בשבע 400: בעקבות הגדולים

בימים הסוערים והכואבים שלאחר העקירה מגוש קטיף, הילה וולברשטיין מעצמונה, אם לתשעה, שאבה כוח מעבודת איסוף הסיפורים והעדויות על הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, לקראת הוצאת הספר החדש על דמותו של המנהיג הרוחני.

עדי (דוד) אהרון , כ"ו בתמוז תש"ע

כשהילה וולברשטיין (44) היתה ילדה קטנה, היא היתה רגילה לפגוש בביתה רבנים חשובים, חבריו של אביה, פרופ' נחום רקובר. גם את הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, זכתה לראות בביתם לא מעט.

"הרצי"ה לא זכה לילדים אמנם, אך כולם היו בניו, תלמידיו. כששאלו אותו כמה ילדים יש לו, השיב שיש לו אלפים. אך אנו במשפחתנו זכינו להיות קרובי משפחה של הרב ממש. דודו של אבי הוא בן דוד של הרצי"ה. לכן, גם בגלל הקרבה המשפחתית וגם בשל אבי שהיה תלמידו, זכינו שהרצי"ה היה אצלנו בשמחות ובביתנו. הדמות שלו היתה נוכחת בביתנו בצורה מאוד חזקה", מספרת וולברשטיין, "הרבה מאוד פעמים שמעתי את אמי מדברת עם אבי על הרצי"ה. חיינו מאוד את העניין של הגאולה, כי הנה יש לנו כבר מדינה וגם ירושלים כבר בידינו, ועוד מעט בע"ה יהיה לנו בית מקדש. זה מה שהרצי"ה הנחיל לאבי, בתוך כל שאר תלמידיו". 

לא פלא אם כן, שוולברשטיין בחרה לה בעיסוקה המיוחד. כבר שנים ארוכות היא עוסקת בכתיבת ספרים אודות המשפיעים הרוחניים הגדולים של דורנו. בין הספרים עליהם עמלה, יחד עם דודה, הרב שמחה רז, "הביוגרף של הרבנים", נמנים: "מלאכים כבני אדם" על הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "רב הכותל" על הרב מאיר יהודה גץ, וכעת "משמיע ישועה" על דמותו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ספר חדש שיצא בימים אלו ושופך אור על דמותו רבת הקסם והעוצמה של מנהיג הדור.

"אני קיבלתי מהרצי"ה את כל בניין חיי והשקפת עולמי: אהבתו הגדולה לתורה, הרגישות והאכפתיות לזולת, להיות מעורבים במה שקורה היום במדינה, ולהבין שכל מה שקורה בדורנו – אלו תהליכים של גאולה.

בתחילה, כשהרב דרוקמן פנה אליי וביקש שאקח את מלאכת הספר על הרצי"ה על עצמי, היה לי קשה. היתה לי המון יראת כבוד לגעת ולהתעסק בדמות כזו ענקית". אך אחרי בירור פנימי הבינה וולברשטיין, שכמו עם שאר ספריה שעשו להם שם למרחוק, אם הקב"ה מגלגל זכות כה גדולה לפיתחה – היא צריכה ללכת עם השליחות שייעדו לה משמיים.

על הספר עמלו עוד שניים מלבדה: הרב שלום קליין, ראש המכון התורני בישיבת אור עציון, שעסק בכתיבת הספר, וכן הרב שמחה רז, שערך אותו.

ללמוד עם הקיבוצניקים

"באחת הפעמים, כשאושפז הרב בשערי צדק, החל לצעוק צעקות נוראיות, שנשמעו למרחוק. כל הצוות הרפואי הוזעק לראות מה כואב לרב.

שאלוהו מה כואב לו, והוא ענה: "כואב לי עם ישראל".

שאלוהו בשנית –  ושוב אותה התשובה.

לאחר מכן התברר שבאותה השעה נרצחו הספורטאים במינכן. כשנודעו החדשות זעק הרב בכאב – "לשם מה נסעו? מה היה להם לחפש שם?".

