בשבע 400: צועדים אל מחוץ קונצנזוס

מארגני צעדת שליט, הדורשים להיכנע לתכתיבי החמאס, הופכים את הכמיהה לשחרורו של גלעד לעניין של שמאלנים. חייבים לקטוע את המומנטום התבוסתני שמזרים אנרגיה למאמציהם של אחמדיניג'אד ונסראללה.

עמנואל שילה , כ"ו בתמוז תש"ע

1.  אולי כדי להוכיח שקמפיין "שחררו את גלעד עכשיו בכל מחיר" לא שייך רק ל'מעריב', הקדיש 'ידיעות אחרונות' ביום שלישי השבוע לא פחות מחמישה עמודי חדשות לאירועי הצעדה שהתקיימו ביום שני. הכותרת של כפולת העמודים הפותחת היתה "תל אביב צעדה", אבל מי שקורא את הידיעה רואה עד כמה רחוקה הכותרת מהאמת העובדתית. אפשר להיות מאוכזבים או מרוצים מכך, אבל תל-אביב לא צעדה. בעיר ללא הפסקה גרים כ-400 אלף איש, ועוד מאות אלפי בני אדם באים אליה מדי יום לעבודה, קניות ובילויים. על פי הדיווחים - המוגזמים ככל הנראה (ראו כתבתו של עדי גרסיאל, עמ' 33) - צעדו בתל-אביב לא יותר מעשרת אלפים איש. מספר שלא מתקרב לסדר גודל של הפגנה גדולה.

לאחר תשעה ימים של צעדה דיווחו המארגנים על 120 אלף איש שהשתתפו בה עד כה. גם המספר הזה מנופח ככל הנראה, וגם הוא מצביע על כישלון. ערב היציאה לדרך דובר על מיליון נרשמים לצעדה. עם תמיכה תקשורתית חסרת תקדים, כאשר המזדהים אינם נדרשים לנסוע למרחקים אלא רק להצטרף לאירוע שמגיע קרוב לבית - השתתפות של אלפים בודדים מדי יום לא יכולה להיחשב כהצלחה, גם לאחר ההתחשבות בנסיבות מקלות כמו חום הקיץ והתחרות מול המונדיאל. "אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד עצרת של מחנה השלום" התמוגגה יעל פז-מלמד ב'מעריב', ובלי משים הגדירה יפה את כשלונם של מארגני הצעדה. הם הצליחו לסדוק את הקונצנזוס שעטף עד כה את משפחת שליט ולהפוך את הקריאה לשחרורו לעניין שמאלני.

2.  ראוי לעשות מאמץ נפשי ולהשתחרר מהאנטגוניזם שמעורר הקמפיין הזה. להסיח את הדעת ממשתמטי גיוס מסוגם של אביב גפן ובר רפאלי שגויסו בחוסר טאקט אופייני לקשט את הצעדה למען החייל החטוף. להתעלם מהעיתונות המתגייסת שבתמיכתה הנלהבת איבדה כל רסן של אתיקה מקצועית. לשכוח לרגע שכמעט כל הדוחפים בכוח אל העסקה הרת האסון הזאת לא מוכנים לעשות הרבה למען ישראלי אחר, יהונתן פולארד, שכבר כלוא לא ארבע שנים אלא 25 שנה, וכדי לשחררו אין צורך לשלח לחופשי אפילו רוצח אחד. להעלים עין מכך שבעיני חלק מתומכיה הקולניים של המחאה הזאת שחרור מחבלים רוצחים הוא ערך בפני עצמו, בכלל בלי קשר לגלעד שליט (זוכרים את התבטאותה האומללה של כלת פרס נובל, פרופ' עדה יונת?). לסלוח על התבטאויות תוקפניות מדי של בני משפחת שליט כלפי ראש הממשלה נתניהו, שבעצמו שילם מחיר כבד ואיבד את אחיו הבכור והאהוב יוני, במבצע נועז שנועד לחסוך את הצורך לשחרר 'רק' 53 מחבלים תמורת עשרות ישראלים חטופים.

3.  גלעד שליט לא אשם בכל זה. הוא חייל שהתגייס ליחידה קרבית, סיכן את חייו בשמירה על הגבול, ונפל בידי אויב מר ואכזר. אין ולא יכולה להיות מחלוקת על הכמיהה לראותו חי וחופשי. יש מחלוקת ותהיה מחלוקת מול מי שדורש, למען שחרורו המיוחל, להיענות לתביעות סחטניות עד כדי טירוף, ששום מדינה מלבד ישראל אינה מעלה בדעתה להיכנע להן.

את ההורים ובני המשפחה אין לדון לכף חובה. צריך לתמוך בהם, להשתתף בצערם, בכאבם, ובתקוותם שהיא תקוות כולנו. אם הם לא מסוגלים לראות שום ערך ושום מטרה אשר קודמים לחייו וחירותו של בנם, אפשר להבין לליבם. אבל עם כל הצער והכאב, אסור להיכנע לדרישותיו של מי שמצוקתו הפרטית מסמאת את עיניו מלראות את התמונה הכוללת. אסור לחזור על שגיאות העבר שדרדרו אותנו עד לשפל הזה. מדינה שעומדת במערכה של עשרות שנים מול הטרור הערבי לא יכולה, בגלל רצונה להציל חייל אחד, להגיש לאויב ניצחון אדיר על מגש של זהב.

