בשבע 401: הסטטיסטיקה של האפליה

מתי הדיון נגד בנייה בלתי חוקית נקבע למועד קרוב ומתי נדחה למועד רחוק? באיזה אחוז מהמקרים ניתן צו ביניים להפסקת העבודה?...

יאיר שפירא , ד' באב תש"ע

שוויון? לא בבית משפטנו. חורבות עמונה

תנועת 'רגבים' כבר הספיקה בעבר להביך את שופטי בית המשפט העליון, כשהחלה לפני כשנתיים במדיניות 'עתירות המראה'. הרעיון היה להעתיק עתירות שהגישו ארגונים פרו-פלשתיניים בדרישה להריסת מבנים בלתי חוקיים בהתיישבות היהודית, ולהגיש אותן במהופך, כמעט ככתבן וכלשונן, נגד בנייה לא חוקית של ערביי יו"ש.

עתירות נגד בנייה לא חוקית של ערבים ביו"ש לא זכתה כמעט לתשומת ליבם של השופטים - שבעתירות נגד יהודי האזור דווקא גילו פעלתנות ונחישות. ברגבים קיוו שנוסח העתירות הזהה יעורר את מערכת המשפט ואת הפרקליטות ליתר יושר אינטלקטואלי ולמדיניות אכיפה אחידה. ואכן, בשתי הגזרות של מערכת המשפט נרשמה בשנה האחרונה יתר מודעות למדיניות המפלה. הפרקליטות החלה להזכיר לשופטים את יחסם הסלחני לבנייה ערבית כאשר אלה דנו בעתירות להריסה של בניה יהודית. השופטים מצדם נזפו בפרקליטות על צעדי אכיפה מגוחכים באכיפת חוקי הבניה במגזר הערבי ביו"ש, ואפילו רמזו לאפליית היהודים. השיא נרשם לפני עשרה חודשים, כאשר השופטת עדנה ארבל איבדה את שלוותה אל מול הנתון של שלושה צווי הריסה לבתים ערבים שייצאו ב-14 שנה, ושאלה את נציגי המדינה "למה לא אוכפים את החוק נגד פלשתינים".  

ברגבים, מכל מקום, לא מסתפקים בפרורי הסימפטיה, ודורשים מבית המשפט העליון שוויון של ממש. בדו"ח שפורסם השבוע הם מעמידים מראה נוספת ולא מחמיאה במיוחד אל מול עיני בית המשפט העליון. הדו"ח משווה נתונים של פרוצדורה משפטית שעברו 13 העתירות נגד בנייה ערבית ביו"ש שהוגשו בין השנים 2005 ל-2009, לעומת 14 העתירות נגד בנייה יהודית באזור שהגישו ערבים וארגונים ישראלים התומכים בהם. הטענה היא כי בג"ץ מתנהל באפליה בוטה, מטפל ביעילות בעתירות הערבים וחבריהם וממסמס בכוונה תחילה את עתירות היהודים. כדי לשמור על איכויות מדעיות נמנעו מחבריו מלעסוק בתוצאות העתירות, והתמקדו בטיפול הטכני של השופטים בעתירות שהן בעלות עניין זהה, תשתית עובדתית זהה ולרובן כאמור אף נוסח זהה.

הנתון הראשון שנבחר הוא מספר הימים שקצב בית המשפט לתגובה מקדמית של המדינה לטענות העותרים. הזמן שמקציבים השופטים משקף את הדחיפות והחשיבות של העתירה. הוא גם הצעד הראשון שיקבע את המהירות והיעילות שבה היא תטופל. בעתירה לבג"ץ שהגישה 'שלום עכשיו' נגד בנייה ביישוב חלמיש, נדרשה המדינה להגיב בתוך שבעה ימים. לעומת זאת, בעתירה שהוגשה נגד בנייה ערבית בחירבת אדירה הניחו השופטים למדינה מאה שישים ושישה ימים לתגובה מקדמית. מקרה קיצוני במיוחד נרשם בעתירת 'הארגון לשמירה על אדמות הלאום' ('רגבים' בשמה הקודם) נגד בניה ערבית לא חוקית בשישה מוקדים. בג"ץ העניק למדינה לא פחות משש מאות שבעים וששה יום לתגובה מקדמית. השמטת הנתון הקיצוני הנזכר מתוך המאזן הסטטיסטי מביאה ל-39 ימים בממוצע בהם נדרשת המדינה להגיב לעתירה כנגד בנייה ערבית (88 ימים ללא השמטה). נגד בנייה יהודית נדרשת המדינה להגיב בתוך 25 ימים בממוצע.