פעם אחת ראה אותו אחד הרופאים כשהוא מוטרד, ושאלו מה מטריד אותו. השיב לו הרב, שהדבר שמטריד אותו הוא, שרוב עם ישראל נמצא בגלות..."

 (מספרת אפרת בדיחי. מתוך הספר, עמוד 181)

וולברשטיין היתה מעדיפה שלא להתראיין, ולתת לספר לדבר בעד עצמו. היא התחמקה לא מעט מכתבה עמה, והעדיפה לעמוד בצל, להיחבא אל הכלים, בענווה ובצניעות. רק כאשר הבינה כי ראיון עמה יכול לתרום להצלחת הספר, בעצת רבנים, ניאותה לעשות כן ובלבד שנתמקד יותר בדמותו של הרצי"ה ופחות בדמותה. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ווולברשטיין מתגלה כאישיות מרתקת.

היא ילידת ירושלים, אם לתשעה, ואת רוב שנותיה העבירה עם משפחתה בעצמונה שבגוש קטיף, עד לגירוש.

היא סיימה לימודי תואר ראשון (יהדות וחינוך מיוחד) ושני (עם ישראל וארצו) וכן לימודי תעודה בתקשורת במכללת בית וגן בירושלים. עד לגירוש, עבדה כמורה באולפנת נווה דקלים בחצי משרה. "היה לי מאוד חשוב להיות עם הילדים בבית ולקבל אותם כשהם חוזרים הביתה מהגן ומבית הספר", היא מסבירה מדוע לאורך כל השנים עבדה בחצי משרה בלבד. "תמיד היה חשוב לי להיות אמא של הבית ולא אמא של הקריירה". הזמן הפנוי הוקדש לכתיבת הספרים.

כיום מתגוררת משפחת וולברשטיין ביישוב שומריה שבחבל לכיש, מנסה להפריח את השממה, בעל כרחה, על אדמת קיבוץ השומר הצעיר, שמרבית תושביו נטשו אותו עוד לפני הגירוש. אלו שלא עזבו, קיבלו פיצויים גדולים מהמדינה על מנת שיעשו כן. פיצויים שעדיין לא הגיעו לתושבי גוש קטיף, המגורשים האמיתיים בכל הסיפור הזה.

אך למרות הצער שהעקירה הטביעה בה, והזמן בהחלט לא מקהה את הכאב, תמצאו אצל וולברשטיין בעיקר אמונה וחיוך תמידי. ברבע השעה של הדרך השוממה-משהו שנסענו יחד במכוניתה, מהצומת בה ירדתי מהאוטובוס ועד לביתה (כי אין תחבורה ציבורית עד היישוב), היא הספיקה להראות לי איך בפרשה העגומה הזו, יש גם לא מעט טוב. "הנה כאן יש שני קיבוצים של השומר הצעיר", היא מצביעה לעבר קבוצות בתים באיזור השומם, "שלא תדעי מה מגדלים שם". אבל כעת, אחרי ההלם הראשוני, השכנים החדשים מתחילים לקבל זה את זה ויש ביניהם שיתוף פעולה מעורר הערכה. "אנחנו מזמינים אותם אלינו לשבתות, לפני החגים אנחנו מעבירים שם חוגים משותפים, וחלקם גם מגיעים אלינו. אנחנו מגיעים אליהם בימי הזיכרון לחללי צה"ל, להשתתף כולנו יחד בצער". בקיבוץ יש גם בריכה משותפת, שמחולקת גם לזמנים נפרדים לנשים ולגברים. "פעם הם חשבו שיש לדתיים קרניים מתחת לכיפה, אבל עכשיו יש בינינו הידברות. את המרחק הזה הצלחנו לשבור".

שנה לאחר הגירוש עוד המשיכה וולברשטיין לעבוד כמורה באולפנת נווה דקלים שעברה לגבעת וושינגטון, אך בשל המרחק הגיאוגרפי היא עזבה את ההוראה והחליטה להתמסר בעיקר למשפחתה ולאהבתה - עולם הספר והכתיבה. בעלה, הרב יצחק וולברשטיין, משמש ראש הכולל שהוקם בשומריה.