שילמנו בחייהם של הרבה יותר חיילים כדי להתמודד מול הטרור, להביס אותו ולא לתת לו לנצח. בניגוד לאותם מאות חיילינו שנהרגו, גלעד עדיין חי, כפי שכתוב על החולצות. והוא לא רק ילד של הוריו, הוא גם חייל בצה"ל, והמערכה נגד החמאס וממשלתו עדיין בעיצומה. כשם שעד לרגע נפילתו בשבי הוא היה מחויב לחרף את נפשו למען הניצחון, כך גם לאחר שנחטף אסור ששחרורו יושג במחיר של תבוסה. בוויכוח שפרץ לפני שבוע בין ראש הממשלה לנועם שליט, שני הצדדים טועים. הסכמתו המוצהרת של נתניהו לשחרור אלף מחבלים היא שגיאה חמורה מבחינה ערכית, מדינית וביטחונית. הלחץ עליו להסכים ליותר מזה משמעותו פשיטת רגל מוחלטת.

4.  בין הדוברים שגויסו לתמוך פומבית בדרישה להיכנע לתנאי החמאס היו גם בני משפחותיהם של חללי צה"ל אלדד רגב ואודי גולדווסר הי"ד. כמו שאר בני המשפחות השכולות של חללי צה"ל, משפחות רגב וגולדווסר ראויות לכבוד והערכה, להשתתפות ולתמיכה. מלבד עצם האובדן הן עברו סבל נוסף של המתנה ארוכה ומורטת עצבים עד לבירור גורל יקיריהן והבאתם לקבר ישראל. אבל דווקא פרשת רגב וגולדווסר היא עוד הוכחה שאסור לתת משקל מכריע לעמדתן של משפחות החטופים.

כמו בפרשת גלעד שליט כך גם לגבי שני החטופים מגבול הצפון התנהל קמפיין תקשורתי מגויס ונמרץ אשר דרש להיענות לדרישות חיזבאללה, ובין השאר לשלח לחופשי את המחבל הרוצח הנתעב סמיר קונטאר. קונטאר היה אחראי לרצח ארבעה ישראלים בפיגוע חבלני בנהריה. בין השאר הוא רוצץ במו ידיו על סלע את ראשה של הילדה בת ה-4 עינת הרן. האלוף (מיל') אלעזר שטרן מעיד בספרו כי בצה"ל ידעו בוודאות של קרוב למאה אחוז שהשניים אינם בחיים. גם המחיר הנמוך יחסית לו הסכים נסראללה הוכיח זאת. ברבנות הצבאית הוחל בתהליך של הכרזה על השניים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. אבל הגורמים שדחפו לעסקה ניהלו תעמולה מתעתעת תחת הסיסמה "להחזיר את הבנים הביתה". הם הטעו את הציבור לחשוב שמדובר בשבויים חיים שיחזרו לביתם, ולא בגופות שלכל היותר יחזרו לבית העלמין. את המשפחות היקרות והכואבות אין לדון לכף חובה, אבל מה שמדהים הוא שגם במישור הלאומי, הציבורי והתקשורתי לא נערך שום חשבון נפש. איש לא הודה בטעות החמורה אשר הוכיחה לאויבינו פעם נוספת שישראל היא מדינה חסרת כושר עמידה, ושחטיפת חיילים היא השיטה הטובה ביותר להוריד אותנו על הברכיים.

5.  ערב אירועי יום השנה החמישי לגירוש גוש קטיף ונסיגת צה"ל מעזה, לא מיותר להזכיר כי כל הפרשה העגומה של חטיפת החייל והחזקתו בשבי היא עוד אחד מפירות הבאושים של 'תכנית ההתנתקות'. במשך 38 שנות שלטונה של ישראל בעזה, מעולם לא קרה שחייל שלנו נחטף והועלם זמן רב כל כך. כבר 43 שנה נמצא צה"ל ביהודה ושומרון, וגם כאשר היו אירועי חטיפה הם הסתיימו לכל המאוחר תוך כמה ימים. האפשרות להעלים את גלעד במשך ארבע שנים נוצרה בעקבות פירוק תשתיות צה"ל והשב"כ בחבל עזה, שגם אחרי הנסיגה מהערים במסגרת הסכמי אוסלו עדיין נותרו פרושות בשטח עד ל'התנתקות', ואפשרו שליטה מודיעינית טובה.

המדיניות התבוסתנית שנוקטת ישראל מול אויביה - מדיניות שהחלה לאחר מלחמת יום הכיפורים אך התעצמה מאוד מאז האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו - יוצרת מומנטום קשה וחמור שכבר הצליח להצית מחדש את תקוותם של אויבינו להביא לחיסולה המוחלט של ישראל. חוסר האונים מול האינתיפאדה, הקמת הרשות הפלשתינית, הבריחה מלבנון, הנסיגה מעזה, החולשה סביב שולחן המו"מ והנכונות לדבר אפילו על ירושלים - המשקל המצטבר של כל אלה הוא שמייצר בקרב אויבינו תפישות מסוגה של תיאוריית קורי העכביש של נסראללה. כאשר ישראל נתפשת כחלשה וכחסרת רוח לחימה, קמים טיפוסים כמו אחמדיניג'אד ומתמלאים במוטיבציה ללכת עד הסוף אל המטרה הגרנדיוזית והמלהיבה מבחינתם - השמדת ישראל. גם הפלשתינים נסחפים ברוח הזאת ותומכים בהמוניהם בשלטון החמאס.

אם לא נדע להשתחרר מסחרור הכאב הפרטי, למקד את המבט ולהתחיל להתנהג כמו מדינה ריבונית, המחיר שישולם תמורת גלעד שליט יהיה רק דמי קדימה סמליים לקראת החטיפה הבאה.