בשבע 400: צער גידול הורים

אסתי רמתי , כ"ו בתמוז תש"ע

ישבנו על הברזלים ליד הסניף: אבירם ועודד, רפי ואני, וקשקשנו להנאתנו.

"...אז אתם שומעים מה קרה? למחרת השמיניסטים התעוררו ומצאו את כל הנעליים שלהם תלויות על העץ הענק הזה ליד הפנימייה..."

הפלאפון שלי צלצל, ואבירם הפסיק לרגע את הספור.

"מה קורה, עמיחי?" שמעתי את קולו הגוער של אבא. "כבר עשר ורבע בלילה! בעשר היית אמור להיות בבית".

"נו, אבא, עוד עשר דקות, טוב? כולם עדיין כאן".

"לא, עמיחי, בשום פנים ואופן לא. אמרנו עשר, והתכוונתי לעשר. תגיע הביתה בזריזות, בבקשה".

כיביתי את הטלפון בטריקה ודחפתי אותו בעצבים לכיס. ראיתי איך כל החבר'ה מביטים בי ברחמים. הם כבר ידעו שלא מרשים לי להישאר בסניף אחרי עשר, ולפעמים אחד מהם היה אפילו מזכיר לי מה השעה. זה היה הכי משפיל.

צעדתי הביתה באיטיות, בועט בכל מקל ואבן שנקרו בדרכי. למה ההורים שלי עושים לי את זה, למה?! אני כבר לא תינוק! אני כבר בן שלוש עשרה, וחופש עכשיו. למה שאני לא אשאר בסניף עד אחת עשרה או שתים עשרה כמו כולם? אנחנו לא עושים שום דבר רע, סתם מדברים ומפצחים גרעינים. אפשר לחשוב... אוף!

"הי, עמיחי!" שמעתי קול מוכר מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את יובל, המדריך שלי, מחזיק את הכיפה על ראשו ורץ לקראתי בחיוך גדול.

"מה קורה, אחי?" הוא שאל, ונתן לי צ'פחה על הכתף. "רוצה ליווי הביתה? בדיוק נגמר לנו הישב"צ".

"תגידו, מה אתם עושים שם בישיבות הצוות שלכם?" שאלתי אותו בסקרנות.

"בדרך כלל מבזבזים את הזמן ואוכלים פיצה", הוא הודה בחיוך, "אבל היום דווקא היה לנו ויכוח סוער. יש כמה חניכים מהשבטים הקטנים שלא מרשים להם לצאת למחנה, והיו מדריכים שחשבו שצריך לנסות ללחוץ על ההורים שלהם".

"בטח שצריך!" אמרתי בלהט. "זה ממש מבאס כשלכולם מרשים משהו ורק לך לא!"

"אני לא מסכים איתך", הוא אמר בשקט. "יש להורים סיבות שהם מרשים או לא מרשים דברים, מה אתה חושב? תגיד, ראית אותי פעם על אופניים?"

חשבתי על זה לרגע, ודי בפליאה השבתי שלא.

"ואתה יודע למה?" הוא המשיך. "כי ההורים שלי לא מרשים לי.  אל תסתכל עלי ככה – אני יודע שזה נשמע מוזר שלא מרשים לשביעיסט לרכב על אופניים. אמא שלי פשוט לא מסוגלת לראות אותנו רוכבים אחרי שהיא ראתה את אחיה הקטן נהרג בתאונת אופניים לפני עשרים שנה..."

"אבל אתם לא אשמים בפחדים שלה", התווכחתי, "זה נכון שיש תאונות, אז מה, אף אחד לא יסע יותר באופניים? או במכונית, באותה מידה?"

"הגיונית, אתה צודק", הנהן יובל, "אבל אני לא רוצה להכאיב לה, וזה לא כל-כך חשוב לי. בכל מקרה, זאת רק דוגמה. כל הורה פוחד מדברים אחרים, ולכל הורה חשובים דברים אחרים. ההורים שלנו כבר אנשים מבוגרים, והחיים לימדו כל אחד מהם משהו אחר. הנה, תראה את החבר'ה שהיו איתך על הברזלים: אבירם כל הזמן מתלונן שלא אוכלים אצלם ממתקים באמצע השבוע, ועודד משתגע מזה שלא נותנים לו לשחק במחשב יותר משעה ביום".

"ולרפי המסכן אסור להיכנס הביתה עם נעליים", צחקתי.

"וגם כשאנחנו נהיה הורים, נהיה כאלה... בעצם, אני מתכנן לנעול את הילדים שלי באמבטיה עד גיל ארבעים ושתיים", אמר יובל בעליזות, נתן לי עוד צ'פחה, והלך לדרכו.