שש שנים ארכה מלאכת הראיונות, איסוף החומר וכתיבת הספר "משמיע ישועה". שש שנים שתחילתן בגוש קטיף, במהלכן טלטולים וקשיים לא פשוטים כלל, וסופן בקיבוץ שומריה. "ככל שהדבר גדול יותר, כך המהמורות בדרך הן גדולות וצריך לצלוח אותן", היא מסבירה בראייה אמונית.

דווקא העבודה על הספר, היא שהצליחה לחזק את וולברשטיין. בשל השליחות שהיתה לה להתקדם בהכנת הספר, וכן בשל עובדת היותה בהריון, לא יכלה להרשות לעצמה וולברשטיין להיטלטל עם עקורי עצמונה, עם כל הקושי שהיה כרוך בכך. וכך בזמן שמרבית חבריה מהיישוב עברו להתגורר 8 חודשים בעיר האוהלים שכונתה "עיר האמונה", היא הגיעה לקיבוץ הדתי עלומים, שם קיבלו אותם במאור פנים ובהכנסת אורחים לבבית מאין כמותה. אנשים פתחו בפניה בשמחה את ביתם וליבם וגם את המחשבים שלהם.

"הרגשתי שהעיסוק בדמות הרצי"ה אחרי הגירוש סייעה לי מאוד מאוד להרים את הראש, אחרי המים הסוערים. הכאב אחרי הגירוש היה מאוד גדול, גם כאב פרטי וגם כאב כללי - צער גדול על גלות השכינה, ארץ ישראל ועם ישראל. הרי בגוש קטיף ממש ראינו עין בעין את הגאולה – הערבים אמרו על האדמה הזו שהיא "אדמה מקוללת", כי לא הצמיחה בעבורם אפילו צנון. אבל כשאנחנו הגענו לשם ושבו בנים לגבולם, היא התחילה להצמיח בכמויות. אחוז מאוד גדול של היצוא במדינה היה מאדמת גוש קטיף. ראינו איך אדמת ארץ ישראל שמחה שבניה שבו אליה.

"מה שעזר לי להרים את הראש אחרי הגירוש היתה ההסתכלות של הרב על המציאות. הרב דיבר על התקופה שלו, הקמת המדינה, שהיו בה קשיים רבים –  מלחמת העצמאות, חוק מיהו יהודי, חוק השבת, חוק החזיר. ועם כל הקשיים, הרצי"ה כל הזמן אמר שהמדינה היא קודש ולא רק שזו אתחלתא דגאולה אלא זוהי ממש הגאולה. הוא אמר לתלמידיו שהקשיים הם סיבוכים של גאולה, והוא הכין אותם לכך שהסיבוכים בדורם יהיו עוד יותר גדולים והם זקוקים לעצבים של ברזל.

"השדר החזק ממנו שאנו נמצאים בדור של גאולה והסיפורים ששמעתי מתלמידיו על איך לימד אותם להתמודד עם הסיבוכים ועם האמונה, חיזקו אותי מאוד. למדתי שלמרות שיש סיבוכים והקשיים לפעמים מעיבים על האורות, עם כל זה מדינת ישראל היא קודש ואנחנו צריכים להודות לקב"ה על הגאולה".

וולברשטיין השליכה מתקופתו של הרצי"ה גם לסיבוכים שחוותה בעצמה יחד עם שאר תושבי הגוש: "אנחנו, אנשי גוש קטיף, עשינו השתדלות מעל ומעבר. בתפילה, במסירות נפש, ברכוש. ומשמיים נגזר אחרת. אנו את התפקיד שלנו עשינו ואנחנו לא יכולים להבין את דרכי הקב"ה. ואם זה מה שהוא החליט שיקרה אז אנחנו לא נופלים מזה אלא ממשיכים הלאה", היא מדהימה אותי עם עוצמות אמונה שפוגשים בעיקר אצל למודי נסיונות. "העיסוק היומיומי בתורה ובדמות של הרצי"ה, זה מה שעזר לי להתמודד עם המציאות הזו של קושי יומיומי – של חיים ללא בית", היא מסכמת. 

