בשבע 400: על דעת עצמי- שו"ת שליט

השבוע בטור- שו"ת שליט, תפסיקו לא להתנצל, ארבע מאות כפול בשבע ובעשרה מאמרות.

אבי סגל , כ"ו בתמוז תש"ע

שו"ת שליט                  

ש: מה אתה רוצה מבני משפחת שליט? מה עשו לך? למה להתעלק עליהם?

ת: חלילה, אין לי שום ביקורת על משפחת שליט, ואני מזדהה עם כאבה. יתר על כן, בני המשפחה כלל לא צריכים לעמוד לביקורת ציבורית, וזכותם לעשות כמעט הכול במטרה להשיב את בנם, כולל להפוך את כל המדינה מלמטה למעלה וחזרה. נועם ואביבה שליט לא ביקשו להפוך לכוכבי תקשורת אלא אולצו לכך, וכך יש להתייחס למעשיהם ולדבריהם. "מותר לומר שחייבים לשחרר את גלעד בכל מחיר, בתנאי שאתה אבא של החטוף", כתבתי במדור זה כשבוע לאחר חטיפת החייל, לפני ארבע שנים. דבר לא השתנה מאז.

ש: אז על מה בדיוק אתה נזעק? ונגד מי?

ת: כאמור, זכויות היתר מגיעות למשפחת שליט, אבל לא לאנשים המקיפים אותה – ראשי המאבק, היחצנים, הפוליטיקאים ובעיקר העיתונאים. אני מתקומם נגד דיבור לא ישר, נגד הניסיון לעטוף קמפיין פוליטי בדיבורים על קונצנזוס. אנו כבר מכירים את השיטה: קיום הפגנה פוליטית במסווה של עצרת זיכרון, גירוש יהודים מביתם מתוך שנאה במסווה של הצלת המדינה היהודית, סגירת ערוץ תקשורת וסתימת פיות במסווה של שמירת חוק, והרשימה עוד ארוכה. גם הימין והחרדים לא תמיד נאבקים באמצעות טיעונים ישירים וישרים. אבל קמפיין שליט, שבו מתגייסת התקשורת כמעט בקול אחד כדי לרמות את הציבור, לספר לו כאילו מדובר כאן בהזדהות בלבד, ללא הקשר מעשי וללא השלכות ביטחוניות וללא אינטרסים כלכליים של בעלי העיתונים, הוא כבר מוגזם ומוציא מהכלים.

ש: האם בכלל עלינו לשחרר מחבלים תמורת שליט, וכמה?

ת: ראשית יש לשאול אם בכלל צריך לקיים מו"מ מבלי לקבל מידע על מצבו של שליט, והתשובה לכך היא לא בשלושה סימני קריאה. למרבה הצער, אין מדיניות ישראלית ברורה וקבועה בנושא עסקאות שבויים. וכל עוד זה המצב, הקריטריון לשחרור מחבלים צריך להיות אחד בלבד: מספר המחבלים שעלינו לשחרר תמורת חייל חטוף צריך להיות כזה, שעיתונאי ישראל יעריכו את העסקה כסבירה גם בעוד עשר שנים. הנה טיפ: מאות רוצחים תמורת חייל אחד זאת עסקה שלא תיכנס לקטגוריה הנ"ל.

ש: האם הקמפיין התקשורתי, ההפגנות והצעדות, מקרבים או מרחיקים את גלעד שליט מהחופש המיוחל?

ת: גם וגם. או אם להיות מדויק יותר – המחאה עוזרת לשליט בצד הישראלי ומזיקה לו בצד הפלשתיני. או אם להיות הכי מדויק שאפשר – אני ממש לא יודע. הרעש התקשורתי אולי עזר למשפחות גולדווסר ורגב להשיב את גופות בניהן, אבל השפיע לרעה על מחירו ומצבו של גלעד שליט. עזאם עזאם דווקא שוחרר מכלאו המצרי בשקט, ומנגד – ההתעלמות במערכות העיתונים הגדולים לא סייעה עד כה ליונתן פולארד. קשה למדוד את השפעת המחאה של משפחת שליט על גורלו של גלעד. אבל דבר אחד אפשר לומר די בביטחון: אם המחאה תצליח והעסקה תצא אל הפועל, הדבר ישפיע קשות על מצבו של החייל החטוף הבא.

שהטורקים יתנצלו. הפגנה מול שגרירות טורקיה בתל אביב פלאש 90
תפסיקו לא להתנצל                   

אשף הדיפלומטיה בנימין בן-אליעזר יצא לשוחח עם שר החוץ הטורקי. שר החוץ ליברמן, גבר שבגברים, הודיע כי ישראל לא תתנצל בפני טורקיה על אירועי המשט. והנה בא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו ומודיע כי ישראל – לא רק שלא תתנצל בפני הטורקים אלא גם לא תשלם להם פיצויים. ושר הביטחון ברק מסכם: אין לנו עניין להגיע לעימות עם טורקיה.

ועדיין לא נמצא העיתונאי שיתהה ויקשה: למה בכלל לשלוח את פואד לשיחותיו החשאיות, והאם לא עדיף שיתיישב על שר החוץ הטורקי במקום לדבר איתו? ומה פתאום התנצלות ישראלית עולה בכלל לדיון, שלא לדבר על פיצויים? מדוע ישראל עצמה לא דורשת התנצלות מהטורקים, רוצחי הכורדים ומשלחי המחבלים במשט? מדוע היא לא דורשת פיצויים, מחזירה את השגריר ומאיימת לעצור טיסות לארץ?

