חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הרגישות שאחרי הנחישות

שירן סוויסה, לוחמת מג"ב לשעבר, עדיין מרגישה שהיא משלמת מחיר על השתתפותה בגירוש
15/07/10, 13:51
חגית רוטנברג

שירן סוויסה יוצאת לקראתנו מבין שורות הבלוקים בשכונת מגוריה הצנועה באשקלון. רק דמיון פרוע במיוחד יכול לקשר בין האישה הצעירה, עטוית המטפחת ההדוקה והחצאית הארוכה, האוחזת תינוק רך בידיה, לבין שוטרת משמר הגבול שצעדה לפני חמש שנים במדי חאקי באותם טורים מאיימים אינסופיים אל תוככי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. הארשת העדינה והחייכנית, והפנים המפיקות חמלה ורוך כשהיא מרגיעה את בכיו של בנה הקטן נהוראי, נראים כלא שייכים לאותה מג"בניקית שבפקודת הממונים עליה גררה ילדים וילדות אשר מיררו בבכי בעת שנעקרו מביתם ומנוף חייהם.

גם לשירן עצמה קשה עדיין, על אף השנים שחלפו, לעכל שאכן היתה זו היא שם, באותם ימים שהיא מעדיפה לשכוח. מעדיפה אמנם, אך לא בהצלחה יתרה. רק לפני שבועיים עברה לדירתה הנוכחית, והארגזים והבלגן עדיין שולטים בסדר יומה. האסוציאציות המתבקשות צפות ועולות מחדש. כשאני שואלת האם יש בה הבנה לתחושות הכעס ואי היכולת למחול לאותם חיילים שנטלו חלק במעשי הגירוש והעקירה, היא מאשרת ללא היסוס: "בטח, הייתי מבינה אם לא היו רוצים לדבר איתי. מה שעשינו היה להוציא אותך מהבית שלך, מהשורשים שלך. לי יש טראומה רק מלעבור דירה מרחוב לרחוב", היא מצביעה על הארגזים, "אז להוציא אותך לגמרי מהחיים שלך? ברור שיכעסו".

שאלת היחס של הסובבים אותה להשתתפותה במעשה העקירה אינה תיאורטית עבורה. כמו עוד מחבריה לשירות, היא השתדלה במהלך השנים שחלפו להדחיק ולהסתיר את הצד הזה בעברה. אולם לפני שבועות מספר עמדה שירן באופן לא מתוכנן ובמלוא העוצמה בסיטואציה של חשיפת סיפורה מול קהל רלוונטי
במהלך כל ההדרכה לגבי מה שיהיה, אמרו לנו רק פעם אחת ויחידה: מי שמסרב, יישלח לכלא לחצי שנה או שלושה חודשים. לא היה צריך אפילו לחזור על האיום. מישהי אחת שאמרה שהיא מוכנה ללכת לכלא, נכנעה גם היא בסוף. האיום הזה פשוט הפחיד אותנו
במיוחד.

לפני שנתיים החלה שירן את לימודיה במסלול הוראת תנ"ך במכללת גבעת וושינגטון. חברותיה הסטודנטיות הכירו אותה כנשואה טרייה ויראת שמים, וידעו רק כי היא עברה תהליך של חזרה בתשובה. השתלבותה של שירן עם חברותיה במכללה היתה טבעית וחלקה, וכאמור פרשת הגירוש היתה פרק עלום אותו בחרה להשאיר מחוץ לתחום. "העדפתי לברוח מזה", היא מסבירה. לפני למעלה מחודש התקיים במכללה שיעור שגרתי למדי, בו העלתה המרצה לדיון את שאלת נקודת המבט על החיים והעלאת תובנות בפרספקטיבה על מעשי העבר. "היא סיפרה סיפורים שהמחישו איך לראות את הטוב בכל דבר, ושאלה: אתן מבינות אותי?". השאלה הפשוטה, אולי אפילו הרטורית, של אותה מרצה, עוררה בשירן משהו שעד עכשיו היא לא מצליחה להסביר את פשרו. בלי שום תכנון מראש ובלי הודעה מוקדמת, היא השיבה בחיוב לשאלת המרצה ופשוט החלה לספר את הסיפור שהדחיקה זמן כה רב, מתחילתו ועד סופו. "לא יודעת מה קרה לי, איך סיפרתי את כל זה פתאום. זה פשוט יצא לי, וסיפרתי את כל הסיפור שלי בהתנתקות מההתחלה ועד הסוף בלי להפסיק. לא ראיתי בכלל מה קורה סביבי. כולן הקשיבו לי בשקט מוחלט".