הרב שיצר דור חדש

פעם, פגש מישהו את הרב מרדכי אליהו זצ"ל ומיד בירך: "ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו". אך הרב אליהו, כדרכו בענוותנותו, השיב לו: "ברכה לבטלה. את הברכה הזו יש לברך כשרואים רב חשוב, אדמו"ר, לא אותי". וכשאותו תלמיד התעקש וביקש מהרב דוגמה, על מי באותו דור צריך לברך ברכה זו, השיב לו: "על הרב צבי יהודה".

כשאני מספרת זאת להילה וולברשטיין, היא שמחה. תמיד ידעה שהיה בין גדולי דור אלה קשר של הערכה וחיבה, אך לא הצליחה לפגוש הרב מרדכי אליהו, כדי לשמוע ממקור ראשון סיפורים על הרצי"ה.

מהיכן היוזמה לספר על דמותו של הרצי"ה?

"הרצי"ה נפטר לפני כ-28 שנים, זמן קצר לפני פינוי ימית, ומאז לא יצא על דמותו שום ספר. יצאו ספרים תורניים שלו וספרים שכתבו תלמידיו על תורתו, אבל ספר על הדמות – לא יצא. רבים מתלמידיו ייחלו לספר כזה שייצא.

"כבר כשעבדתי על הספר על אודות הרב גץ, גם אבי שהיה תלמיד מאוד מקורב לרצי"ה וגם דודי שמחה רז אמרו לי שמאוד חשוב לעשות ספר על הרצי"ה. הוא זכה להביא את האור של אביו, הראי"ה קוק, בכך שכתב את ספריו, שהיו כתובים עד אז בצורת ליקוטים. הוא בנה דור שלם של אוהבי הארץ. מדור של גלות הוא בנה דור של נשמה, גאולה והבנה בעצם מהי מלכות ישראל, צבא ה'. בזכותו היום מאוד ברורים לנו דברים שפעם לא היו ברורים".

מה למשל?

"בזמנו, עיקר הציבור בארץ היה הציבור החרדי של הישוב הישן או הציבור החילוני. הציבור הדתי לאומי היה חסר גאווה וחסר עמוד שדרה. לבשו את הקסקט כי התביישו בכיפה. חבר'ה שסיימו את ישיבת כפר הרא"ה ורצו להמשיך ולהתגדל בתורה, לא היה להם לאן להמשיך. אז או שהם המשיכו לישיבת 'חברון' ולישיבות חרדיות, או שפנו להקים קיבוצים דתיים".

וכיצד השתנה המצב?

"קבוצה של חבר'ה צעירים עלתה לירושלים כדי להקים שם ישיבה, ושם פגשו את הרצי"ה. כך הם חידשו את ישיבת מרכז הרב, שמאוד הידלדלה אז, בעקבות בניין הארץ והמלחמות.

"הרצי"ה לא מש במשך 20 שנה מהקיטון של הרב בביתו ועמל יומם ולילה על עריכת כתבי אביו. הוא הרגיש שזוהי שליחותו ותפקידו, להביא את אורות הרב אביו לכלל עמ"י, כי אביו הפקיד את הכתבים דווקא בידיו.

כל כולו היה במשימת קודש זו שזכה לעשות, כי לולא זה, היינו היום כסומים בעלטה. לכן הוא לא יכל לשמש כראש הישיבה מאז פטירת אביו. אך כשהתלמידים הגיעו, הם ממש הכריחו אותו ללמד אותם. בהתחלה הוא לימד בקבוצות קטנות שלאט לאט גדלו וגדלו, עד שהרגיש שזוהי שעת כושר ליצור דור חדש".

התלמידים שלמדו עם הרב באותן השנים הראשונות, הם אלו המשמשים היום כרבנים הגדולים של הציבור הדתי לאומי. ביניהם ניתן למצוא את: הרב טאו, הרב מלמד, הרב ליאור, הרב דרורי, הרב ולדמן, הרב פילבר והרב אייזמן. "הכיוון של הרצי"ה היה לבנות דור של מנהיגים, גדולים בתורה ובמידות. את רבים מתלמידיו הוא גם כיוון היכן להמשיך. הוא הוביל כל תלמיד אל התפקיד הציבורי שמתאים לו, כיוון שהכיר כל נפש ונפש של תלמידיו".