דיון לאחר שנתיים

יומן בית המשפט העליון עמוס לעייפה, ועתירות פחותות בחשיבותן ובדחיפותן נידחות לדיון במועדים מאוחרים. עתירות דחופות נקבעות לדיון במועד קרוב. דחיפות מיוחדת ראה בית המשפט בעתירה של ערבים בכוכב יעקב, שם הדיון התקיים בתוך 20 יום. גם עתירה של 'שלום עכשיו' על בנייה בקרית ספר נראתה לשופטים כדחופה במיוחד, והדיון בה התקיים בתוך שמונה ימים. לעומת זאת דיון ראשון בעתירה על בנייה ערבית בדיר דיבואן נקבע בתוך 555 יום. הדיון בג'בע ובסילוואד היה כנראה דחוף יותר, והשופטים הורו לקיים את הדיונים בשתי העתירות בתוך 545 ו-538 ימים בהתאמה. בממוצע, נקבע דיון ראשון בעתירות נגד בנייה ערבית בתוך 389 ימים. עתירות נגד בנייה יהודית נדונו בתוך פחות ממחצית הזמן הזה, בממוצע של 177 יום.

 

ברוב העתירות שהוגשו, הן מימין והן משמאל, ביקשו העותרים צו ביניים כדי לנסות ולעצור את הבנייה שנטען כי אינה חוקית, ולמנוע יצירת עובדות בשטח. אחרי הכל, החלטת בג"ץ והרשויות האחרות עשויה להיות שונה אם על הפרק עומדת התחלת בניה, או בניין מאוכלס. גם כאן אפשר לומר כי הסטטיסטיקה מורה על נטייה מסוימת של השופטים. בעתירות השמאל שנדרש בהן צו ביניים (בכל מקום בו מבנים לא אוכלסו וצו כזה היה רלונטי), צו כזה ניתן ב-90 אחוז מהמקרים. ליתר דיוק, פעם אחת בלבד סרבו השופטים להוציא את הצו. לעומת זאת, בכל עתירות הימין נגד בנייה ערבית, לא מצאו השופטים לנכון להוציא ולו צו ביניים אחד. הבנייה הערבית הבלתי חוקית נמשכה ונמשכת כרגיל.

צו על תנאי מוציא בית המשפט כשדעתו נוחה מן העתירה. היא אינה מחייבת אותו לעשות את הצו לסופי, והשופטים עדיין יכולים לדחות את העתירה. אך הרוח הנושבת מצו שכזה מכתיבה לא פעם למדינה את פעולותיה. אם היא לא פעלה לאכיפתו של צו הריסה למשל, מוטב לה שתזדרז, לפני שיכפו זאת השופטים. צווים על תנאי נתנו לעותרים כנגד בנייה יהודית ב-65 אחוז מהמקרים בהם היה העניין רלוונטי. בכל העתירות כנגד בנייה ערבית לא הוצאו כל צווים על תנאי.

דרך נוספת של השופטים לאותת למדינה על חשיבות העתירה ועל הרצינות שיש להתייחס עליה הוא הרכב השופטים. כל הרכב בבית המשפט העליון הוא הרכב מכובד, אך הרכב שבראשו עומדת נשיאת בית המשפט הוא הרכב מכובד במיוחד, הרכב שהוא מועד לכפות מהלכים על רשויות השלטון האחרות, הרכב שיש להגיע אליו עם תשובות משכנעות במיוחד. דורית בייניש הושיבה את עצמה בראש 60 אחוזים מהעתירות שדרשו פעולות אכיפה נגד בנייה יהודית. בכמה מהעתירות נגד בנייה ערבית היה אפשר למצוא את נשיאת בית המשפט יושבת בראש ההרכב? אני חושב שבשלב זה תוכלו לנחש בעצמכם.

זיכוי אמיץ

למרות החיבה המעטה שאני רוחש למרכז הליכוד, לאופורטוניזם פוליטי בכלל ולח"כ הנגבי בפרט, קשה שלא להעריך את האומץ והיושר של שופטי בית משפט השלום בירושלים, שזיכו את הנגבי מעברות של שוחד והפרת אמונים.

הנגבי, נזכיר, התגאה בקידום העסקתם של עשרות מחברי הליכוד במשרד לאיכות הסביבה וברשויות הכפופות לו. את המינויים אישר בפועל הדרג המקצועי במשרד, אך השראתו של הנגבי עליהם היתה ניכרת. מינויים פוליטיים הם אכן רעה חולה, בית המשפט העליון ובתי דין לעבודה התאוננו עליהם בעבר, אך מעולם לא נאסרו בחוק. מאז קום המדינה לא היה שר שלא דאג לאייש משרות ממשלתיות באנשיו, מי בצורה בוטה יותר ומי פחות, ומעולם איש מהם לא הועמד לדין.

אומנם אחרי דו"ח מבקר המדינה שגינה את הנגבי על המינויים שערך, הוציא היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, הנחיות נגד התנהלות שכזו. אך אי אפשר להעמיד אדם לדין על תקנות שיצאו בדיעבד.