושבים והוא מספר לי סיפורי ניסים מרתקים על אותו צדיק.

כשירדתי מהאוטובוס בירושלים, סבא כבר חיכה לי עם חיבוק גדול ובקבוק מיץ קר. "נו, ילד, הגעת בדיוק בזמן. אתה עולה לעיר הקודש בימי בין המצרים", אמר וטפח לי חזק על הגב. "כן", אמרתי, ומיד המשכתי בתוכניותיי: "אז מתי אנחנו הולכים לרכבל? ולטיילת שעל החומות? ונספיק גם לראות את איצטדיון טדי?" שאלתי נלהב. סבא הנהן בראשו בנחת: "כל דבר בעיתו ובזמנו", השיב, והתחלנו לפסוע לכיוון מרכז העיר.

לפנות ערב, אחרי יום עמוס חוויות, הגענו לבית של סבא. הייתי עייף ואפילו לא היה לי כוח לארוחת ערב, צנחתי במיטה עם הבגדים עליי. ישנתי כמה שעות בלי לחלום אפילו חלום אחד. לקראת חצות העיר אותי קול רעש קל. התהפכתי לצד השני וניסיתי להירדם שוב, אבל איזה מין זמזום שכזה נשמע מחוץ לחדר ולא נתן לי לישון. אחר כך שמעתי קולות גרירה, כאילו מישהו מזיז את השולחן והכיסאות, פותח את הדלת. לא הבנתי מה קורה והתחלתי גם לפחד: מי נכנס לכאן באמצע הלילה? ומה עם סבא? הוא ישן? אולי צריך להעיר אותו? התחלתי לקרוא שוב "שמע ישראל", אולי הגנב ילך ולא יקרה כלום, אבל הקולות נמשכו. החלטתי לפתוח טיפה את הדלת ולראות מה קורה בחוץ. אם הגנב יהיה עם הגב אליי, ארוץ מהר לחדר של סבא והוא כבר יידע מה לעשות. בצעדים זהירים ניגשתי אל דלת חדרי, ופתחתי אותה לכדי סדק צר מאוד. מצמצתי קצת עד שעיניי התרגלו לאור, החלש אמנם, שהיה בחדר הכניסה. הצלחתי להבחין בדמות ישובה על הרצפה, ליד פתח הבית, מתנועעת וממלמלת משהו. הטיתי אוזן כדי לשמוע יותר טוב. המלמולים נאמרו באיזה ניגון עצוב, ומדי פעם הדמות עצרה לרגע, התייפחה ונראה כאילו היא מוחה דמעות מעיניה. "טוב, אין פה גנב", הרגעתי את עצמי, "סתם איזה תימהוני מהשכונה. אגש אליו ואבקש ממנו לעזוב".

שוב פסעתי חרישית, והתקרבתי לדמות המסתורית. "איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר", שמעתי את המילים המוכרות מתהלים, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", בכה האיש הכפוף ליד הדלת. התקרבתי ונגעתי לאיש בכתף. הוא הסתובב בבהלה, והרגשתי איך הדם אוזל מפניי: זה סבא!

"התעוררת?" הוא שאל בקול עצוב, "לא התכוונתי. השתדלתי להיות בשקט", התנצל. "אבל אם כבר אתה ער, בוא. שב איתי ותעשה 'תיקון חצות'". התיישבתי בדממה. "תראה את החושך, חושך של הגלות", הצביע סבא על השמיים השחורים. "עכשיו זה הזמן לבכות לאבא שלנו, שיחזיר אותנו הביתה. אנחנו רוצים כבר לשיר את שיר ציון בירושלים". ישבתי עם סבא וקראנו לאט לאט את הפסוקים. כשסיימנו החל אור קלוש לעלות מעל חומות העיר וצבע אותה בזהב.