לצורך כתיבת הספר, ראיינה וולברשטיין את הרבנים הנ"ל וכן רבנים ואישים רבים נוספים שבאמתחתם סיפורים מיוחדים על אודות הרצי"ה.

"היתה לי התרגשות מאוד גדולה לראיין רבנים גדולים, שמעל גיל 60, שבזכרונותיהם חזרו עשרות שנים אחורה לשנות נעוריהם. זו היתה חוויה חזקה, לראות את העוצמה שלהם היום, שהיתה אצלם כבר בתור נערים", משתפת וולברשטיין.

העיסוק שלך מצריך עבודה בסביבה ובשיח רבני-גברי. איך את מתמודדת עם זה, כאישה דתיה?

"כשהתחלתי לעבוד על הספר באמת שאלתי את עצמי את השאלה הזו, אך חיזקה אותי העובדה שהרצי"ה מאוד העריך את הכוח הרוחני שיש לאישה, את קרבת האלוקים שלה. הוא עצמו השקיע רבות בלימוד נשים, והיה לו שיעור קבוע לנשים. הוא ראה שלאישה יש תפקיד מאוד גדול בבניין הבית, ומתוך זה גם בבניין האומה הישראלית.

"בספר על הרב גץ זכיתי לדבר עם הרבה רבנים מכל המגזרים – דתיים לאומיים, חרדים. אני מרגישה שכשדבר נעשה לשם שמיים וכולם שותפים למשימת הקודש, להביא את דמותו של הרב לדור שלנו, ומתוך צניעות וטהרה – אז אין עם זה בעיה. בייחוד  שאת כל הראיונות עשיתי מהבית, דרך הטלפון, כך שהשתדלנו שהדברים באמת יהיו בצניעות הראויה.

"דבר נוסף שהקל עליי היתה העובדה שהרבה מן הרבנים איתם שוחחתי הם חברים טובים של אבא שלי ופגשתי אותם כילדה הרבה פעמים בביתנו, כך שכבר היתה לי היכרות איתם".

בית לעשרות אנשים

גם את הרצי"ה זכית לפגוש מספר פעמים. מה התחדש לך על דמותו בעקבות העבודה על הספר?

"הכרתי את הרצי"ה כילדה. ידעתי, כמו רבים, שהוא זה שהשמיע את האורות של אביו וכיוון את כל תנועת ההתיישבות ובאהבה גדולה לעם ישראל. אבל אחרי העבודה על הספר והחשיפה לסיפורים אודותיו, התגלתה לי עוצמתה וענקיותה של דמותו. איך הכל היה אצלו כל כך חזק, כל כך בעוצמה. בענקיות.

"השילוב הזה הוא מה שהתחדש לי – מצד אחד ענק שבענקים, מנהיג ציבור שממש בנה דור שלם, ויחד עם זה, הוא היה דמות כל כך אנושית ואוהבת, עם רגישות ואכפתיות גדולה כל כך לכל הסביבה. עשרות אנשים סיפרו לי במהלך התחקירים, שהם ממש גרו בביתו כבני בית. כששמחה (רז, ע"א) קיבל את הספר לידו לעריכה הוא התקשר אליי בפליאה ושאל: איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים גרו בביתו?"

ואיך זה באמת יכול להיות?

"הוא היה אדם כללי והיתה בו אהבה עצומה לכל אחד ואחד. היתה למשל משפחה קשת יום מבאר שבע שלא היה לה איך לשלם שכר דירה, גירשו אותם מביתם ולא היה להם לאן ללכת. איכשהו הם התגלגלו לירושלים והרצי"ה שמע עליהם והכניס אותם לביתו. הם חיו בביתו כמה חודשים, כבביתם שלהם, ולכולם הוא סיפר שאלו קרובי משפחתו".