 

לא רציתי להיות פקידה

היא גדלה בבית מסורתי באשקלון ולמדה בתיכון חילוני בעיר. יד ההשגחה כיוונה שמחנכת הכיתה בה למדה שירן היתה אישה דתית. תוך זמן קצר נקשרה שירן אל המחנכת בעבותות אהבה. "הערצתי אותה באופן לא רגיל. רציתי להיות כמוה, בלי שידעתי אפילו מה זה לשמור שבת". בהדרגה החלה שירן לקבל על עצמה קיום הלכות מסוימות, במסגרת תהליך של התחזקות. היא לא הדליקה אור בשבת, השתתפה בשיעורי תורה ואף נטלה חלק בסמינר של 'ערכים', אולם עדיין לא הפכה לדתייה לכל דבר. כשקיבלה צו גיוס ראשון, ידעה ששאיפתה להגיע לתפקיד של לוחמת. "החלטתי שאו שאני עושה משהו משמעותי בצבא, או בכלל לא. לא רציתי להיות פקידה". מבין אפשרויות שונות של מסלולי לחימה לבנות בצה"ל שהוצגו בפניה, היא נמשכה דווקא ליחידה המשטרתית של משמר הגבול. "זה עניין אותי, וכנראה שכוונתי לשם משמיים. יצאתי לגיבוש לוחמות ועברתי את הטירונות הקרבית, על כל הקשיים שבה". בסיום הטירונות נשלחו לוחמי מג"ב הטריים אל בסיס בדרום הארץ. שירן ביקשה ממפקדה לצאת לקורס מ"כים, והלה ניאות. כעבור ארבעה חודשים שבה לבסיסה, הפעם כמפקדת. במשך כמה ימים חיפשה את הקצין החדש שהיה ממונה עליה, כדי לבקש ממנו ימי חופשה אחרי הקורס. לאחר כשלושה ימי חיפוש הגיע אליה לפתע קצין ששב מריצה ארוכה, והודיע לה: "אני הקצין שלך, חיפשת אותי?". שירן לא שיערה אז שהמפגש הזה יהיה אחד המשמעותיים בחייה.

 

היא יצאה לקורס נוסף, הפעם של מדריכי כושר קרבי. כששבה, משהו באווירת הבסיס החל להשתנות. ישיבות הסגל והתדריכים החלו יותר ויותר לעסוק במשימה אחת ויחידה - ביצוע ה'התנתקות'. "בהתחלה סיפרו לנו על התכנית, דיברו איתנו על מה יהיה התפקיד שלנו. זה היה דיבורים בלבד", משחזרת שירן. "העלו אותנו לישיבות, עשו אימונים, קיימו עוד שיחות, אבל כל פעם לא יצא מזה שום דבר. לכן גם התחושה שלנו היתה שלא ייצא מזה כלום". גם לאחר אימונים רציניים של טיפול בהפרות סדר עם כל הציוד הרלוונטי, לא נשלחו לוחמי היחידה לשום פעילות מעשית בשטח, מה שהותיר אותם שאננים בעניין השתתפותם בביצוע הגירוש. "כל פעם אמרו לנו שנצטרף לפעילות, ובסוף לא הצטרפנו. פלוגות אחרות כבר ירדו לשטח, אבל אותנו לא לקחו. הרבה חבר'ה מהבסיס נשמו לרווחה בכל פעם שהתברר שאנחנו לא יוצאים".

מאלה שאת הכרת בבסיס, היו כאלה שלא רצו להשתתף בגירוש?

"חלק מהאנשים בבסיסים הם דרוזים או בדואים, אז לא אכפת להם. מקרב האחרים חלק היו בעד, וחלק סתם חיפשו אקשן. בין החבר'ה שאני הכרתי, יותר מחצי לא רצו בכלל להשתתף. כשישבנו הבנות בחדר, דיברנו כל פעם על זה שניצלנו, ואיזה מזל שלא נהיה שם. חשבנו - איך אפשר לגרש יהודים?! חשבנו על ההשלכות, זה היה נושא השיחה היחיד שלנו. לכן כל פעם שירדנו מאיזה מצגת וראינו שבעצם שום דבר לא קורה, נרגענו".