יותר מתמיד בולט הנתק בין הפוליטיקה והתקשורת לבין העם היושב בציון. בעוד בעלי יוזמה פרטיים ממשיכים לדברר אותנו בעולם, ובפייסבוק כבר מתארגנת מחאה ודרישה לפיצוי מהטורקים, הפוליטיקאים שלנו ממשיכים לבחור בצד המתגונן, והתקשורת עוד דורשת מהם להקצין את עליבותם. לכולם ברור כי יחסינו עם טורקיה שווים היום לזבל, וממילא לא נראה כי הם עומדים להאריך ימים. זה הזמן שבו חייבת ההנהגה לבחור בין שמירה על כבוד יהודי מינימלי לבין התנהלות של סמרטוטים. תתחברו לעם, פוליטיקאים יקרים, ותנו לנו קצת בארדואן.

ארבע מאות כפול בשבע                    

זהו גיליון מספר 400 של עיתון זה, שבו אני מועסק וכותב מהגיליון הראשון – לא כולל חופשות, ימים טובים וימים גרועים. ארבע מאות גיליונות, כמעט שמונה שנים, זוהי בהחלט תקופה משמעותית עבורי. תקופה שבה התפתח הצעיר המבטיח והבוסרי מתחילת הדרך – והפך למבוגר המבטיח והבוסרי שאני היום.

וכשאני בוחן את העיתון החשוב הזה ומה שיצא ממנו; את השפעתו הרבה על השיח המגזרי והכללי למרות אמצעיו הדלים יחסית; את האש שהוא מושך בגלל נטייתו המרגיזה לומר את האמת; ואת ההתערבות המינימלית בתכנים שלי והפרגון הרב שלו אני זוכה – כל שנותר לי הוא למחות דמעה, להוריד את הכובע, להניף את ידי לתנוחת הצדעה, ולהשמיע בקול רם ובגאווה גלויה את המסקנה המתבקשת היחידה: הגיע הזמן לעוד העלאה בשכרי.

בעשרה מאמרות

בתוך ימים אחדים ישקע, ככל הנראה, קמפיין גלעד שליט, והתקשורת תיאלץ לשוב ולחפש מקורות פרנסה חדשים כמו פיגועי תופת, רצח המוני, שואה גרעינית וראיון בלעדי עם אחד ההורים בעמנואל. אם כל אלה לא ייצאו אל הפועל, יצטרכו העיתונים להמציא קמפיין חדש, אטרקטיבי ויצירתי מקודמו, למצוא לו כותרת ולוגו מתאימים ולפמפם אותו לקהל הרחב עד שלא תהיה ברירה וכולנו נתחיל להתארגן לצעדה הבאה. ומה יהיה אותו קמפיין? לפניכם עשר אופציות הנשקלות במערכות העיתונים ברגע זה ממש:

1. "תסתכלו לו בלבן שבעיניים" – כבר שלוש שנים הוא נמצא שם, אומלל ומנותק. הגיע הזמן לדרוש מראש הממשלה לשחרר מיד את אהוד ברק מהממשלה.

2. "להחליף את העם" – בעקבות ההצלחה הגדולה בכלי התקשורת, הגיע הזמן לרפורמה כלל-ארצית – קיצוץ של 97 אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל והשארת שלושת אחוזי האיכות בלבד.

3. "להשאיר את גלעד" – דרישה מממשלת ישראל לוותר על גלעד שליט ולהותיר אותו בידי החמאס. מהיכרותנו עם ההיגיון הפלשתיני, זה כנראה הקמפיין היחיד שיחזיר אותו.

4. "תמיד בתנועה" – מחאת המונים נגד פקקי התנועה בכבישי הארץ. המחאה תכלול צעדה שתעבור במהלך השבוע בכבישים 1, 2, 3, 4, 5 ו-6.

5. "העם נגד תקשורת עוינת" - קריאה לתקשורת הגונה ומאוזנת יותר, כי גם לערבים מגיע נציג משלהם.

6. "ערעור העפעף המעלעל" – קמפיין שמטרתו היחידה היא להכניס המון סרטים בצורת האות ע' בתוך הלוגו.

7. "להוריד את שכר המינימום" – יש לכם מושג כמה טוקבקיסטים בתשלום אפשר יהיה להעסיק בשכר נמוך כל כך?

8. "קמפיין הקייטנה" – דרישה חד-משמעית לרפורמה בייצור מדבקות לילדים. הגיע הזמן שילדים יוכלו לגרד בקלות כל מדבקה מבלי לקרוא למדריכה בבקשה שתהרוס את ציפורניה.

9. "נסיגה חד-צדדית עכשיו" – לבצע התנתקות נוספת, להרוס יישובים ולהחזיר את תושביהם לתחומי הקו הירוק. לא הצליח בפעם הקודמת? אז מה? וחילופי שבויים כן הצליחו בפעם הקודמת?

10. "הולכים קדימה" – קמפיין בוטה הקורא להפיל את ממשלת נתניהו ולמנות במקומו את ח"כ ציפי לבני. רגע, זה בעצם הקמפיין ה