האהבה לכל אדם מישראל, זכתה אצל הרב לבולטות מיוחדת בכל הקשור ליחסו אל תלמידיו. "הוא היה בעצמו מביא כוס תה לתלמיד חולה. למרות שהרבה תלמידים רצו להחליף אותו, הוא לא היה מוותר על המצווה והיה הולך במיוחד מהישיבה אל הפנימיה, שהיו אז יותר רחוקות אחת מהשנייה. וכל זה כשהרגל שלו כבר לא היתה במיטבה והוא היה כבר מבוגר.

"הוא דאג לכל תלמיד והתעניין בכל אחד. הוא היה כל כולו אוהב. בציבור הוא ידוע יותר כמנהיג ציבור ללא חת שראשי המדינה משחרים לפיתחו ויראים מפניו, והפן האישי שלו פחות ידוע. איך היה יושב שעות על גבי שעות בייעוצים ואיך היה מעלה אנשים מסכנים מתהומות. כולו אהבה ואכפתיות".

מה עוד גילית?

"אהבת אב ובן שהיתה בין הרצי"ה לאביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היתה דבר שאי אפשר לתאר את עוצמתו. ניתן לראות את האהבה הזו במכתבים שכתב הרב לבנו, שבהם ממש רואים איך הוא דאג לו עד לפרטים הקטנים. המכתבים נכתבו באהבה גדולה וכשבן גדל בכזו אהבה, אז ברור שהוא יהיה כל כך אוהב.  

והרצי"ה כלפי אביו התבטל לחלוטין. כל מה שהיה חשוב לו זה אביו. בשבילי הספר הזה היה המשך ישיר של הספר על הראי"ה".  

לקראת סיום, מסבירה וולברשטיין מהו לדעתה המסר לאדם הפשוט, לאחר ההיכרות עם הדמות העצומה: "הקב"ה שותל בכל דור צדיקים, נשמות אציליות שחצובות מתחת כסא הכבוד. ואנחנו, כמה שננסה לגעת ולהתקרב לדמות, תמיד נדע שזוהי רק נגיעה, כי אי אפשר להגיע לדמות כל כך ענקית. וככל שאנחנו שומעים סיפור ועוד סיפור, אנחנו רואים שאנחנו לא יכולים להכיל את הענקיות של הדמות הזו. ממש כמו שאנו רואים עכשיו עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל. בספר היתה לנו מגמה להקיף את דמותו בכל התחומים – האדם, המנהיג, המחנך, אוהב ישראל, התורה והארץ. ניסינו לפתוח צוהר לכל דבר, אבל כל הסיפורים בעולם שיסופרו לא יוכלו באמת להקיף את כל הדמות".  

"חשוב לי שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, שיתחברו לדמות וילמדו ממנה", מסכמת וולברשטיין. שבוע לאחר צאת הספר כבר אזלו 3000 העותקים שהודפסו ממנו כמהדורה ראשונה. "הדור צמא לשמוע, להכיר מקרוב את הדמות הענקית הזו, שאנחנו יודעים עליה רק בכלליות".

לתאר דמות של ענק רוח

הספר "משמיע ישועה" יצא בהוצאת ישיבת אור עציון. הרב שלום קליין, ראש המכון התורני באור עציון היה כאמור שותף בכתיבת הספר, יחד עם הילה וולברשטיין.

כאן יהיה הראיון הקצר עמו. אשלח אותו יותר מאוחר.

הספר מוקדש לעילוי נשמת אביה יהושע גולדברג ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים קטלנית בשומרון בהיותו בן 19. אביו של אביה – ישראל גולדברג, הקים על שמו את "קרן אביה", שנועדה לעודד ולחזק את ההסברה במלחמה בתאונות הדרכים ובתיקון היחס  של בין אדם לחברו. ישראל גולדברג, מנהל הקרן, מסביר: "אני שימשתי את הרב בשנותיו האחרונות והייתי קשור אליו מאוד. הוא היה קורא לנו, תלמידיו: בניי, שכן לא היו לו ילדים. אביה נחשב אם כן לנכדו של הרב והוא דור שני לתלמידי הרב צבי יהודה. דרכו של הרב היתה לקרב בין אנשים וכך הוא חינך אותנו. לכן סברנו שראוי שהקרן תסייע בהוצאת הספר".