מקרב אלה שלא רצו להשתתף, לא היו כאלה שחשבו פשוט ללכת למפקדים ולהודיע שהם לא מוכנים לבצע את הפקודה?

"במהלך כל ההדרכה לגבי מה שיהיה, אמרו לנו רק פעם אחת ויחידה: מי שמסרב, יישלח לכלא לחצי שנה או שלושה חודשים. זהו, הספיקה להם פעם אחת להגיד את זה. לא היה צריך אפילו לחזור על האיום. זה הרתיע, לא רק אותנו אלא גם את הבנים. מישהי אחת שאמרה שהיא מוכנה ללכת לכלא, נכנעה גם היא בסוף. האיום הזה פשוט הפחיד אותנו". שירן מוסיפה כי אלו שלא רצו ליטול חלק במשימה, הרגיעו את עצמם בצורות שונות: "חשבנו כל הזמן שממילא נהיה רק במעגל החיצוני, לשמור על האוטובוסים וכאלה דברים. אנחנו לא נהיה אלה שמוציאים אנשים מהבית, בשביל זה שולחים את היס"מ. לכן זה פחות הציק לי".

 

זה היה סיוט

אבל האופטימיות של שירן וחברותיה נקטעה יום אחד, בשלוש לפנות בוקר, כאשר המפקדים הורו להן לקום ולעלות לאוטובוסים. "יצאנו בבוקר, והמקום הראשון שהגענו אליו היה חומש (בשל מרחק הזמן ועוצמת החוויה, שירן מתקשה לזכור את הפרטים במדויק. שמות היישובים והזמנים נכתבים כאן על פי תיאורה של שירן, אולם ייתכנו אי דיוקים. ח"ר)". דיבורה השוטף נעצר, ושירן נאנחת בכבדות. "ווי, איזה סיוט זה היה", מתמלטת מפיה אמירה ספונטנית וספוגת צער כשהיא נזכרת באותו יום. "אף פעם לא הייתי שם. הכל היה צמיגים שרופים על הכבישים, אנשים ליד להבות ומדורות. לא רוצים לזוז משם. מלא יחידות מג"ב, שוטרים ועוד, כמו במלחמה נגד אויב.

"הגענו לשם, ולקחו את הפלוגה שלנו אל מתחת לעץ. אמרו לנו: עכשיו כל מה שעשינו באימונים ובתדריכים, איך להרים ולהוציא אנשים, אתם עושים בבתים האלה. היינו לא הרבה חיילות, וחילקו אותנו לבתים כדי שנפנה את הנשים. נכנסנו לבית הראשון", היא מפסיקה לרגע כדי לייצב את הקול, ושוב ניכר כי מה שעברה בבית הזה חרות בתודעתה כטראומה עמוקה. "אם אני לא טועה היו שם אבא, אמא ושבעה ילדים. איך שנכנסנו הם ביקשו מהמ"פ שלי: תנו לנו רק עוד תפילת מנחה אחרונה בבית הזה ואחר כך נצא בלי כוח. המ"פ אישר, והם עמדו והתפללו עם הילדים שלהם, התפללו בבכי. אני לא אשכח את התמונה הזו כל החיים שלי". כשהסתיימה התפילה, הכינו ההורים את עצמם ליציאה מהבית כמוסכם, אולם הילדים נותרו לשבת על הספה, מסרבים לזוז ממקומם. כשראה המ"פ כי ההורים לא עושים מאומה בעניין, הורה לשוטרים להתחיל להוציא את הילדים בכוח. לשירן הורה לטפל בבנות.

"הלכתי לבת הגדולה, היא היתה בת 15 בערך. היא אמרה: אני לא קמה, אל תנסי איתי, לא יילך לך. המ"פ קרא לעוד חיילות, כי ראה שיהיה צריך להוציא אותן בכוח. עברתי לבת הבאה, צעירה מהגדולה אולי בשנה. גם היא אמרה לי: אל תגעי בי אפילו". שירן מסבירה כי התגובות הללו עוררו בה מעין חוסר אונים: "בשבילי זה היה הבית הראשון שנכנסתי אליו, הייתי כולי מפוחדת ולא ידעתי מה קורה. עברתי לילדה הבאה, ילדה בת שש בערך. אבא שלה אמר לה: אמונה, קומי, את לא רוצה שיוציאו אותך בכוח! התחלתי לדבר איתה, והיא התחילה לבכות בכי כזה מכל הלב. היא אמרה לי: תעזבי אותי, אני רוצה להישאר פה, זה הבית שלי! ילדה בת שש, זה פשוט קורע את הלב. המ"פ מסתכל עליי במבט של - תעשי משהו, את עוד לא הצלחת להוציא מפה אף אחת. ניסיתי לשכנע את הילדה שאקח אותה לחברות שלה, אבל היא המשיכה לצעוק: חוצפנית, תעזבי אותי! בינתיים, חיילות אחרות באו ולקחו את הבנות הגדולות. המ"פ שלי אומר לי: תרימי את הילדה ותוציאי אותה! אבל אני המשכתי לדבר איתה. אמרתי לה: קוראים לך אמונה, איזה שם יש לך - אמונה. והיא ממשיכה לבכות: אתם לוקחים לי את הבית, את הצעצועים שלי, את הכל! ביקשתי ממנה לקום, והיא אמרה: אני לא רוצה, אין לי כוח. אמרתי לה: תני לי את האצבע שלך, ואני אעביר לך כוח מהאצבע שלי. החזקנו אצבע מול אצבע, ואמרתי לה: את מרגישה שאני מעבירה לך כוח? והיא אמרה: כן, אבל עדיין אין לי כוח לקום. המ"פ מסתכל עליי כל הזמן ודורש שאצא כבר עם הילדה. קמתי איתה מחזיקה באצבע שלה, ולקחתי אותה לאוטובוס".

שירן סיימה את תפקידה בבית הראשון, כשמאחוריה היא שומעת את החיילות האחרות גוררות החוצה בכוח את שאר הילדים. היא הרגישה שהמשימה שברה אותה לחלוטין: "הלכתי למ"פ שלי ואמרתי לו: אני לא יכולה עוד. הוא אמר: אין כזה דבר. ביקשתי הפסקה, התחלתי לבכות. אמרתי לו: איך אני אעשה כזה דבר? די, הספיק לי ליום אחד. הוא רק אמר: תראי כמה בתים עוד נשארו, אתן מעט חיילות וצריך להספיק עוד הרבה".

"זה היה הבית הראשון שלי, וזה הרס אותי לגמרי", היא מספרת עכשיו כשהיא יושבת במטבח בדירתה והדמעות ממלאות שוב את עיניה. "הכל קרה כל כך מהר. באותו רגע את לא חושבת, אבל אחרי שהסתיים הפינוי של הבית הראשון ישבנו להפסקה מתחת לעץ. ניסיתי לאכול איזה בגט שחילקו לנו, וחשבתי לעצמי: מה אני עושה פה? למה התגייסתי, כדי להגן על המדינה או כדי להחריב אותה? את יושבת עם עצמך ולא יודעת מה לעשות. את לא מעכלת שאת באמת מפנה, ואין לך גם ברירה אחרת. שאלתי את עצמי: איך את עושה את זה? את לוחמת, עשית את כל הקורסים עם כל הפאר וההדר, ומה את עושה עם זה? מפנה יהודים מהבתים שלהם?".

 

איבדנו את החוקים

שירן לא היתה בודדה בייאוש שתקף אותה. היא נזכרת בחבריה וחברותיה שישבו לידה באותה הפסקה, כולם מותשים פיזית לאחר שסיימו בית אחד בלבד. מה שהתיש אותם לא פחות, היא אומרת, היה הקושי הנפשי. "לאף אחד לא היה כוח לקום, כאילו עברנו מלחמה. המפקד קורא לנו: מה קורה לכם, קומו! אבל לאף אחד אין כוח. גם אלה שבהתחלה לא היה להם אכפת כל כך ללכת לפינוי, או כאלה שבבסיס אמרו שאין ברירה, עכשיו שמעתי אותם מדברים סביבי אחרי הבית הראשון שהיו בו. עכשיו הם כבר אמרו שהם לא יכולים לעשות את זה. בהתחלה הם שמחו שיהיה אקשן, אבל עכשיו הם אמרו - אני לא יכול, נקרע לי הלב. אחרי הבית הראשון כולם הבינו מה הם עושים פה".

גם בשלב הזה, כשהבנתם את משמעות המשימה שלכם, אף אחד לא חשב פשוט לסרב פקודה?

"היו כאלה שאמרו שהם לא יכולים יותר. באמת הרגשנו נפשית ופיזית שאנחנו לא יכולים. אבל ידענו שנעשה את זה בסוף".

בסופו של דבר קמו כולם והמשיכו לעבור בית אחר בית ולהוציא מתוכם בכוח את יושביהם. "המשכנו לפנות, זה כבר הפך לשגרתי, לא כמו הטראומה הראשונית. האנשים בבית הראשון ריגשו אותי מאוד, בשאר הבתים זה היה פשוט לקום ולהרים אותם בכוח. הכל חזר על עצמו".

משימות הפינוי הבאות שהוטלו על פלוגתה של שירן התבצעו באופן מכני. הם הגיעו ליישובים נוספים, הוציאו משפחות מהבתים, גררו גברים ונשים ללא הבדל והמשיכו ליעד הבא. "נכנסנו לבתים ופינינו ברביעיות. בשלב הזה זה הפך לאוטומטי - להיכנס, להוציא וכן הלאה. אני אפילו לא זוכרת את שמות המקומות, הכל כבר הפך לדבר אחד ולא היה עניין לזכור. זה פשוט ארץ ישראל ואני מוציאה מכאן יהודים. באחד המקומות היתה קבוצת אנשים שקלטו את השם שלי, והתחילו לקרוא לעברי: שירן, שירן, סרבי פקודה! המ"פ תמיד שם אותי בשורה הראשונה, ופינינו בכוח גברים נשים וילדים. כבר איבדנו את החוקים של אישה מפנה אישה וגבר מפנה גבר. אם היה לנו קשה לסחוב, היינו קוראים לגברים שיעזרו לנו. בלילה, לפני שהלכתי לישון, הייתי שוב חושבת: מה את עושה? אבל ידעתי שיגיע הבוקר ואעשה את אותו הדבר, כי אין ברירה. את רואה את השבר של האנשים שיוצאים מהבית ומזדהה איתם, אבל באותו רגע זה קר. אין לך ברירה, זה התפקיד שלך. וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, להרים אנשים. במשך שעות אנשים לא מוכנים לצאת מהבית. אתה לא רוצה להפעיל כוח, אבל אין לך ברירה. רק ברגעים שאני לעצמי אחרי כל בית - אני נשברת".

 

היתה בעיקר שתיקה

ביצוע תכנית העקירה של ממשלת ישראל הושלם במהירות וביעילות. כוחות הגירוש שבו לבסיסיהם עם תום המשימה, ובהם גם כוח 'מג"ב לכיש', בו שירתה שירן. ביומיים הראשונים, היא מתארת, היתה בעיקר שתיקה. "קראו לזה יומיים שיקום. היו הרבה רגעים של שתיקה. ישבו הרבה חבר'ה ואף אחד לא דיבר. מישהו זורק איזה מילה על הפינוי, מדברים על זה קצת ושוב שקט". מאוחר יותר התחילו להגיע הקצינים, הרופאים וקציני בריאות הנפש. השיחות עימם נסבו בעיקר על "לקחים" במישור הטכני והמקצועי הקר. אף אחד מהצדדים לא דיבר על צורך בטיפול או סיוע נפשי. יום רדף יום, והדיבורים בין החיילים על מה שאירע באותו שבוע הלכו והתמעטו, אם כי הזכרונות המשיכו למלא אותם. שירן המשיכה לשרת במג"ב עד אמצע חורף תשס"ז. "השירות נמשך כרגיל, אבל עם תחושות ומחשבות על מה שהיה. זה נמשך, אתה סוחב איתך את זה כל הזמן. כל פעם כשמדברים לידי על הפינוי אני מתלבטת אם לספר שהייתי או להתחבא ולברוח".

כששירן סיימה לספר את סיפורה לראשונה מול חברותיה לכיתה במכללה, שררה שתיקה ארוכה בחדר. בקרב הנוכחות היו תלמידות שנעקרו מבתיהן בעצמונה ובנווה דקלים. אחת מהן ניגשה אליה בסוף השיעור: "את פינית?!" שאלה אותה בתדהמה ובצער "עלייך בחיים לא הייתי מאמינה!". אותה בחורה היתה חברה טובה של שירן, והגילוי גרם לה להלם. כששבה לדירתה, כתבה בסערת רגשות שיר שביטא את עוצמת חוויית המפגש בינה לבין החיילת שהשתתפה בגירוש מהיישוב בו התגוררה. כשסיימה, התקשרה לשירן וביקשה לפגוש אותה. היא העניקה לה את השיר על דף בכתב ידה, וחיבקה אותה חזק.

כיום כאמור מקיימת שירן אורח חיים דתי לחלוטין. את ביתה מאכלסים חפצי יודאיקה וספרי קודש, ואמונה בהשגחת ה' שגורה על פיה. הקצין הממונה עליה, שאותו פגשה כששבה מקורס מ"כים, היה בן מושב דתי, בוגר הפנימייה הצבאית 'אור עציון'. בזמן  הגירוש הוא קיבל החלטה שבשום אופן לא ייטול חלק במשימה, והצליח לשבץ את עצמו במשימה בצפון הרחוק. שירן אומרת כי הוא היה נכון גם לשלם מחיר אישי על החלטתו העקרונית, וכי בשיחות שהם מנהלים הוא שואל אותה לפעמים: "איך היית מסוגלת לעשות את זה?!". בתקופת שירותה בבסיס נהג הקצין לאסוף סביבו שוטרי מג"ב, תוך שהוא מציע להם לשמוע איזה מדרש, דבר הלכה וכיוצא באלו. שירן, שהמשיכה לכל אורך התקופה בתהליך ההתחזקות שלה, ובשלב מסוים אף התעקשה ללכת חלק מהזמן בחצאית, הלכה שבי אחר שיחותיו והקשיבה להן מרותקת. עם הזמן היא גם מצאה בו עניין אישי, אולם במסגרת הצבאית, כמפקד ופקודה, נאסר עליהם לקיים כל קשר. לאחר השחרור התחזק הקשר בין השניים, ולפני קרוב לשנתיים הם נישאו. שירן המשיכה בתהליך החזרה בתשובה וקיבלה על עצמה אורח חיים דתי.

 

זה רודף אותי

את הפצע מלפני חמש שנים נושאת שירן בליבה עד היום. "את בחשבון נפש עם עצמך. כל הזמן חושבת: מה עשיתי? אולי לא הייתי צריכה לעשות? הייתי יושבת בכלא, זה לא היה שווה את זה? למרות שהכי קל להגיד את זה לאחר מעשה", היא מודה. "זה רודף אותי עד היום", מתארת שירן "לפעמים אני עושה משהו, קורה לי משהו, וישר עולה לי לראש - זה עונש בגלל הפינוי. ככה אני מרגישה. זה קורה לי הרבה. אולי היום, בגלל המקום שאני נמצאת בו, הקב"ה לא סתם שם לי את המחשבה הזאת בראש. ברגע שקורה לי משהו, ישר אני אומרת - כפרת עוונות, זה בגלל הפינוי".

את מרגישה שאת משלמת מחיר עד היום על כך שהשתתפת בגירוש?

"זה איתי כל הזמן. כל פעם שקורה לי משהו, ישר עולה לי לראש שזה כפרת עוונות על הגירוש. זה משהו שעוד לא שילמתי עליו, כך אני מרגישה. כמה שאני רוצה להדחיק את זה, זה כל הזמן צץ, חוזר ויוצא החוצה. זה לא כמו דברים אחרים בחיים, שתקופה עוברת וזה נגמר".

מתוך הניסיון שלך, לדעתך אסור לשלוח חיילים לבצע משימות מהסוג הזה?

"לדעתי זו פגיעה בהם לטווח ארוך. אני חושבת שאני לא היחידה שנפגעה. ברור שאני גם לא מסכימה עם ההחלטה הזו. אני אומרת למקבלי ההחלטות: להבא תוציאו אותנו מהדברים האלה". שירן מוסיפה כי כל הצידוקים שניסתה לתת לעצמה לא עזרו בפועל: "בפינוי חשבתי: אולי את תעשי את זה פחות רע ממה שאחרים יעשו, את תעדני את הסיפור. כשמסתכלים אחורה, אני רואה שלא עשיתי את זה. ניסיתי בבית הראשון, אבל אחר כך זה הפך להיות אוטומט".

מה לדעתך חיילים שהשתתפו בגירוש צריכים לעשות כדי לתקן את המעשה?

"לדעתי כל אחד מתקן או משלם בחיים שלו. אני לא מספרת או משתפת אנשים, אבל זה איתי".

כשהוצע לשירן בפעם הראשונה להתראיין ולספר את סיפורה, היא סירבה. אבל כשחזרה הביתה וחשבה פעם נוספת על הרעיון, עלה בדעתה שאולי האירועים התגלגלו כך מלמעלה על מנת שתעביר את המסרים הללו, ושהיא מקווה שהם יגיעו לעיני האנשים הרלוונטיים.